ממשלת ליברמן • טורו של אבי בלום

שגריר ישראל במאדים לו היה נקלע ביום ראשון לכינוס השנתי של שגרירי ישראל בבניין משרד החוץ בירושלים, עשוי היה לסבור בטעות כי יש ממש בקמפיין קדימה מלפני שבוע: אלי ישי ואיווט ליברמן אכן חברים במפלגה אחת – ש"ס ביתנו.

הכינוס השנתי של שגרירי ישראל הוא אחד מאירועי השיא של משרד החוץ. ההכנות מתחילות חודשים רבים לפני, האירוע נסגר מראש על כל פרטיו ודקדוקיו. רשימת הנואמים אינה נקבעת מהרגע-להרגע. נואם שמופיע בלו"ז קיים. ומי שלא, יואיל נא להמתין לשנה הבאה, אם יהיה רלוונטי עד אז.

והנה, תוך כדי כינוס, בבוקרו של יום ראשון, פנה גורם בכיר בלשכת שר הפנים לגורם מקביל בדרגתו בלשכת שר החוץ בבקשה חריגה: אלי ישי מבקש לנאום בפני השגרירים. בלשכת שר הפנים מתעקשים שאלי ישי הוזמן כבר לפני תקופה. בלשכת שר החוץ מתקשים לזכור את הפרט האמור. בין אם התמהמה במתן התשובה ובין אם כלל לא הוזמן, אין חולק שאלי ישי לא נכלל ברשימת הנואמים, ולפיכך, בכל קונסטלציה שהיא, התשובה הייתה אמורה להיות: מצטערים, הרשימה סגורה. נא לנסות בשנה הבאה.

רק שההזדמנות הנוכחית, אינה עוד סיטואציה. איווט עודכן, ומיהר להגיב: "יש לו"ז, אין לו"ז. זה לא מעניין. תכניסו את אלי ישי כנואם מרכזי".

אלי ישי הגיע לאודיטוריום משרד החוץ, דיבר, ואפילו סחט מחיאות כפיים כשפרש את משנתו בסוגיית העובדים הזרים – הנושא שהפך אותו לשנוא התקשורת הישראלית. כשסיים, קם שגריר ישראל בסנגל והדהים את הנוכחים: "אין לך מושג כמה שאתה צודק", הוא אמר לישי: "הנתונים שאני שומע מגורמי ממשל במדינה שבה אני משרת, שישנם שלושה מיליון מהגרים פוטנציאליים שמחפשים מוצא מהיבשת. הצפי של גורמי הממשל ביבשת הינו, שבמצב הנוכחי כמיליון מהם ינסו להגיע לישראל שהפכה לארץ המקלט הנגישה ביותר. אם לא ננקוט יד קשה, המאזן הדמוגרפי במדינה ישתנה בלי שנשים לב".

שגרירי ישראל נמנים על קהל היעד שמעולם לא הצביע ולעולם לא יצביע ש"ס. דווקא בגלל זה, התמיכה הייתה מפתיעה: "מה שאתה מציע בישראל מונהג בספרד כבר שנים בהסכמה מקיר לקיר", אמר שגריר ישראל בספרד לנציג תנועת המורשת הספרדית.

אלי ישי יצא מהכינוס עם מעט אוויר לנשימה, מים קרים לנפש עייפה, תמיכה מפתיעה מהמקום הכי לא צפוי. בתזמון מקרי לחלוטין, תכף לאחר נאומו של ישי, הודיע ועד עובדי משרד החוץ שהוא פותח בשביתה. הנואם הבא שהופיע ברשימה, יו"ר ועדת חוץ וביטחון שאול מופז, נתבקש שלא להגיע. נאומו של ישי הפך למופע הסיום שחתם את האירוע.

האם הסיפור נכון, שאלתי את ישי למחרת היום. "כן, זה היה מדהים", השיב ישי עם חיוך על השפתיים - מחזה לא שכיח בתקופה האחרונה.

אז איך זה שבתקשורת לא היה כל אזכור, שאלתי. "אתה צודק, היינו צריכים לעשות עם זה משהו". השיב ישי.

שר עם בעיות תקשורת, וגם לזה עוד נגיע.

הטסטר של ביבי

הקטע הפותח לא בא לספר בשבחו של ישי, אלא בערמומיותו של ליברמן. הפוליטיקאי הכי ממולח בשכונה, חיכה לטיימינג המתאים – שהגיע ובגדול. איווט מבין שאופציית צירופה של קדימה הפכה לחדשות האתמול. היא לא רלוונטית יותר, לא מופיעה בלו"ז, ובמקרה הזה, איש לא ידחוף אותה ברגע האחרון.

התובנה הידועה של סילבן שלום, נכונה גם לממשלת ביבי השנייה: בשנה הראשונה לכהונתה, איתנות הממשלה היא כבטון יצוק, בשנה השנייה באים הקלקולים ובשנה השלישית מתחילה הספירה לאחור. המשמעות פשוטה: ככל שהמרחק מהבחירות האחרונות גדל והמרחק לקראת הבחירות הקרובות מתקצר, קטן והולך הסיכוי שקדימה תקפוץ על העגלה. ציפי לבני וחיים רמון לא ייכנסו לממשלה, כדי להציל את שאריות הקדנציה של ביבי.

כל פרח נהיגה מתחיל מכיר את התחושה הראשונית, המשכרת ומשקרת, של אחיזה בהגה. חניך הנהיגה הצעיר מרגיש בקונטרול, לוחץ על דוושת הגז, מעביר הילוכים, עד שהוא מגיע לצומת ו'חוטף ברקס' מהמורה הקשוח שיושב לצידו. בסיבוב הבא, מורה הנהיגה כבר נוגע לו בהגה, מסיט לימין, מטה לשמאל. רק אז מבין האוחז המדומה בהגה, מיהו הנהג האמיתי.

וזה בדיוק מה שעושה איווט לביבי בחודש האחרון, נותן ברקס בכל רגע, משנה את מהירות וכיוון הנסיעה. מן הראוי היה לומר: משחק בגובה הלהבות, אלמלא שהדימוי האובססיבי לאירועי הכרמל, היה לזרא.

האמת? נחמד לגחך על ביבי, ללעוג לחולשתו, לצחוק לזגזוגיו. אבל צריך להיות כנים ולהודות שאיווט עושה זאת גם לנו – החרדים. כמו שאמר פעם אהרון ברק: "תמיד יש לזכור מי השפחה ומי הגבירה". איווט מזכיר זאת יום אחר יום, לכולם.

שימו לב מה התרחש כאן בתקופה האחרונה. פרק זמן של שבועיים, גדוש משברים כמו שנתיים. לפני שבועיים, איווט החליט לשלוף את חוק הגיור הצבאי. חודשים הוא מאופסן בירכתי הבוידעם הקואליציוני, לא מעניין איש. אז למה לשלוף את החוק באבחה, פתאום עכשיו פתאום היום? אין זאת אלא בשל העובדה שביבי חלש, נעדר כל אופציה, חסר אלטרנטיבה. איבד את הקלף של קדימה.

שימו לב לפינג-פונג. אחרי שהוריד את נתניהו ואותנו על הברכיים, החליט ליברמן להעמיד אותנו על הרגליים. האיש מומחה בכך: למתוח את החבל, לפרום את הקצוות, אך לא לקרוע. בשבוע שעבר, תמך במפתיע, הוא וכל שריו, בחוק הבטחת הכנסה לאברכים. הפך לאוהב חרדים, יותר משרי הליכוד – סער, לבנת וארדן.

ערב ההצבעה בממשלה בנוגע לקצבה, התקיימה ישיבת פורום 'שרינו' שבה השתתפו כל שרי ישראל ביתנו. איווט שמע דברים קשים. כל הנוכחים, מלבדו, סברו פה אחד שישראל ביתנו חייבת להתנגד לחוק, אינה יכולה להצטייר כמי שמגוננת על האברכים יותר מהשרים הליכודניקים. איווט חשב
אחרת, ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, גבר בקול אחד – קולו שלו בלבד – על כל שרי תנועתו.

כמו מזג האוויר, אחרי הרוגע שבה הסערה. את השבוע הנוכחי פתח ליברמן בסערה. במטבחון של ביבי עמדו להגיש את הקפה הטורקי שהכינו. אם להסתמך על הגורמים הבכירים במשרד החוץ, ההבנות עם הטורקים – כולל התנצלות של ישראל, כבר היו סגורות. בא ליברמן, ובמשפט אחד, שפך את המים הרותחים על ידיו של ראש הממשלה. הכין לביבי 'טורקי קטן'.

ביום שני, הוא זימן את נציגי התקשורת לישיבת סיעת ישראל ביתנו. כשאיווט מזמין, יודעים כולם, מוכנה ומזומנה ההצגה הכי טובה בעיר. במקום להבהיר ולטייח, ובכך לאפשר לנתניהו מרחב תמרון, הוא שב ושינן, בחיוך זחוח, בקריצה שובבית, את דבריו מראשית השבוע: נגד הסדר עם הטורקים ונגד הסדר עם הפלשתינים. איווט לא-לא.

ובחזית האחרת – זו המשותפת לנו, אותו תרגיל בדיוק, בתזמון זהה: שבוע אחרי שסייע בהעברת חוק הבטחת הכנסה לאברכים, ויום אחרי שהעניק לאלי ישי 'כבוד שגרירים'. הגזר נבלע (איזה גזר. צפרדע), הגיע תור המקל. ליברמן הבהיר לנתניהו כי אם הדיונים בחוק הגיור הצבאי לא יועברו לוועדת חוקה בראשותו של רותם, ישראל ביתנו תצביע נגד התקציב.

על רגל אחת, זוהי כל תורת חוק הגיור: ועדת הכנסת היא שמכריעה איזו ועדה תדון בחוק לאחר אישורו בקריאה טרומית ולקראת הגשתו לקריאה ראשונה, שנייה ושלישית. ראש הוועדה שהוסמך, כמוהו כראש הרכב בבית-דין לגיור. ברצותו יקרב ובאי-רצותו ידחה. חוק הגיור, מטבעו, מתאים לשתי ועדות: ועדת חוקה בראשותו של רותם מישראל ביתנו, ולחילופין, ועדת הפנים בראשותו של אזולאי מש"ס. ביבי ניסה למסמס את ההחלטה. בא איווט והצמיד לו אקדח לרקה (ראה עוד בעמודי החדשות).

"אפשר להשתגע", אומר שר בכיר בש"ס וזוכה להנהון ראש של בכיר ביהדות התורה. "בישיבת הממשלה ערב הקריאה הטרומית, ישבנו עם נתניהו בחדרו של מזכיר הממשלה צביקה האוזר ושמענו דברים מפורשים. ביבי אמר 'תנו לאיווט להעביר את החוק בקריאה טרומית ואני מבטיח לכם שאחריה לא ייעשה שום צעד בלי הסכמת הרב עמאר'. הוא נשמע כל כך אמין ובטוח בעצמו, דיבר בכזאת סמכותיות, ותראה איך איווט כעת מסמרטט אותו".

רק אותו? גם אותנו.

כמה שיעורי משחק טניס אצל איווט לא יזיקו. לא רק את ביבי מזהה איווט בחולשתו, גם את נציגינו. הדבר האחרון שליברמן רוצה כעת, ערב ההכרעה של היועץ המשפטי בעניינו, זה לפרוש מהממשלה. רק שאיווט מצליח להסתיר זאת. מתנהל כאילו כל הקלפים צמודים לו לחזה. החרדים, טרם הצליחו לאמץ את שיטת המשחק. הם רק שומעים את המילה 'בחירות', ושפתותיהם רועדות, ברכיהם כושלות. איווט מבחין ומנצל זאת עד תום. איך אמר ישי במסיבת העיתונאים בשבוע שעבר? "דרוס את הדוס".

בעיות תקשורת

אם הציבור החרדי כולו זקוק לקלינאית תקשורת, אלי ישי זקוק לצוות שלם של מטפלים פרא-רפואיים.

ישבתי השבוע עם כמה מהעיתונאים החילוניים ששותים את דמו בקשית בתקופה האחרונה, לכל אחד האינטרס שלו. בשורות הבאות ייעשה ניסיון ליצור מהמכלול גירסה סדירה אחת.

לפני הכל, כמה עובדות בסיס: בניגוד גמור לרושם התקשורתי שנוצר, בין השאר בדבריו המודלפים והמוכחשים של השר אטיאס, הרי שאלי ישי, במהלך כל התקופה האחרונה, התרחק מלהתבטא בנושאי דת-ומדינה, כמו מאש (שוב הדימוי ההוא).

ניקח כדוגמה את סוגיות החודש האחרון: בפרשת הבטחת הכנסה, אלי ישי הבהיר מפורשות, בין השאר באכסניה זו, שדעתו אינה נוחה מההתנהלות. הוא הסביר שהעלאת הנושא על סדר היום התקשורתי הייתה שגיאה, הגשת הצעת החוק הפרטית הייתה טעות, והאיום במשבר קואליציוני היה מיותר. יותר ברור מזה, אי אפשר.

בפרשת הגיור, כל מי שעיניו בראשו הבחין שהקטליזטור להעלאת הנושא היה הראשון-לציון הגרש"מ עמאר, שאף פנה במכתב חריף לנתניהו. ישי עצמו, לא רק שלא חולל סערה, הוא אף ניסה להרגיע כשהבהיר כי הוויכוח סמנטי, טכני: האם הגיור הצה"לי יוחרג בחוק או יקבל גושפנקא מהראשון-לציון. בפועל - הבהירו הש"סניקים חזור והבהר ואף הסתייעו לשם כך במכתבו של הרב הצבאי הראשי ובדברי הרב חיים דרוקמן - איננו מפקפקים ולו בכשרותו של גר צה"לי אחד.

זה לפחות מה שנאמר כלפי חוץ, מתוך ידיעה שכל ניסיון להטיל דופי בגיור הצה"לי (שמחופף כמו הגיור האזרחי ומאותרג פי אלף ממנו), יעורר עליהום שיפרום סופית את שאריות הבגד הבלוי של הסטטוס-קוו. ובל נשכח שמכוח הסטטוס-קוו השברירי הזה, פועלת הרבנות הראשית לישראל על תקניה, ג'וביה ודייניה.

כאן שואל השגריר מהמאדים, מדוע אם כן לעלות על בריקדות, לתופף בתופי מלחמה, לקדש את הצד הטכני? דומה שעל כך אין לאיש תשובה ברורה. כך או כך, את השאלה הזאת, יש להפנות לכתובת אחת ויחידה: לשכת הראשון לציון בבית יהב. ענייני הלכה אינם מתחומי העיסוק של מדור זה ולפיכך ראוי שהשאלה תועלה במסגרת המתאימה. על כל פנים, ברור ונהיר כי גם בסיפור הזה, אלי ישי, אם כבר עשה משהו, הרגיע ולא התסיס.

הפרצה היחידה שיו"ר ש"ס נשאב אליה בעוצמה, כמו פליט אריתראי לגבולות ישראל, היא פרשת העובדים הזרים. למרבה הפלא, הציבור דווקא תמך בו. בסקר שנערך - לא ביום ליום, אלא בידיעות אחרונות - צידדו יותר מחמישים אחוזים בעמדתו של ישי בסוגיה. ניתן להתווכח האם הייתה תבונה יתירה בהובלת המאבק שקומם אוטומטית את כל יפי-הנפש המאכלסים את התקשורת הישראלית, אך דבר אחד ברור: עודף מגזריות חרדית, לא היה כאן.

אבל אלי ישי חוטף. נתפס כחרדי יותר מגפני, לוחמן יותר מליצמן. מזוקן יותר מפרוש. מולו, נשלף דרעי. הוא שוב חוזר. סקרים מתפרסמים, ספינים מופרחים, הבלון מחליף את הקלון. כולם יודעים שהבחירות לא נראות באופק, לא עומדות על הפרק. דרעי עצמו מעריך שביבי יחזיק מעמד עוד שנה וחצי.

אבל הסקרים מוזמנים, מתפרסמים, מדוסקסים, נלעסים. לא ביבי מול ציפי, גם לא ביבי מול איווט. רק עימות אחד מעניין: אלי ישי מול אריה דרעי. רק זה. הקרב הכי וירטואלי, הכי תיאורטי, הכי מוטל בספק. וזה עוד לפני ששאלנו את שאלת השאלות, האם דרעי ייקח את הסיכון המזערי שמרן הגר"ע יוסף, כפי שהגדיר אחד מאנשי ביתו השבוע, "ייצא עליו ביזדים".

התקשורת החילונית הישראלית עוסקת בהמלכת דרעי באובססיביות מוטה: שלושה סקרים התפרסמו בשבוע האחרון, מאף אחד מהם אלי ישי לא יצא טוב.

נשאלת אפוא השאלה, איך זה שאלי ישי הפך לשנוא נפשה של התקשורת, לנושא דגל הסחיטה החרדית, למועמד טבעי להדחה, ולמי שעיתונאי כל ישראל התאחדו כדי לגמור לו את הקריירה, עם דרעי או בלעדיו?

והרי העובדות, מדברות בעד עצמן: תנועת ש"ס, ואלי ישי בראשה, בורחת מהתעסקות תקשורתית בנושאים חרדיים. בתחום הזה ישי מעדיף להיות מהזן של העושים ואינם מפרסמים. אפילו אטיאס שצוטט בערוץ 2 כמי שטען אחרת, מיהר להכחיש את הדברים ולהסביר שהוצאו מהקשרם...

ישי באמצעות שליח

כמה קל ונעים להיתלות בתירוץ האולטימטיבי: התקשורת עוינת.

זהו טיעון מנצח לחדלות אונים תקשורתית. בסיפור הזה לא חסרים תירוצים מהזן הזה: והרי ממילא כל מה שיעשה ישי יפורש לרעתו. בין כך הכל מכוון להמלכת לבני על חשבונו של ביבי, כאשר אלי ישי הוא רק האמצעי.

לקונספירציות לא הייתה עדנה שכזאת מאז ימי ברי חמיש: חיים רמון, נוני מוזס ושות' מהשמאל, מושכים בחוטים כדי להפיל את ביבי ולהמליך את לבני – ואת הסחורה הזאת רק החבר המיתולוגי של חיימק'ה רמון יכול לספק. אפילו פרישתו של ניר חפץ, חברו הטוב של נוני מתקופת עבודתו בידיעות, היא חלק מהמשחק. ואם כך הם פני הדברים, מדוע להתאמץ, למה לנסות?

אלו אינם טיעונים של מה בכך, אך באותה נשימה אין בהם כדי להצדיק התנהלות תקשורתית לקויה. כיהודים מאמינים מקובלנו שההשתדלות הכרחית, גם אם בסופו של דבר לתוצאות דינמיקה משלהן.

את חשבון הנפש התקשורתי צריך אלי ישי לעשות בינו לבין עצמו, בארבע עיניים, בסביבה נטולת יועצים: כיצד ייתכן שאחרי למעלה מעשור של עשייה, שלוותה בישיבה כמעט רציפה בכל הפורומים הנחשבים, בקבינט היוקרתי, בשביעייה הסודית, איפה לא, מוצא עצמו ישי נטול הגנה תקשורתית מינימלית. כשאף לא פרשן חילוני אחד יוצא להגנתו, מצדד בעמדתו, זורק לעברו מילה טובה.

צומת הדרכים שבו יושב ישי, הוא הכר הכי נוח לניהול יחסי גומלין מול בכירי הפרשנים. קח סקופ היום ותן מילה טובה מחר. מול החבר'ה החרדים ישי עושה זאת לא רע, אבל בזירה החילונית, עלטה מוחלטת. חושך מצרים.

האנטי-תזה לאלי ישי הוא אריה דרעי: בסופ"ש האחרון הוא עשה את הבלתי ייאמן והצליח לשנות כתבה שעמדה להתפרסם בעניינו בגיליון 'מעריב'. לשלוף ממנה כמו בפינצטה שני משפטי מפתח מזיקים ("אלי ישי חדל אישים, אטיאס כלומניק"). לזרוק לסל המחזור סקר שעמד להתפרסם ולא היה מוסיף לו כבוד בבית מרן הגר"ע. הוא קוסם תקשורתי, והמדהים מכל שאין לו שום שפנים בכובע. העבר מאחוריו, העתיד לוט בערפל סמיך. בהווה, נתוניו מעידים על אפס עשייה.

אז נכון, אלי ישי, בניגוד לדרעי, לא קרוץ מהחומר שמאפשר לו לנהל שיחות סמול-טוק (במקרה דנן: שמאל-טוק) עם עיתונאים חילוניים בגובה העיניים. שפתו שונה, שמאלנית פחות עממית יותר, חרדית הרבה יותר. לא בטוח שזה עומד לחובתו. רבים יראו בכך יתרון, בעיקר בבתי מרנן ורבנן ולאחרונה אף ביתד נאמן. אבל השאלה שנותרת פתוחה הינה, איך בעידן העוין של היום, לא נמצא הצינור התקשורתי שיאפשר לו לנהל את הדו-שיח, אם לא ישירות, לפחות באמצעות שליח?

הדובר רועי לחמנוביץ, בתנאים לא-תנאים, עושה עבודה בכלל לא רעה. אבל במצבו הנוכחי זקוק ישי לשירותי החירום של אסטרטג פוליטי מהשורה הראשונה. כזה שעל פיו יישק דבר. ייקבע מה ומתי מדברים ובעיקר מתי לא. בשוק לא חסרים כאלו: מוטי מורל, רוני רימון ודומיהם. אייל ארד אומנם תפוס בצד השני של המתרס, אך אחרים פנויים להובלה. אפילו ניר חפץ, ממש לאחרונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!