הבולען ה-6,001: היישוב הראשון בישראל שעלול ליפול בגלל אסון אקולוגי

"עצור את המכונית", פוקד אלי רז. המכונית שבה אנחנו נוסעים נבלמת ורז, גיאולוג וחבר קיבוץ עין גדי יוצא ממנה, פוסע במהירות כמה צעדים לימינה של הדרך, נעצר, כורע ובוחן את הקרקע כשמבט מודאג על פניו. רז בן ה-71 חוקר ומתעד את תופעת הבולענים מאז התחילה, לקראת סוף שנות ה–90, וכשהוא מוטרד למראה סימנים ראשונים לסדקים בקרקע - הדבר מבשר רעות.

הבולען שאת סימניו זיהה רז צפוי להיות הבולען ה-6,001 במספרו באזור הצפוני של ים המלח. רק בשנה האחרונה נפערו באזור 500 בולענים. אבל לבולען העוברי עלולה להיות משמעות מיוחדת לקיבוץ עין גדי. הדרך הסמוכה אליו מוליכה נופשים מחמי עין גדי, אתר ספא של מרחצאות גופרית, לחוף ים המלח. פעם היה חוף הים במרחק עשרות מטרים מהאתר, אבל שנים של נסיגת מפלס הים במטר לשנה הרחיקו את קו המים, ואילצו את מנהלי האתר להוביל את התיירים לחוף הים בקרוניות רתומות לטרקטור על דרך עפר שמתארכת מדי שנה, והגיעה כבר ל-1.3 ק"מ.

סביר שהתפתחות בולען במרחק כמה מטרים מהדרך שבה נוסעים מאות תיירים מדי יום תגרום למהנדס המועצה האזורית תמר להורות על סגירתה, ואז יידרש הקיבוץ לבחור באחת משתי אופציות גרועות: להפסיק לספק לתיירי חמי עין גדי את האופציה לבלות לחופו של הים, ובכך להפוך את האתר לאטרקטיבי פחות, או לסלול דרך חדשה בעלות מוערכת של 2.5–3 מיליון שקל, שכדאיותה הכלכלית אינה ברורה, בהתחשב בירידה בתנועת התיירים למקום כתוצאה מתופעת הבולענים.

הצמצום ההדרגתי בגישה לאתרים תיירותיים כתוצאה מהתרחבות תופעת הבולענים היא מכה כלכלית קשה לקיבוץ עין גדי, שקיומו הכלכלי נהפך ברבות השנים למוטה יותר ויותר לתיירות, כתוצאה מהשפעת הזמינות היורדת והולכת של מים וקרקע על החקלאות.

סגירת חוף הים של חמי עין גדי תצטרף לנכסים כלכליים רבים שאיבד כבר הקיבוץ - מטעי התמרים והמנגו, מתחם הקמפינג, חוף הסולריום לשיזוף של אורחי המלון הסובלים מפסוריאזיס, גשר שהקל על הגישה למלון ולקיבוץ, מתחם מסחרי ותחנת דלק שהיו בבעלות הקיבוץ - כולם פונו בשל הסכנה מהאדמה שעשויה לפעור את פיה בתוך שניות.

רז עצמו נפל קורבן לכך בבוקרו של חג הסוכות באוקטובר 2003, כשתיעד בולען בסמוך לנחל חבר, 5 ק"מ מעין גדי, ובתוך שניות מצא את עצמו בעומק של 9 מטרים תחת ערימת עפר ללא מים, ללא קליטה סלולרית וללא יכולת להזעיק עזרה — שהגיעה בסופו של דבר 13 שעות מאוחר יותר (תיעוד עצמי של רז בזמן אמת מהאירוע — באתר TheMarkerׂ).

קיבוץ עין גדי של 2017 כולל 200 חברים ו–60 תושבים. גילם הממוצע של חברי הקיבוץ הוא 61. לא פחות מ–90 פנסיונרים יש בקיבוץ, ויותר מ–120 מחבריו ותושביו הם בני 60 ומעלה, בעוד מספר התינוקות בגיל הרך הוא חמישה בלבד.

"יש לנו 14 חברים ו–20 תושבים מתחת לגיל 40, שרובם המוחלט סיים להרחיב את המשפחה", אומר יריב קיטה, מנהל העסקים של הקיבוץ. "זה מתחבר לחוסר היכולת שלנו לקלוט חברים חדשים, משום שלא השכלנו להכין עתודות קרקע לבנייה, ומפני שאין שום סיבה בעולם לאדם לבוא לכאן: אין תעסוקה, אין מים ואין קרקע לתת — לא לדיור ולא ליזמים, שמעוניינים להקים עסק במקום. כבר תשעה חודשים אני מנסה למצוא מנהל חדש למלון שלנו. גייסנו חברת השמה, אבל אנשים לא רוצים להגיע לכאן, אף שאנחנו משלמים שכר סביר. כיום עין גדי היא תאונה שמחכה לקרות", אומר קיטה.

התחלה אופטימית ובסופה בולען

בבוקר אחד במארס 1949 הכל נראה היה מלא תקווה, אופטימי והכי רחוק מתאונה. ביוזמתו של שמריה גוטמן, חבר קיבוץ נען והמפקד המשועמם והמתוסכל של יחידת ה"שחורים" (מסתערבים) של הפלמ"ח, הונחתה פלוגה של חטיבת אלכסנדרוני מדוברה של חברת מפעלי ים המלח, השתלטה על מאהל של 13 בדואים ושני גמלים מופתעים - והניפה את הדגל על פסגת מעלה עין גדי.

ארבע שנים מאוחר יותר הוקמה היאחזות נח"ל, וב–1956 עלה על הקרקע גרעין שדמות של בוגרי השומר הצעיר. עין גדי היה יישוב מבודד במרחק של 5 ק"מ מהגבול ו–35 ק"מ מסדום, ללא חיבור לרשת החשמל הארצית. הבידוד עודד את חבריו ליצירתיות ויזמות, כפי שמעיד רז. חבריו נטעו עצי באובב כבר ב–1962, שהיו הבסיס לגן בוטני מהיפים בישראל שקמו בלב מדבר. "הפיצוי היחיד שלנו היה לשבת על חתיכת דשא, כי לשבת בצריפים היה בלתי אפשרי, היה מחניק", הסבירו ותיקי הקיבוץ לרז, שהגיע אליו ב–1974, מדוע הם מרשים לעצמם להפעיל את הגן הבוטני במקום שסובל ממצוקת מים. כשהגיע לקיבוץ שימש רז כמנהל בית ספר שדה עין גדי במקומו של המנהל הקודם, דודו אברהמי, שנהרג בהפגזה מצרית במבואות העיר איסמעיליה ביומה האחרון של מלחמת יום כיפור.

רז וחברים נוספים בקיבוץ הקימו בין היתר את יחידת החילוץ עין גדי ובעקבותיה צוותים דומים באזור ים המלח והר הנגב, וכן מפעל למוצרי טיפוח מים המלח, שברבות הימים נהפך לחברת אהבה (הקיבוץ מכר את חלקו האחרון בחברה ב–2008).

61 שנה אחרי ההקמה, ומצב הנכסים של הקיבוץ נראה אחרת לגמרי. הנכס הראשון שספג מכה היה מטעי התמרים והמנגו, שניטעו צפונית לו. שטח של 90 דונם ננטש, לאחר שחבר קיבוץ נפל לתוך בולען ב–1997. שטח מטע התמרים צומצם ל–135 דונם, והוא מתקרב לנקודה שבה הפעלתו אינה מכסה את ההוצאות הקבועות. עין גדי קיבל כפיצוי שטח של 430 דונם וסיוע בהקמת מטע תמרים בשפכו של נחל צאלים, מדרום לקיבוץ. עד כה ניטעו 210 דונם של תמרים בהשקעה שעשויה להגיע ל–38 מיליון שקל, שהופכת את התמרים של עין גדי ליקרים בתבל. העלות המטורפת נובעת מהעובדה שבשל מצוקת המים באזור, מקבל המטע מי קולחין ממתקן לטיהור שפכים, שממוקם סמוך למלונות ים המלח - במרחק 20 ק"מ. הרחבת המטע תצריך הקמת מאגר מים מושבים בנפח של 350 אלף מ"ק בעלות של 20.6 מיליון שקל. בשל קרבתו של המטע למנחת בר יהודה שלמרגלות המצדה, יידרש הקיבוץ לאטום את מאגר המים של המטע, בעלות של 5.5 מיליון שקל, שכן מאגר לא אטום ימשוך אלפי ציפורים שיסכנו את המטוסים.

בנוסף, שנה לאחר התקלה במטע התמרים, נפלה עובדת של כפר הנופש חניון עין גדי לבור שנפער. האירוע אילץ את הקיבוץ לסגור את מתחם הקמפינג בחלקו הדרומי של כפר הנופש, ולוותר על אחת מרצועות החוף הציבוריות הבודדות בים המלח.

שרשרת התקלות נמשכה באוקטובר 2002. כמה דקות לאחר שאוטובוס תיירים חלף בכביש הגישה לחוף הסולריום המבודד, שבו נהגו להשתזף בעירום חולי פסוריאזיס מדנמרק וגרמניה, שהיו אורחי מלון עין גדי, נפער בולען בכביש. בקיבוץ החליטו לא לסמוך על חסדי שמיים, והקימו אתר סולריום חלופי בחמי עין גדי, אלא שבינתיים פורסמה אזהרת מסע בסקנדינביה שהתייחסה לסכנת הבולענים - וזרם התיירים משם הידלדל משמעותית.

למרות נטישת מתחם הקמפינג בכפר הנופש ב-1998, המשיך הקיבוץ להפעיל פונדק בחלקו הצפוני של הכפר, ממזרח לכביש 90, שמחבר את עין גדי לסדום מדרום ולקליה מצפון. הקיבוץ אף השכיר תחנת דלק וחנות נוחות לחברת פז, אולם בולען בקוטר 6 מטר ועומק 29 מטר שנפער במקום, גרם לסגירת המתחם כליל ב–2015, לירידת השקעה של 4.5 מיליון שקל לטמיון, ולוויתור על רווחים של 2 מיליון שקל לשנה.

מכה קשה נוספת נחתה על הקיבוץ כשחברת נתיבי ישראל סגרה בינואר 2015 גשר שהוקם בהשקעה של 50 מיליון שקל במקום גשר ערוגות, שקרס בשיטפון ב–2001. גם סגירת הגשר החדש נעשתה בעקבות התפתחות בולענים חדשים בקרבתו. הסטת התנועה לכביש עוקף זמני באזור מטעי התמרים של הקיבוץ גזלה שטחים חקלאיים נוספים, וגרמה לפקקים קשים באזור גם בימי חול, אבל בעיקר בחגים. שמועות על הפקקים הגיעו לאוזני הנופשים, ורבים בהם ביטלו את הזמנותיהם במלון, מה שהביא לירידה בהכנסות ב-2015, והעבירו אותו להפסד. לסגירת הגשר היתה משמעות ארוכת טווח, משום שיצרה תלות בשני גשרים איריים (קטע מחוזק בטון בערוץ הנחל המאפשר נסיעה עליו גם כשהוא מוצף במים) מצפון ומדרום לקיבוץ, שמוצפים בעת שיטפונות וגורמים לניתוקו.

קיבוץ בלי מים מתפרנס ממים מינרליים

אחרי סדרת האסונות האלה, נשענת המערכת הכלכלית השברירית של עין גדי על שני מקורות עיקריים: דיווידנדים שהקיבוץ מקבל משותפותו עם חברת יפאורה במפעל המים המינרליים, שמושך את מימיו משמורת עין גדי על בסיס מכסת המים שלה זכאי הקיבוץ על פי הסכם עם רשות המים. שותפות המים המינרליים הרוויחה 10 מיליון שקל, ובשנתיים האחרונות שילמה לכל אחת מהשותפות דיווידנד מצטבר של 10 מיליון שקל, אבל לנוכח החלטת הדירקטוריון בישיבתו האחרונה להשקיע 10 מיליון שקל בחידוש ציוד ב–2017 - ברור שחלוקת הדיווידנד תצומצם.

קשה להחמיץ את האירוניה בעובדה שקיבוץ שסובל ממצוקת מים קשה מייצא מים לחלקי ארץ שכמות הגשמים בהם גבוהה פי עשרה מזו שיורדת בעין גדי, ומחזיק ב-34% מהשוק: עין גדי מנותק מהרשת הארצית, ומקבל את אספקת המים שלו משמורות הטבע הסמוכות. הירידה בכמות המשקעים וקידוחי המים ברשות הפלסטינית גורמת לקיטון בספיקת המעיינות המזינים את השמורות, ולמחסור במים בעיקר בקיץ, שממזער את יכולתו של הקיבוץ לנקוט יוזמות חדשות. אחת מהן היתה להקים חלקה קטנה של 2 דונמים לגידול צמח המור (Commiphora Gileadensis), שזוהה על ידי חוקרים באוניברסיטת בר אילן עם צמח האפרסמון התלמודי, שממנו הפיקו בושם שנרכש על ידי נשות רומי העשירות במחירים דמיוניים, על פי ההיסטוריון פליניוס. בעין גדי תיכננו להפיק מהצמח בושם במסגרת תיירות מורשת, אלא שלא נותר להם די מים לפרנס אפילו שדה קטן. עם זאת, כמובן שהקיבוץ לא מגיע לדיון על מצוקת המים בידיים נקיות לגמרי, כמי ששואב את מי נחל ערוגות בעבור מפעל המים המינרליים.

המקור השני לפרנסת הקיבוץ הוא התיירות: בית מלון של 167 חדרים, שבשנים טובות מרוויח 3.5 מיליון שקל בשנה, ובשנים פחות טובות, כמו 2015, מפסיד 500 אלף שקל, וקיוסק בכניסה לשמורת נחל דוד שמרוויח מיליון שקל לשנה.

מקורות אלה אמורים להספיק להשלמת פנסיה ל–90 הפנסיונרים בקיבוץ לרמה של 40% מהשכר הממוצע במשק, בסך מיליון שקל לשנה, ולפרוע 4 מיליון שקל לשנה מחוב בנקאי של 21 מיליון שקל. "אין לנו רזרבה לפיתוח עסקי, אירועים ביטחוניים מסוג צוק איתן, או תקלות לא מתוכננות כמו שינוי החקיקה בעניין המיסוי של הקיבוצים שיגדיל את ההוצאות של הקיבוץ במיליון שקל לשנה", אומר קיטה.

הלחץ המתגבר של הסביבה החיצונית - משבר המים החריף והבולענים הסדרתיים - מאיים על יכולת ההישרדות וההתחדשות של מערכת נטולת רזרבות אנושיות וכלכליות. "הגרף הדמוגרפי של עין גדי היה בנסיקה עד תחילת שנות ה–90", מספר קיטה. "אבל בסביבות 1995 הקיבוץ הפסיק לקלוט חברים חדשים בגלל החלטות פנימיות והיעדר היצע של קרקע ותעסוקה, ולא השכיל ליצור מאז היצע תכנוני של מגרשים, כך שגם בנים שמעוניינים לחזור לא יכולים לעשות זאת".

ירידה של 1.2 מטר במפלס הים מדי שנה

הנזק הישיר שגרמו הבולענים לקיבוץ נאמד ב-100–110 מיליון שקל, כך קובעת חוות דעת שהזמין הקיבוץ ממשרד זיו האפט BDO, והוגשה לקיבוץ בשבוע שעבר. בעבור החברים, חוות הדעת הזאת היא נכס יקר במאבק מול המדינה, שמסרבת להכיר באחריות לנזקים שיצרו החלטותיה לאורך השנים. עין גדי, שנאבק על חייו באופן המילולי ביותר, אינו מתכוון לוותר בקלות, ולו משום שהאסון האקולוגי של ים המלח והתושבים שחיים לחופיו הוא אחד המקרים הנדירים שבהם ניתן לזהות ולכמת את הקשר בין מעשי ידי אדם - החלטות ממשלה - לבין ההשלכות הקטסטרופליות שלהם על הסביבה הפיזית וחיי התושבים באזור גיאוגרפי שלם.

החשבון פשוט: בעבר הזרים הירדן 1.5 מיליארד קוב לשנה לים המלח, וכמות דומה של מים התאיידה מהים ושמרה על מפלס יציב. ההחלטה להטות את הירמוך לתעלת המלך עבדאללה, לסגור את סכר דגניה ולאגם את מי הוואדיות היורדים לים המלח בעברו המזרחי, הקטינו את אספקת המים לים המלח ל–350 מיליון מ"ק לשנה, כשאידוי טבעי של מיליארד קוב לשנה והפקת האשלג של מפעלי ים המלח הישראלית ו–APC הירדנית גורעים עוד 2,500 מיליון מ"ק לשנה, ותורמים לירידה של 1.2 מטר מדי שנה במפלס הים הגווע.

הפסקת ההזרמה של מי הירדן דרומה מדגניה לטובת המוביל הארצי, וההחלטה לתת זיכיון להפיק אשלג בים המלח, הן תוצאה של החלטות ממשלות ישראל לדורותיהן.

חוות הדעת של זיו האפט BDO, אם כן, תסייע במקרה הצורך אם חברי עין גדי יקבעו תקדים ויחליטו לתבוע את ממשלת ישראל. אז תידרש המדינה להסביר לבית משפט מדוע היא מסרבת להכיר באחריותה לאסון אקולוגי שנגרם באחריותה הישירה — ולשאת בתוצאותיו.

"לא נסתפק בפלסטר"

למרות נבואות הזעם בנוגע לעתיד עין גדי, ותהליך ההפרטה שהתחיל ב–2004, וכנראה פגע בתחושת הסולידריות של חברי הקיבוץ המבודד, קיטה מאמין שניתן להוריד את עין גדי ממסלול ההתרסקות הכלכלית שעליו הוא נמצא. לשם כך, יש צורך לדבריו בסיוע ממשלתי — ומהר. קיטה מציין סיוע בארבעה תחומים, וגם אם הוא חוזר ואומר: "אני לא מבקש כסף בבנק", ברור שמדובר בסכומי עתק.

לדבריו, עין גדי זקוק לסיוע בתחום התשתיות, על ידי קביעת מסלול מהיר באישור תוכנית בניין עיר חדשה, שתאפשר לקיבוץ להקצות מגרשים למגורים ותעסוקה ולממש את תוכנית האב להגדיל את מספר משקי הבית ביישוב מ–150 ל–500; סבסוד כבד של התשתיות היקרות בשל הטופוגרפיה ההררית והמסולעת של האזור; חיבור של הקיבוץ לרשת המים הארצית של מקורות, שמגיעה עד למישור רותם בקרבת דימונה; ויצירת גורמי משיכה, כמו קביעת מעמד של אזור פיתוח שישווה את הטבות המס שמקבלת עין גדי לאלה של עוטף עזה, כלומר זיכוי במס של 20% לעומת הזיכוי הנוכחי של 7% הניתן לתושבי עין גדי.

לכך הוא מוסיף את הצורך בחיזוק הפעילות הכלכלית הקיימת של עין גדי, על ידי שדרוג 80 חדרי מלון ובניית 40 חדרי מלון חדשים; השלמת שטחי החקלאות שלהם זכאי הקיבוץ, כך שהקיבוץ יקבל עוד 4,000 דונם, שמהם 3,000 דונם בנגב המערבי ו–1,000 דונם למטעי תמרים בנחל צאלים ובקרבת הקיבוץ; כניסה לפעילויות חדשות כמו פיתוח שדה סולרי של 250 דונם, והבטחת מכסה לייצור חשמל בשטחים שיוקצו לעין גדי בנגב המערבי; ואישור לגידול ייצור ואריזה של קנביס רפואי.

בנוסף, קיטה ועין גדי דורשים כי חברת הביטוח הממשלתית ענבל תבטח את עין גדי, על אורחיו ותושביו, חובה שענבל מתחמקת ממימושה. בדו"ח מבקר המדינה מ-2009 נכתב שצוות בין-משרדי לא הצליח לגבש דעה במשך שבע שנים תמימות (או לא כל כך תמימות) - בנוגע לשאלה אם ניתן להגדיר את תופעת הבולענים כאסון טבע.

רשימת קניות מכובדת זו מתייחסת לפרויקטים בסך של יותר מ-400 מיליון שקל, חלקם מתקציביהם השוטפים של משרדי הממשלה, וחלקם הקטן בסיוע מיוחד וישיר. נדיר שיישוב אחד יזכה לחבילת סיוע כה מסיבית, נדיר עוד יותר כשמדובר בקיבוץ בתוך הקו הירוק ש–73% מתושביו הצביעו בבחירות האחרונות למחנה הציוני ולמרצ. עין גדי הצליחה בעבר לפרוץ את המכשול הפוליטי, והביאה את ממשלת שרון לקבל ב–2006 החלטה ייעודית שכונתה "פיתוח כלכלי בעין גדי", וכללה פיתוח והשקעות בסך 48 מיליון שקל, שמרכיב המענק מתוכו היה 19 מיליון שקל. אלא שגם אז הקפידה הממשלה לא להזכיר ולו ברמז את בעיית הבולענים, מחשש שתהיה בכך הכרה באחריותה לאסון מעשה ידיה.

ואולם ספק אם עין גדי יכול לשאוב עידוד רב מהתקדים שיצר לפני יותר מעשור, משום שאז הוביל את הממשלה אריאל שרון, חקלאי במוצאו, ואדם בעל מחויבות וחיבה להתיישבות שחצתה מחנות פוליטיים.

ההשתתפות הדלה של מנכ"לי משרדי הממשלה בסיור שנערך באזור הבולענים לפני חג הפסח היא סימן אזהרה ברור לכך שממשלת נתניהו הנוכחית אינה רואה את 3,000 התושבים שחיים במרחב שבין צומת הערבה לצומת קליה במקום גבוה במיוחד בסדר עדיפויותיה.

"אני לא מכיר יישוב אחר שחי תחת איומים כאלה. זו קטסטרופה. לא אנחנו גרמנו למצב הזה ולא נסתפק בפלסטר בסיוע של כמה מיליונים כדי שנשתוק", אומר קיטה. עד כה פונו יישובים בישראל תחת אש, או לחלופין, כחלק מהסדרים מדיניים, שבמסגרתם זכו התושבים לפיצויי עתק. עין גדי עלול להיות המקרה הראשון שיתפרק או יתפנה בהדרגה מתושביו כתוצאה מאסון אקולוגי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!