קונפליקט חרדי ביום הזיכרון: "לא לדרוך על יבלת"

אורי שמש, דוד יקר שלי.

אתה, שמעולם לא פגשתי, אך רוחך תמיד רחפה בביתנו. אמך-סבתי בכתה את גורלך, לא האמינה שנגדעו חייך אי שם על רכס החרמון, היית משוש עיניה וכל פעם שנזכרה בך עיניה מלאו דמעות,

ואנחנו - הילדים הבנו שזה הזמן להרכין ראש ולהקשיב לכאב. יום ה' באייר תמיד היה יום עצוב אצלנו. טקס בבית העלמין, אמא שולפת תמונות עתיקות מהארכיון ומספרת כל שנה מחדש על הילדות שלה, על האחים, הסבתא, הדודים.

ככה זה אצלנו בה' באייר. יום עצוב ובשנים האחרונות הוא עוד הרבה יותר עצוב.

לפני יומיים גילינו שמביימים סרטונים כדי לעורר שנאה נגד החרדים, והיום, ילדי השכנים חזרו מהגן וספרו שמחר יהיה יום חג של החילונים תוך זמזום מציק של המנון נטורי קרתא 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים'.

כנראה שהגננות חשבו שזה ישמח / ירשים מישהו. ואני מרגישה מאד לא בנח.
אני חרדית, ובאותה נשימה אני גם ישראלית. ושני הצדדים מנסים ללבות את האש. האם לא הגיע הזמן לכבד את רגשות האחר?

האם עדיין לא הגיע הזמן ללמוד מהרב כהנמן שבחר לתלות את דגל ישראל על ישיבת פוניבז'? הוא ידע להכיר טובה ולא לדרוך לשני על היבלת.

מקווה שנתחיל ללמוד ממנו, ושיהא זה לעילוי נשמת דודי היקר - אורי שמש שתמיד חשב על האחר ונגדעו חייו על פסגת החרמון בהיותו בן 19 בלבד. יהי זכרו ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!