עשן המנגלים מטשטש: האם יש לנו עצמאות?

מדינת ישראל חוגגת גם השנה יום הולדת, והמוני ישראלים ימשיכו לחולל סביב הבמות וסביב דגל הזהב, בגאווה של כוח ועוצם בד. עשן יעלה מעל כל דשא רענן וריח של בשר חרוך יעמוד בחלל האויר. המנגל, מפגן האש של האזרחים, שוב יעלה קטורת לאליל הזלילה.

מסך העשן מכסה את האמת האמיתית: ישראל איננה ומעולם לא היתה עצמאית באמת. מרן הגר"י יחזאל סרנא זצוק"ל במאמרו המופלא על העצמאות (דליות יחזקאל ח"ב) כותב: "איזו מדינה קטנה יכולה להשלות את עצמה שהיא יכולה להיות עצמאית בכוחה ועוצם ידה, בזמן שהיא יודעת היטב שכל כוחה ועוצמתה יעופו ויתגלגלו כעלה נידף ברוח אפה של כל מעצמה גדולה שהיא, ובעל כורחה היא תלויה בחסד לאומים חטאת או בחסד חבר לאומים (או"ם) והיא תלויה בצביעותם ושקרם של העמים שעצמיותם הוא הוא "אשר פיהם דבר שווא".

ראשוני המדינה חשבו שסוף סוף מצאו פינה שקטה ונידחת בתוך ים השנאה העולמי, אבל מהר מאוד התבדו. ישראל במהדורתה החילונית, לא מצאה שום פתרון לבעיית היהודים, אלא רק הגדילה את ריח הדם בנחיריהם של זאבי האומות. אין כאן אפילו רגע אחד של שקט, גם לא בין שתיים לארבע. לא רק שמדינת ישראל לא פתרה את בעיית האנטישמיות, אלא הפכה להיות הגורם הישיר לסבלם של המוני יהודים המפוזרים בקהילות ישראל על פני הגלובוס. בגלל היחס של המדינה לפלסטינאים, סובלים יהודים מפגיעות והתנכלויות ברחבי תבל. בגלל שבצד הפלסטינאי נפגעים אזרחים בשעה שישראל מתגוננת בצדק ובאופן הכי לגיטימי מפשעי מלחמה של החמאס, בתי כנסת ומוסדות יהודיים הופכים ללוח מטרה לפיגועים. הטרור האיסלמי מרים ראש וגם האנטישמיות הקלאסית מתודלקת באנטי ישראליות ויוצאת לרחובות.

העם היושב בציון לא הצליח לשחרר את גופו מעול זרים. "העם העצמאי" נתון לרשותה והסכמתה של ארה"ב כמעט על כל צעד ושעל, וגם אם יש לו כח צבאי, זה איננו כוח לעשות חיל! נפנוף אצבע קטן, "נו נו נו" דיפלומטי, והכל נגנז. אם ראש הממשלה מסרב לקדם מהלך של "שתי מדינות לשני עמים" בקצב שהעולם מצפה ממנו, מדינות אירופה כבר מתארגנות לחרם דיפלומטי, ולחנוק.

אבל חמור יותר ממה שהגופים לא שוחררו מעול זרים, זו העובדה שישראל לא שחררה את נשמתה מעול זרים. העם ישראל היושב בציון הפך לחקיין של הנלוזות שבאומות ואימץ את כל הקלוקל שבאורחות אומות העולם. במקום להיות אור לגויים, הוא עושה את הכל כדי לכבות את השלטר. הוא מתנכר לעצמיותו, למהותו ויישותו, מפנה עורף לשורשיו. בכך הוא מאבד גם את סיכויי עצמאותו הפיזית. מרן הגר"י סרנא ממשיך ומבהיר למה אין חלקינו בעצמאותם שאינה עצמאות - והדברים שנאמרו בשעתו, כמו זועקים אל המציאות של ימינו. חכם עדיף מנביא: " מתי היתה לנו עצמאות אמיתית? בשעה שהמלכים שלנו ישבו על כסא ד'. מפני שהעם והמלך הלכו בדרכי ד' שאז ראו עמי הארץ כי שם ד' נקרא על ישראל ויראו מהם וכתיב בהם "ותשקוט הארץ". בימים שהמלכים סרו מדרך ד' והתעו את העם שאז כבר סר צילו של מקום מעליהם וחיפשו להם משענת קנה רצוץ מהאומות אשר סביבותיהם, אז לא שקטה הארץ, אלא היתה מלאה סכסוכים מבפנים ומלחמות מהצרים הצוררים מבחוץ. והאם יעלה על דעתו של המאמין בד' שנבנה מדינה על חולות וסופות סערה שמפשיטים ממנה כל המלבושים הרוחניים כפי מושגי התורה ומלבישים אותה לבושי זרים, מורידים את עדי התורה מעליה ובמקום העדי מקשטים אותה בנזמי זהב שבאף הגויים ומעלים חרון אף ד' חלילה. האם בדרך זה נזכה שהקב"ה יפרוש סוכת שלומו עלינו"?   

ראשוני המדינה עוד ניסו לשמר סממני יהדות, מטעמי נוסטלגיה. אבל גם הנוסטלגיה, כבר הפכה מזמן לנוסטלגיה והיא כבר לא מעניינת איש. פניה של רשות הרבים, שמירת השבת הצבורית, שלמות הבית היהודי וטהרת היחוס, הכל נסדק. חוק אחרי חוק הוסיף פגיעה אחר פגיעה. מי שיבצע  סקירת מערכות, לא ימצא איבר אחד שלם בגופה של מדינת ישראל. די אם נזכיר את פרשת רמיסת השבת ושבירת הסטטוס קוו בתל אביב ע"י שופטות הבג"צ. אבל גם בענין זה, אין כל חדש תחת השמש. מדהים הוא לראות, איך המאמר שנכתב בימי בראשיתה של המדינה, מסביר באופן נוקב למה היהודים והישראלים אינם ישות אחת, על אף שיד ההשגחה גלגלה את שתי הישויות לאותה טריטוריה, והיהודים נאלצים לעשות ככל שביכולתם כדי להציל את ממלכת ד' ועם ד' מאריה ההעברה על דת, מנמר הרמת היד בשלטון התורה, מברדלס הפניית העורף, מדב ההתבוללות של הישראלים בארצם, מזוטו של ים הכפירה ומשלוליתו של נהר הנסיונות לכבוש את המלכה עמי בבית - שלולית העולה על גדותיה ומציפה במקומות רבים בתחומי החיים. למרות האריכות היחסית, דבריו של ראש ישיבת חברון זצוק"ל מאז מאירים את מה שקורה היום וממקמים אותנו על הגדה הנכונה של נהר החיים: "בכל זאת גם הנאבקים אינם מעיזים כלל לדרוש שבארצנו הקדושה לא יחללו שבת בכלל, אף שבדין הוא לדרוש מהם כן, לא אך בשביל עונם אלא בשביל סכנת הצבור, שהרי מקושש אחד שהיה במדבר ובמלאכה אחת בשבת אחת, בין דור של ששים רבוא גברי שהמספר הכולל עולה למיליונים, גרם לעכב את הגאולה. ואם כן המחלל שבת גם בצנעא לא רק לנפשו הוא עושה רעה, אלא הוא עוכר ישראל, ומונע מהם טובה מרובה. וודאי שעל הצבור למחות גם ביד היחיד שלא יחלל את השבת, ואעפ"כ אין מי שיעיז לטעון ולמחות נגד זה, וכל המאבק הוא רק על חילול שבת בפרהסיא, ובנידון זה בתחילת יסוד המדינה נעשה עוול הצועק לשמים, כי הנהיגו מנהג של "סטטוס-קוו", ובעיר ואם בישראל על עשרות אלפים של שלומי אמוני ישראל, כיון שחיללו בה את השבת בפרהסיא גם בתחבורה, בזמן שלטון הגויים, נחתך דינה שתשאר כך גם במדינה ה"עצמאית", כי על כן יש סטטוס-קוו בעולם, וכאילו ענין שבת הוא ענין פוליטי, שהוא ענין למשא ומתן של מפלגות, וההסכם המפלגתי קובע את הענינים. הלא בושה וחרפה היא, וכאב צורב את לב כל מי שמאמין בד' ודוגל בדגל ישראל".

"ולבסוף, אחרון אחרון החמור ביותר, דבר נורא ואיום שנפל בארצנו, מה שרק "העצמאות" היא הגורם לכך, כי גם בזמן שהיינו ישובים על ארצנו, וגם בכל מקום גלויותינו, לא עלה על דעת מי שהוא, לעקור את התורה עצמה"...ולא נפל דבר זה רק בארצנו הקדושה, ששפחה תירש גבירתה, ממש, והעמידו את התורה בקרן זוית של ארון הקודש, ובמקומה לקבוע בישראל חקקי און של ערכאות, וחכמי ה"משפט" ישבו על מדוכה זו ימים ושנים, עד שהספיק בידם לעשות דייסא של "משפטים", מכל הגויים שבעולם. ואסון זה שקרה לישראל הוא רק אסון ה"עצמאות" כי רק העצמאות היא הנותנת כח להזדים שיעשו "חיל" זה".

באיבחת חקיקה עורכת מדינת ישראל ל"עצמאות ישראל" האמיתית הלוויה מפוארת וזה מרחף בחלל האויר כעננה שחורה ומאיימת. זה לא רק פרשת השבת המטלטלת, השבת היא רק הפרשה שעומדת עכשיו על סדר היום הציבורי. אלה הם רק צלומי הרנטגן האחרונים של המורסה המקננת בגוף הישראלי. יש רק דרך אחת להגיע לעצמאות פיזית והיא עצמאות רוחנית! עצמאותו של עם היא נתינת דרור לרוחו המיוחדת לו. עצמאותה של אומה היא לא בהידמות לעמים אחרים ובהעתקה זולה של כל מומיהם, אלא בהצמחת הלאומיות המיוחדת לו, ואין אומתנו אומה אלא בתורותיה. לכן, ליהדות הנאמנה כנציגת "העם היהודי" אין שום חלק ב"אי העצמאות" של העם הישראלי. "האם יגילו וישמחו בנים נאמנים לאבותיהם, על חירותם ופדות נפשם שזכו, בשעה שרואים את אמם החביבה להם כנפשם, שידיה כבולות באזיקים, והיא יושבת כשבוי' ושפחתה תירש אותה, והאם יהיו הם מדושני עונג, בשעה שרואים את אמם כשהיא בזוי' מכבודה והיא יושבת וראשה חפוי, והלא ודאי שכל בן נאמן לאמו מר יבכה ויתן את קולו, וקולו יתערב עם הבת קול היוצאת מהר חורב וצווחת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ומסופקני אם אפילו בנים חורגים יוכלו להיות שלווים ושקטים ושמחים, כשהם רואים בצרת נפשה של אמם חורגתם".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!