לזכור ולא לשכוח – דווקא בימי ספירת העומר

יום הזיכרון שנה שעברה הבהיר לי כי הילדים גדלו מספיק בכדי לשאול שאלות מהותיות על החברה הישראלית-יהודית, על רקע מנהגי יום הזיכרון ויום העצמאות.

מגורים בקרבת האנדרטה לזכר נופלי רמת השרון במלחמות ישראל ובפעולות איבה, מולידים הרבה שאלות, במיוחד כשכבר כמה ימים לפני יום הזיכרון האנדרטה עוברת הכנות לקראת הטקס.

הם רצו לדעת למה אנחנו לא הולכים לטקס לכבד את הנופלים. הסברתי שנוהגים בטקס בדרך שונה
ממה שאנו נוהגים בספירת העומר (מוסיקה) ובכלל (למה לא עומדים בצפירה, על הופעות אומנות ללא הפרדה וכו') אך הבהרתי שחייבים לכבד בליבנו את מארגני ובאי הטקס גם אם דרכנו שונה, כי מטרת כולנו היא אחת – לזכור ולא לשכוח את אלו שהקריבו את חייהם למען המולדת. לבסוף החלטנו לעשות טקס אלטרנטיבי משלנו – קראנו תהילים בזמן הצפירה לעילוי נשמתם וכשהרמקולים החזקים העבירו עד הבית את הטקס, סיפרתי על גיבורים שהיו ואינם ושזכינו להכירם פה בעיר מגורינו.

למחרת בדרך לתלמודי התורה, במקום שבילים צבעוניים של בני נוער החוצים את הכביש בצהלה (הנסיעה לקצה השני של העיר עוברת דרך כמה וכמה מוסדות חינוך חילוניים) ראינו נחילים לבנים של בני נוער שקטים וחמורי סבר, לובשי לבן וראשם מורכן.

הבן הבכור שאל מה השתנה היום הזה מכל הימים. סיפרתי על טקסי יום הזיכרון שייערכו בבתי הספר. טקסים דומים לטקס שהיה באנדרטה אלא שהפעם הוא יכאב קצת יותר: כל בי"ס לא יוכל שלא לזכור ביתר שאת את הנופלים שלמדו כמה שנים קודם בין כתליו. במיוחד בתיכונים, בני הנוער שעוד מעט מתגייסים יזכרו בכאב את אלו שכמה שנים קודם, שכבה אחת או יותר מעליהם, היו שם כמוהם - צחקו בחצר ביה"ס כמוהם, שיחקו כדורגל באותו מגרש, למדו באותן כיתות, נקשרו לאותם מורים וטיילו באותם טיולים שנתיים. יזכרו את אלו שרגליהם כבר לא יהלכו וצחוקם נדם לעד כי נפלו הם למען המולדת. מתו צעירים בדמי ימיהם כדי לצוות לאחרים את החיים. גם הילדים הרצינו במכונית. "אתם הולכים לתלמודי תורה עכשיו" אמרתי להם בכאב "תזכרו את הילדים והילדות, נערים ונערות לובשי הלבן שראיתם. תתפללו עליהם בכל הכח ותלמדו תורה כדי להגן עליהם, כדי שכשיגיע זמנם להתגייס, הם ישובו בעזרת השם הביתה בשלום בתום השירות הצבאי. תלמדו למענם כדי שיזכו להקים בית בישראל ולהמשיך לחיות על האדמה ספוגת הדם של חבריהם". ביקשתי שגם יתפללו על המשפחות השכולות שהשם יתן להם כח וסבלנות לעמוד באובדן הנורא.

אחרי שהם התפזרו לתלמודי התורה, קיוויתי שאולי אי שם יש אמא שאינה שייכת למגזר החרדי, שמפזרת את ילדיה למוסדות חילוניים ובדרך כשהיא רואה חרדים, יודעת לספר לילדיה כי החרדים לא שונאים אותם כמו שיש בתקשורת ובחברה בכלל מי שאוהב ללבות את האש. שביום הזה כל כך הרבה חרדים לומדים בישיבות לעילוי נשמות הנופלים הקדושים, אולי גם יודעת לספר להם שבזמן הצפירה החרדים לא נוהגים לעמוד כי זה מנהג הגויים אך בליבם הם מתפללים ומכבדים. ובעיקר אולי מספרת להם כי החרדים מוותרים על חיי מותרות ובוחרים בחיי דחק כדי ללמוד תורה למענם בכל יום מימות השנה.

כל כך הרבה לא ידוע לשני הקצוות עד כי לעיתים נדמה שעל אותה אדמה מתהלכות שתי ישויות שיותר מדי לא נוגעות זו בזו, ולא מתקרבות זו לזו, לטוב ולרע.

אולי אין זה מקרה כלל שימי הזכרון והעצמאות חלים בספירת העומר. אולי זה צריך להזכיר לכולנו שאנחנו עם אחד של קל אחד. שאנו תלויים אחד בשני, ושיש שם מישהו למעלה שמחכה שנאהב, שנכאב ביחד, שנכבד ונזכור יחד.

אולי מישהו שם למעלה מבקש מאיתנו שנחכה בסבלנות למשיח שרק הוא זה שיגלה מי ירא השם האמיתי ועד אז פשוט נניח למחלוקות ורק נאהב ונתחבר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!