כשהעיתונאית של גברת תפוחי פותחת את הראש

הבוקר פגשתי את חברתי רחל, זו העיתונאית שסיפרתי לך עליה. נדהמתי למראה עיני.

המצח שלה היה חבוש, אפה נפוח, שתי נפיחויות קטנות קשטו את השטח שבין העיניים ללחיים. השיחה שלנו הופסקה שוב ושוב בשל שיעול עז שבקע מגרונה וקולה היה כל-כך צרוד. ריחמתי עליה. במיוחד עם העבודה שלה להרגיש ככה. לא נעים.

היא סיפרה לי מה קרה. בשבוע שעבר 'נפלו עליה' הרבה כתבות, הייתה בלחץ עצום, ובקושי הספיקה 'להסתכל על הבית'. "בשבת עוד הספקתי לארח את הבן הנשוי. לראשונה בחיי לא הספקתי להכין אוכל לשבת, והבן והכלה 'עמדו' במטבח לבשל", סיפרה לי. "לא, אני לא ביקשתי מהם. חלילה. אבל הבן, כשראה כמה אני עסוקה ולחוצה, הציע להגיע כבר בחמישי ולהכין את כל השבת. בתחילה התנגדתי, הרגשתי כל-כך לא נעים. במקום שאני אעזור להם, הם צריכים לעזור לי?! אבל הלחץ שלהם, מצד אחד, והלחץ שלי, מצד שני, עשו את שלהם - ונכנעתי.

"ציידתי אותם בכרטיס אשראי, והם יצאו לקניה. התרומה הקטנה שלי הייתה לשמור על הנכד, אבל זו באמת לא חכמה. לשמור על הנכד זה הכיף של החיים שלי. כששבו, השתלטו על המטבח, קילפו, מילאו סירים. כשקמתי בבוקר הכול היה כבר טיפ טופ".

יומני היקר, שמעתי את רחל וריחמתי עליה. באמת מעולם לא קרה לה דבר כזה. תמיד הייתה עסוקה, אבל לא עד כדי כך. "היו תקלות שונות שהייתי צריכה לטפל בהן, וזה חוץ מהעבודה השוטפת שגם היא שוחקת במיוחד", הסבירה לי.

חמישה ימים חלפו מאז אותה שבת, ואפילו את המצעים של הזוג הצעיר עוד לא הספיקה לכבס. "יום-יום הזכרתי לעצמי ולבני ביתי, שהנה אני מגיעה אל השטיפה השבועית", המשיכה בסיפורה. "במוצאי שבת, כל שהספקתי הוא לנקות את המטבח ואת פינת האוכל, אבל שאר הבית המתין לי בסבלנות עד ליום חמישי. מאז שעות הבוקר שלו ניסיתי להגיע אל המשימה הדחופה, אבל רק לקראת 7 בערב הצלחתי. עדיין היה מונח לפני ים של עבודה, אל תוך הלילה, והשטיפה שלי נעשתה מתוך לחץ גדול".

דם על כל הסלון

ואז זה הגיע. רגע אחד של חוסר תשומת לב וחשיבה על כתבות במקום על מטלית השטיפה, והיא מצאה עצמה מחליקה על הסבון והמים, נוחתת עם פרצופה היישר אל המרצפות הרטובות. ההמשך היה מאוד לא נעים. חתך ענק במצחה, עם דם שזלג לו לאורך כל הסלון ובלי הפסקה. לאמבולנס שהגיע לא נותר אלא להמליץ לה על פינוי מהיר לבית החולים.

"שלא תשאלי איזה לילה עברתי", סיפרה לי. היא רק יכלה לחלום על סיום הכתבות השבועיות שלה. החובש שהגיע לביתה הזהיר אותה לבל תתפשר על כירורג ושעליה לדרוש כירורג פלסטי. "כדי לקבל את דרישתי היה עלי להיאבק כמעט בחצי בית חולים, אבל בסופו של דבר הצלחתי", היא סיפרה.

הרדמה, תפרים, חבישה, מילוי טפסים. רק בשעת לילה מאוחרת שבה אל ביתה כדי לסיים את השטיפה ולנקות את המרצפות מים הדם שדבק בהן. את השבת הקרובה כבר עשתה 'אצל ההורים'. מי חשב על הכנת שבת? ועל הכתבות שלה לאותו יום, נאלץ העורך לוותר.

"איך יהיה לי זמן לביקורות התכופות בבית החולים?" - ייללה באוזני.

יומני היקר, אני מודה לה' שהעבודה שלי אינה כל-כך לחוצה. יחסית, כמובן. נכון, גם עלי עוברים ימים קשים, אבל לפחות העבודה שלי היא בתוך הבית, ובלי לחץ של עורך מלמעלה. כן, שכחתי לספר. ביום המחרת, כשהיא עוד פצועה וחבולה, הגיעה לבקרה גם מחלת השפעת. בלי כל קשר לפציעה.

מה שרחל שכחה

ועוד משהו שכחתי לספר. כשפגשתי אותה, ביום ראשון, שלושה ימים לאחר הפציעה, היא הייתה בדרכה לכתבה הבאה. עם המצח החבוש, עם הגרון הכואב, עם השיעול העמוק ועם הצרידות. ריבונו של עולם, למה עולם העיתונות לא יכול לתת לעובדים שלו קצת חופש?! המדינה לא יכולה להתחשב?! לעצור קצת את הפעילות הפוליטית שלה לכבוד מחלתה של הכתבת?!

רחל צחקה כששאלתי אותה למה לא לקחה חופשה. "הרופא הוציא דף, ורצה לרשום לי חופשה. צחקתי ואמרתי לו שחבל על הדיו. מה יועיל לי הנייר? מי יעשה את העבודה במקומי? הרי הטלפון ימשיך לטרטר, הנייעס הטריים ימשיכו לזרום, ואני רק ארגיש מתוסכלת לשכב במיטה ולחשוב שאין מי שיטפל בכל זה". כן, זה בפירוש מה שהסבירה לי.

פעם אמרו לי שבתי הקברות מלאים באנשים, שחשבו שאין להם תחליף. רחל כנראה שכחה את זה. האמת, גם אני לפעמים. כשהילדים צורחים ובוכים ובא לי להימלט לחדר לשעה של שקט ושינה, אני עוצרת את עצמי, מרחמת עליהם וממשיכה לתפקד. הגיע הזמן להזכיר גם לעצמי שילדים יודעים יפה מאוד להסתדר שעה אחת בלי אימא, אפילו יום שלם, אפילו שבוע.

הגיע הזמן גם להזכיר לעצמי עד כמה צריך להודות לאלוקים כל בוקר מחדש על זה שפותחים את העיניים בריאים ושלמים, בלי חתכים, בלי שפעות, ועם כוח להמשיך ולזרום.

עוד תפוחי:
• מעשה בחג השמן • ימימה תפוחי מתאוששת מחנוכה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!