יש ניצולים שווים יותר - ויש שווים פחות

מלחמת העולם השנייה כשמה כן היא מלחמת עולם שפרצה הרבה מעבר לגבולות אירופה. בכל מקום אליו הגיעה זרועו הארוכה של הצורר הנאצי ימ"ש, נפגעו יהודים בגוף וברכוש. אלא שישנן ארצות שסיפורם הטראגי של היהודים שם, טרם נשמע או שנשמע בקול חרישי ונדכה.

אחרי שנים של מאבקים, הקרן לרווחת ניצולי השואה ומשרד האוצר מכירים רשמית ביותר ויותר ארצות שבהן נפגעו בשואה. יהודים נפגעו בברית המועצות, ארצות הבלקן, ארצות צפון אפריקה, לוב, תוניסיה, אלג'יר, מרוקו. היתה תכנית איטלקית להשמדת יהדות אתיופיה במשך הכיבוש האיטלקי באתיופיה בשנים 1936-1941 בהשפעת גרמניה הנאצית. התכנית לא יצאה לפועל אך מספר יהודים נהרגו ע"י האיטלקים. לאחרונה החלו הרשויות להכיר ביוצאי עיראק.

למרות הכרת הרשויות עדיין בטקסי היזכור הממלכתיים ובבתי כנסיות, בלימודי ההיסטוריה, בפרסום סיפורי עדות אישיים ביום השואה בפרט ובמשך השנה – הן בתקשורת הכתובה והן ע"י עדות אישית של ניצולים באירועים, אין איזכור שווה כלל וכלל בין הקורבנות. נדמה כאילו מדינת ישראל והחברה היהודית החליטו שישנם ניצולים ששווים יותר וישנם ניצולים ששווים פחות.

משפחתי הגיעה מטריפולי שבלוב שהיתה תחת שלטון האיטלקים. את הסיפור המשפחתי שמעתי לראשונה כשהייתי בחטיבת הביניים. לעולם לא אשכח את טקס השואה הראשון בחטיבה, הטקס שבו הבנתי שישנן ארצות שלא טורחים להזכיר את שעבר בהן על היהודים. בתום הטקס ברחתי לקצה הגינה ובכיתי חרישית תחת עצי האקליפטוס הגדולים. לפתע שמעתי צעדים ואת קולה של חברתי "למה ברחת? את לא היחידה שבוכה.

כל כך הרבה תלמידים ומורים בוכים שם על המשפחות שלהם". "אני לא יכולה לבכות איתם" ניסתי להסביר לה. היא שאלה למה ועניתי בקול רפה שמשפחתי באה מארץ שלא אוהבים לדבר על מה שקרה בה. היא ישבה לידי ודווקא רצתה לשמוע. מצאתי את עצמי מספרת לה מבעד לדמעות על ההורים שבילדותם לא הורשו פתאום ללכת לבית הספר, על הרכוש הוחרם ונשדד, על המחבוא במקלטים בזמן ההפגזות האוויריות ולבסוף בריחת שתי המשפחות, יחד עם עוד משפחות רבות ברות מזל הרחק אל המערות ואל הכפרים שם תמורת כסף היו חקלאים שהסכימו להסתכן תמורת תשלום ולהחביא יהודים בתנאים לא פשוטים. סיפרתי על סבתא ג'מה שלי האמיצה שהסתכנה ובחלק משארית הכסף שהיה ברשותה קנתה מהחקלאיות מוך של כריות וטוותה חוטים מהם סרגה סוודרים בתנאים לא תנאים כדי להלביש את אמי ושאר ילדיה בימי החורף הקרים.

סיפרתי על השמחה הגדולה בינואר 1943 כשהאנגלים כבשו את לוב ושיחררו אותה מהאיטלקים. על אחיה של אמי – העילוי של המשפחה שזמן קצר אחרי חזרתם מהכפר לא הרגיש טוב. למרות שהיה מדובר בצינון סבי רצה עבורו את הרופא הטוב ביותר ולא ידע עד שהיה מאוחר מדי שזהו רופא נאצי מהאחרונים שעוד נותרו בטריפולי. הרופא ימ"ש התעקש שיש לו זריקה מיוחדת. כל כך מיוחדת שיומיים אחריה הדוד שלי מצא את מותו.

סיפרתי לה על סבא אברהם הי"ד שיחד עם אבי ושאר המשפחה חזר מהכפרים כדי לגלות שאת בית הדפוס המפואר שלו על ספרי הקודש שבו בזזו ושדדו הנאצים הארורים והתושבים הערבים. הוספתי וסיפרתי על הבגידה הגדולה של האנגלים בפרעות 45 כשישבו בשקט בלי להניד עפעף ובלי למחות במשך שלושה ימים בהם טבחו הערבים ביהודים, בזזו ושדדו, רצחו באכזריות בבתים. סיפרתי על סבא אברהם הי"ד שיצא לרחוב כדי להגיע לשלטונות לבקש עזרה אלא שהאספסוף הסתער לעברו, בני עוולה עם סכינים בידיהם ביתרו את גופו הקדוש ושפכו את דמו הטהור ברחוב העיר. רועדת מבכי הרמתי את עיניי בחשש כדי לראות את תגובתה. גיליתי שגם עיניה אדומות ודמעות זולגות מהן. היא החזיקה את ידי בכח וכך ישבנו שתינו בשקט תחת העצים כדי לבכות על הניצולים הידועים והלא ידועים.

בהמשך השנים התברר לי עד כמה משפחתי היתה ברת מזל שלא היתה בין היהודים שהועלו על רכבות. שלא היו בין היהודים הלובים הצדיקים והיקרים שהועברו ברכבות למחנות הסגר. חלקם גויסו לעבודות כפייה בקו החזית ומאוחר יותר הועברו למחנות הריכוז אינסברוך-רייכנאו שבמערב אוסטריה וברגן בלזן שבצפון גרמניה. חלק קטן מהם הגיע עם יהודי איטליה לאושויץ. חלק מהיהודים הועברו למחנה הריכוז ג'אדו, כשלב ראשון בתכנית הגרמנית לפני העברתם לאיטליה ומשם למחנות ההשמדה.

לפני כשנה לקחתי את בעלי וילדיי לסיור מודרך במוזיאון ליהדות לוב שבאור יהודה. כמה הזדעזענו כששמענו על הסבתא המסכנה והגיבורה ששרדה כנגד כל הסיכויים את ברגן בלזן והקימה משפחה. במשך השנים היא סיפרה להם את שעברה במלחמה. כשהנכד סיפר זאת בכיתה לפני מספר שנים הוא נתקל במורה בורה ואכזרית שהטיחה בו בגסות לפני כל הכיתה "סבתא שלך שקרנית. אנשים מהסוג שלה לא היו במחנות...!!!" שנים הילד טען בפני הוריו שסבתא שקרנית והתקשה להסתכל לה בעיניים עד שגדל ולמד בדרכים אלטרנטיביות את שלא טרחו ללמוד וללמד במוסדות החינוך במדינת ישראל הלוא היא מדינת כל היהודים....

מחריד לחשוב כמה סבתות וסבים כאלו מסתובבים בינינו – ניצולי שואה גיבורים שאיש אינו מתעניין בסיפור גבורתם כי איתרע מזלם ונולדו ב"ארץ הלא נכונה"....

ב"יזכור" של יום כיפור האחרון התכווצתי בשקט כשחזן בית הכנסת כרגיל הכריז בקול מלא רגש "יזכור עם ישראל את בניו ואת בנותיו ממדינות אירופה שנהרגו ע"י המרצחים הנאצים ועוזריהם..." לא העזתי למחות והתפלאתי כשפתאום הסתובבה לעברי קשישה מותיקות בית הכנסת, ניצולת שואה ילידת פולין ואמרה בשקט בקול רועד כשעיניה אדומות ודומעות "למה הם עושים את זה כל הזמן? מה עם יהודי צפון אפריקה? מה עם כל הארצות שנפגעו בשואה? למה אף פעם לא מזכירים אותם? הרי לא רק אותנו רצו להרוג". עניתי בקול רפה שגם משפחתי עברה את השואה וסיפרתי לה בקצרה. "נו, תראי. כמה שנים אנחנו מכירות ואם לא היינו מדברות עכשיו הייתי ממשיכה לא לדעת..."

(גילוי נאות – מדובר באחת מותיקות המושבה שמכירה את משפחתי ואותי באופן אישי מאז שהייתי תינוקת).

כל כך הרבה אנחנו לא יודעים כי לא תמיד נותנים לגיטימציה ודרך מוצא להוציא את הסיפור החוצה ולשחרר את הכאב.

אבל אנחנו חייבים להתגייס כולנו כדי לעשות זאת, כדי לתת מקום שווה בלב ובזיכרון הלאומי לכל הניצולים ללא קשר לארץ המוצא שלהם.

אנחנו חייבים כי אנחנו אחים וכל ישראל ערבים זה לזה.

אנחנו חייבים כי כולנו יהודים שהצטווינו שווה בשווה למחות את זכר עמלק. איך נמחה את זכר עמלק אם מסתובבים בינינו קורבנות אומללים, שניצלו ממזימת הרשע של זרע עמלק ימ"ש, אלא שאנחנו מזלזלים בסיפור האישי שלהם?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!