הבלוג של המשפיע מענדל ראטה: גם החילונים מודים: המגזר החרדי מאושר יותר

הסתיים לו חג הפסח. כל הכלים נארזו ונעטפו היטב, החמץ חוגג בגדול, ו...הסתיימו החגיגות. כל הנסיעות, האירועים, ההצגות, הקומזיצים, הסעודות, היינות, הבשר והדגים וכל מיני המטעמים. חזרנו אל הימים האפורים והשגרתיים. איש איש אל עבודתו ולימודיו. מתחילים ימי השגרה: לחם עם ממרח בבוקר, וכרוב ממולא באורז בצהריים. שבוע שלם שלא העזנו לחשוב על המאכלים האלו, אבל אך הגיע רגע מוצאי החג... איך שהתנפלנו על החמץ. ככה זה, כאלו אנחנו. עדיין מחוברים לחומר קצת. בכל אופן, היה קשה קצת כל הפסח עם המאכלים הלא שגרתיים והדי מגבילים. זה המחיר הכבד, כנראה, ששילמנו על היציאה מארץ מצרים, שבוע של הגבלות, ממש לא קלות. ועדיין, אנו קוראים לחג הזה 'זמן חרותינו'. האמת, לפעמים אני תוהה לעצמי, איך בדיוק מתקשר השם הזה ׳זמן חרותינו׳ עם חג שכולו הגבלות? כל מקום עם המנהגים שלו, וכל משפחה עם החומרות שלה: יש שאין אוכלים מאכלים חלביים, יש שלא אוכלים סוכר ושום תבלין, האשכנזים לא אוכלים קטניות כלל, ורבים נוהגים שלא לאכול בכלל מאכלים של אנשים אחרים אלא מהבית. אין חג שיש לו חומרות כה רבות כמו חג הפסח, ובדיוק לחג זה אנו קוראים בשם ׳זמן חרותינו׳?

האמת שהשאלה קצת יותר גדולה: כל החג הזה, המבוסס על נס יציאת מצרים, שזו היא בעצם היציאה מעבדות לחירות, יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה, הפכנו לעם יהודי שומר תורה ומצוות ומתנהל עם למעלה משש מאות מצוות, איסורים והגבלות, כריתות ועונשים, חוקים ומשפטים ומעצורים רבים לכל מיני נטיות לב אשר אנו נולדים איתם, היכן בדיוק היא החירות, בזה שיצאנו ממצרים והפכנו לאומה עם כל כך הרבה הגבלות ואיסורים? במצרים היינו בארץ חופשיה מאיסורים, הארץ הכי מתירנית בעולם, הכי חופשיה, ויצאנו אל המדבר בשביל לקבל עול גדול וענק של שש מאות ושלוש עשרה מצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, הלזאת ייקרא חירות?

כשהייתי בחור צעיר הייתי שומע רבות מפי הדרשנים והמשגיחים, שהחופש הכי גדול זה ׳ללמוד תורה׳. וכי לא כך אמרו חז״ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". החופש והכיף הכי גדול זה לשמור תורה ומצוות. זה החופש האמיתי, כך הם היו אומרים לנו. טוב, כמובן שקיבלתי את הדברים בתמימות לב, ולמדתי בהתמדה גדולה עד לב השמים. עד שהגיע גיל ההתבגרות, שם התחלתי לשאול את
עצמי שאלות שונות על החיים. פתאום התחלתי לגלות עולם. תפסתי, פתאום, שאני שייך לקבוצה קטנה של אנשים מאמינים המפוזרים על פני כמה ערים בארץ: בני ברק, ירושלים, אשדוד, בית שמש, ביתר, ואולי עוד כמה קריות. ואני עוד חשבתי שאני מנהל את העולם, יא טמבל שכמוני. כולם סביבי עושים חיים משוגעים, נהנים כל רגע, חיים ונהנים בטירוף, אוכלים את כל מה שנכנס לפה, נוסעים לטיולים להודו על נהר הגאנגאס ולדרום אמריקה על נהר האמזונס, מועדונים, ברים וריקודים. ששון ושמחה. ואני, דפוק, יושב לי בתוך בית קטן, מתייסר בנקיפות מצפון על כמה רגעים של כישלון רוחני. מה אני צריך את כל זה על הראש. החילונים האלו, הם עושים הרבה יותר כיף מאתנו, ואנחנו עוד מתגאים לומר שאנחנו הכי מאושרים בעולם, ו"לך תסתכל על החילונים כמה שכולם עצובים ומדוכאים ולוקחים כל היום כדורים"... בגיל מסוים הפסקתי להאמין בתמימות לכל מה שאמרו לי אי פעם, ורק שאלתי את עצמי כל הזמן: איפה באמת נמצא האושר היותר גדול? בחיים עם גבולות ואיסורים, או בחיים המתירניים, חסרי הגבולות?

לפני חודש בערך זה היה. נסעתי עם מונית בתוך בני ברק, עם נהג חילוני. מאחורה ישב עוד בחור חסידי שהתלווה אלי. חזרנו מאיזה קומזיץ. כדרכי בקודש, ודרכם של חרדים רבים בקודש, פתחתי בשיחה קלה עם הנהג. הרבה חרדים אוהבים את האתגר הזה. שיחות עם נהגי מוניות חילונים. יש את האלו שעושים את זה בשביל להרגיש שיש לנו מה למכור יותר מהם, ויש את אלו שעושים את זה ממקום הפוך: בשביל להרגיש שהם כאילו מחוברים אל מה שקורה במדינה ולא ממש מנותקים. אבל זה בכל אופן מה שעשיתי, התחלתי לדבר אתו. פתאום שאלתי אותו שאלה: "תגיד, איך נראה לך יותר כיף לחיות, כחילוני או כחרדי?". הוא ענה לי על המקום, בלי להתבלבל: "ברור, כחרדי". שאלתי אותו: "למה, איך זה יכול להיות. אתה הרי כרגע חופשי לגמרי, מותר לך כביכול הכל, אין גבולות של כשרות או צניעות, אין גבולות לכל היצרים הקדמונים והפראיים של האדם, והנך יכול כל שניה לעשות חיים כיפיים מטורפים. במה בדיוק הנך מקנא בנו?". הוא ענה לי: ״תקשיב, אתה חושב שזה ככה. אבל בתכל'ס, החיים המתירניים מביאים לך מלא אכזבות בחיים. אתה מתרגל לכל התאוות והיצרים, ורוצה עוד ועוד, ואין לך כבר את הכיף הזה שהיה ברגע הראשון, וגם אינך יכול למלא את כל התשוקות באמת כי הם לא נגמרות למעשה אף פעם, תמיד יש תשוקה לעוד יותר. ואז בשלב מסוים אתה כבר רוצה משהו אמיתי, חיים עם משמעות מסוימת, אבל אין לך משהו שבשבילו תחיה, אין לך אתגר אמיתי שסביבו תחיה את החיים שלך. כל המשמעות שנשארה לך זה רק ללחום את המלחמה של ״החזק - שורד״, ורוב החיים זה אכזבות, חוץ מקצת רגעים פה ושם, ואחרי זה אתה מת, ובשביל מה חיית? אבל אתם יש לכם הגבלות, יש לכם אמונה ומשמעות לחיים, יש לכם סיבה למה לחיות. זה רק הצעירים שלכם שחושבים שהעולם הגדול הוא יפה וקורץ, אבל הוא לא טומן שום דבר אמיתי בקרבו, זה רק נראה ככה מבחוץ. רק אתם, החרדים, יש לכם קצת בעיות אחרות, אבל זה פחות חשוב עכשיו״. אלו, בערך, היו מילותיו של מיודעינו הנהג.

האם זה אכן אמת? אולי הוא סתם היה נהג ממורמר, נהג מונית שעובד קשה לפרנסה שלו וחושב שהדשא של השני ירוק יותר? האם החילוני המצוי לא נהנה מהחיים המתירניים שמוצעים לו בחיי היומיום? טוב, אז תשמעו סיפור מעניין. סיפור שקרה לי לפני שנתיים בדיוק. זה היה בחודש אייר. אני זוכר את התאריך? כי זה היה כמה ימים אחרי יום העצמאות. יום העצמאות ׳נדחה׳ זה היה אז. לא אאריך בכל הרקע, אבל הייתי אז בתקופה סוערת ולא קלה בחיי. לא ישנתי אז מדי הרבה בלילות. באותו לילה עליו אני מדבר, החלטתי שאני הולך רגלית אל חוף הים באשדוד, צעידה של כארבעים דקות. לנשום קצת אויר צח, לראות את הגלים השקטים והגדולים, להירגע קצת. מי נמצא בלילה בשעה מאוחרת, בערך בשעה שתיים - שלוש? ריק לגמרי, בדרך כלל. מה ששכחתי שזה היה במוצאי יום העצמאות, בו כל המדינה חוגגת ריקודים, ודגלים וחינגות ליליות. אז אני הולך והולך, ומתקרב אל החוף השקט. ופתאום, היכן שהוא ליד החוף, אני שומע קול אדיר של מוזיקה רועשת יוצא מתוך איזה אוהל. שאלתי את עצמי: מה זה הדבר הזה, באמצע הלילה, מה זה יכול להיות. הלכתי לכיוון של המוזיקה. אני רואה אוהל גדול, ומציץ לרגע פנימה. טוב, לא ממש רוצה לפרט מה שראיתי שם. היו שם מאות צעירים שרקדו ריקודים לצלילי המוזיקה הרועשת והלוהטת , אבל ה׳ ישמור, ריקודים מעורבים. זו הייתה פעם ראשונה שנחשפתי לדבר כזה. הלב שלי הפסיק לרגע לפעום. ידעתי שאסור לי להמשיך לעמוד שם. היה לי רגע של ניסיון קשה.

ופתאום, פתאום אני רואה מול עיניי, כמה מאבטחים חילונים מבוגרים שעמדו שם ליד איזו רכב צהוב כזה של שמירה, הם קופצים אלי במהירות, ומנסים לומר לי משהו. רק שהם התביישו לרגע להגיד לי את זה. אז מישהו מהם ניגש ואומר לי, כאילו בשם החבר שלו: "הוא אומר שלא כדאי שתעמוד פה. אל תישאר פה. זה לא בריא לנשמה שלך. זה לא טוב, לא בריא! לא בשבילך״. הייתי המום. ראיתי על הפנים איך שבער להם שאני אלך משם. הם כל כך פחדו אם איחשף למה שקורה שם. שאלתי אותם בתמימות "מה זה מה שקורה פה?", והם ענו לי: ״אלה חגיגות של יום העצמאות, אתה יודע, ככה זה אצל הצעירים פה״. הם כל כך התביישו במה שהולך שם. משהו בנשמה שלהם הבין שלי אסור לרגע להיות שם ולפגום בטוהר הזה שאנחנו מחזיקים בו. לפגום את הטוהר הזה שיש לנו, שבו אנחנו מחזיקים את כל העולם. משהו בהם הבין את זה ברור, ללא צל של ספק.

סיפור נוסף, גם היה באשדוד. זה כבר היה לפני כמה שנים טובות, בשבת בלילה. לא היה לי כוח ללכת לשום 'טיש' חסידי, ובמקום זה החלטתי לטייל קצת באשדוד, עיר גדולה ויפה. עד שאני מגיע לאיזו פינת רחוב בשכונה חילונית, ואני רואה קבוצה של צעירים יושבים סביב שולחן מול איזה קיוסק, אוכלים ומדברים. החלטתי לגשת אליהם ולנסות לדבר איתם. אולי אצליח לעשות איתם שיחה מעמיקה על יהדות. אני מדגיש שזה ממש לא תפקיד של כל אחד. בשביל דבר כזה צריך להיות מחושל מספיק, עם בשלות נפשית וידע מספיק ומדויק, אבל זה מה שעשיתי אז. ניגשתי אליהם, ועצרתי לידם. באותו רגע אני מבחין שבתוך החנות יש מסך גדול, כנראה מסך טלוויזיה, והצעירים יושבים וצופים בו. לפני שאני מספיק לקלוט מה הולך שם, קופץ פתאום בעל הקיוסק אלי, אדם שנראה כבן ששים או שבעים, רחוק מלהראות צדיק הדור או משהו כזה, והוא מתחיל לצרוח עלי: ״לך מפה״!!! לך, לך מפה!! אתה כמו כל החברים שלך שבאים לכאן בשבת בשביל לצפות בכל התועבה הזאת, לך, לך מפה!!!" איזה בושות היו לי. ברחתי משם מהר וכל הלב שלי רועד מההזדעקות הפתאומית שלו. אני הולך הביתה ואני שואל את עצמי: רבונו של עולם, מה פשר הדבר הזה? היהודי הזה, מוכר כנראה מאכלים לא כשרים, צופה כל הזמן בהבלים שמרצדים מולו במסך, נראה איש בוהמה שלא חסך מעצמו כל מיני תאוות ומילוי תשוקות ויצרים, מה בדיוק הוא מזדעק, מה בער לו אם אעמוד ואצפה לרגע במה שהוא כל החיים שלו מסתכל? ממה נפשך, אם זה לא טוב לדעתו, אז למה הוא כן חי ככה, ואם זה כן טוב לדעתו אז למה לי זה אסור? ועוד בכזה מין זעזוע הוא צעק, כזה מין פחד, כזה מין קול מפחיד שמעתי יוצא מתוך הנשמה שלו: "מה אתה מחפש פה, זה לא המקום שלך!!". כמו צעק: "לך, לך, אנחנו זקוקים לקדושה שלכם, אל תחללו לנו גם את זה, ואזי לא יישאר מאתנו שום דבר". ממש יכולתי לשמוע זעקה כזו מסתתרת בתוך המילים שלו.

סיפור אחרון: זה היה לפני כחודש בלבד. הוזמנתי על ידי ידיד קרוב בירושלים העוסק בקירוב לבבות, לבוא ולראות מקרוב את פעולותיו הברוכות במוסד שבנה. אחד מהדברים שהוא עושה זה שהוא מקרין על מסך גדול משחקי ספורט, כך שאלו הנערים החפצים לראות ספורט יוכלו לראותו באותו מבנה ולא יצטרכו ללכת למקומות מפוקפקים שונים. ובכן, הגעתי למקום בשעה הנקובה, והיות שלא ידעתי היכן בדיוק נמצא ידידי בעל הבית, ניסיתי להיכנס לבד אל אותו אולם בו נמצא המסך. ברגע שאני מנסה לפתוח את הדלת, מבחין בי בחור העומד שם ואומר לי מיד: ״לא לא, זה לא בשבילך. רואים פה גם בנות, זה לא בשבילך״. חשב, כנראה, שמולו עוד בחור חרדי שמנסה דרך אחרת בחייו קצת, רק שהלבוש הרבני הזה אמר לו משום מה שהבחור התמים הזה שמנסה להיכנס לא צריך לראות פה דברים חדשים.

ובכן, הסיפורים הללו, מביאים בקרבי מסקנה אחת דומה: כל יהודי מתגעגע להיות קדוש. גם החילוני המצוי, אינו חושב שהחיים המתירניים מביאים לו יותר אושר, להיפך: הוא מקנא בזה הגיבור, שמסוגל להתאפק ולחיות חיי קדושה וטוהר. אלא שהוא מרגיש כבול ליצריו וחושב שכבר אינו מסוגל אחרת, ובדיוק להיפך, הוא חש שדווקא אנו אלו שחיים את חיי החירות, בכך שלא התרגלנו אל החיים המתירניים הכובלים את האדם אל יצריו הנמוכים. הוא יודע בליבו היטב שדווקא החיבור עם התורה והמצוות, החיבור עם הריבונו של עולם ועם הקדושה, זוהי החירות האמיתית, זוהי היציאה ממצרים, מהעבדות אל התאוות הנמוכות של מצרים, אל החירות של הקדושה והטוהר. רק לפני זמן לא רב כתב לי נער נושר על מצבו, ואני מעתיק את לשונו במדוייק: ״תזכור רק דבר אחד: הנוער הזה (הנושר) הוא שביר הרבה יותר ממה שהוא נראה. אנחנו יכולים לשחק אותה שטוב לנו וכו'. הכל שטויות. אתה יודע שהיום הנחתי תפילין אחרי חודשיים שלא הנחתי והתחילו לזלוג לי דמעות. ז׳תומרת, שאם תראה אותי, אני יכול 'לשחק אותה' קשוח עם ביגוד יפה וסמארטפון שנשלף כל רגע מהכיס כדי 'לראות מה השעה', אבל בעצם, בתוך תוכו, כל אחד מאיתנו שבור. השאלה היא כמה קליפות של שנאה עוטפות את השבר הזה. את זה התפקיד שלך ושל שכמותך לגלות את זה. מאמין בכם כל כך״. זה לשונו של אותו נער, שאין לי מושג מה איתו כרגע.

הוא כתב לי את זה אחרי ששלחתי לו את אחד הפרקים הקודמים מהבלוג, פרק על שינוי מסלול בעולם הישיבות (פרק 14). זה אותו בחור עליו כתבתי בפרק ההוא, על המעברים שהוא עבר עם אי ההתאמה במסלולי הלימוד לפי הקצב שלו. אוי, כמה שהוא מתוק הבחור הזה. כמה שהוא עבר בחייו וסך הכל חיפש את נשמתו, את האור שלו, את האושר שלו, חשב שהוא נמצא בכיוון השני, אבל חטף את אכזבתו בפרצוף בכאב רב. כמה חבל לי על אותו נשמה טהורה. גם בלי הכיפה הוא נראה כל כך קדוש וטהור, כל כך צמא לאהבה ולטוב, כמה חבל. לפעמים, בגלל שאנחנו מלחיצים מדי, ובמקום לתת תחושה שלהיות יהודי זה כיף וזה לחיות חיים משמעותיים מלאי הנאה עם גבולות נכונים, אנו נותנים להם תחושה הפוכה: שלהיות יהודי זה חתיכת עול קשה, ומה לעשות - זה התפקיד שלנו וזהו, אין ברירה אחרת. ואז הם הולכים לחפש בבורות הנשברים, עד שליבם נשבר לרסיסים כי הם לא מוצאים גם שם את סיפוקם. אוי, כמה שזה שובר את הלב.

אלוקים גדול. פתאום יש לי אהבה כל כך גדולה אל כל בניך אהוביך. הלוואי ואזכה לגעת בליבם של אלפי בניך אבודיך המחפשים את דרכם בעולם, מחפשים אחרי האושר, מדמים למצוא אותו באשליות שווא הנוצצות להם, ואינם יודעים כי הנוצץ ההוא אינו אמיתי כלל וכי האושר האמיתי נמצא דווקא בלחיות עם משמעות, עם התגברות, עם קדושה. הלוואי ואזכה גם אני לחיות תמיד עם האמת הזאת. והרי לפעמים גם הלב שלי מושך אותי אל הכיוון האחר ואומר לי: "צא החוצה, לך תראה את העולם הגדול והיפה, כולם עושים חיים". אבל טעמה של הנפילה, כה מר הוא, כה מרחיק את הנשמה. תן לי את הכח, אלוקים גדול, להיות תמיד קדוש, לחיות תמיד את הבהירות הזאת, כמה שטוב להיות קדוש, כמה שטוב להיות טהור, להיות קרוב, קרוב אל הקדושה, עם עיניים ופנים קדושות, ועם לב שמתגעגע רק לדברים קדושים וטובים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!