הגיע הזמן שנדבר על זה: יש חרדים שלא יודעים מהי דרך ארץ

ליל הסדר עבר בצורה מרוממת במיוחד. המשפחה, מהצד שלו, התקבצו כמעט כולם (אלו שגרים בארץ) לבית אחד, והאווירה היתה חגיגית ומלאת הוד. הקטנים שרו מה נשתנה, המבוגרים ענו להם על שום מה, וכמה מכות לקו על הים, ואף אחד לא נרדם עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית – ממש חג מיוחד, כולל שולחן עורך שלא בייש כל בית מלון ברחבי העולם (ללא חשש קטניות).

במוצאי החג מצאנו את עצמנו על שלל אופניים, קורקינטים ורולרים, בדרך לנמל בתל אביב – למתחם בו יש מתקנים ומסלול ארוך לרכיבה. אנחנו ולא רק עוללינו וטפנו – אפשר לומר שגם עם חצי מגזר חרדי – אלו שנשארו בארץ כמובן. "בואו נעשה סיבוב ברבי עקיבא וזהו", הפטרתי בצחוק כשעמדנו ממש בכניסה.

מיד בכניסה תרנו אחר מקום ישיבה למבוגרים. וכשאני אומרת "מבוגרים", אין בכוונתי למקום עבור עצמי או אחד מהגיסים שלי, כולם בשנות השלושים פלוס ויש כבר הקרובים לשנות הארבעים, ובוודאי שלא לילדינו הקטנים. אני מדברת על סבא וסבתא – ראשי השבט.

פינת חמד עם שלושה ספסלים היתה ממוקמת בפתח הפארק. על הספסל הראשון ישבו זוג הורים. האב לבוש חולצה לבנה, חליפה מוקפדת ועניבה, כראוי וכיאה לבן תורה. לצדו אשתו, צנועה וחסודה ומטפחתה אינה מגלה שערה אחת משער ראשה. על הספסל לצדם זוג צעיר, במראה די זהה. על ספסל השלישי בסדרה, היו שקיות, בקבוקי שתיה ושאריות פסולת. בשיא העדינות ניגשתי אל האנשים שנראו נחמדים להפליא, ושאלתי האם השקיות שייכות להם – אנחנו רוצים מקום לחמותי. הגיוני, לא?

"הדברים שלנו ואנחנו צריכים את הספסל הזה. יש לנו משפחה גדולה". הבטתי בהם, הבטתי בספסל הריק, ולא ברור איך פשוט לא הזזתי את הדברים ונתתי לחמותי שלצדי, לשבת. משהו בהתנהגות שלהם גרם לי להלם. הלם תרבות. "גם הילדים הקטנים צריכים לשבת כשיש פה מבוגרים שמחפשים מקום"? שאלה חמותי. "כן", ענה האיש הצעיר בעזות מצח. הזוג המבוגר שלצדו (הוריו? חמיו וחמותו?) שתקו. התרחקנו משם מעט, כשאני מתלבטת אם להגיד להם שהם הטריגר שלי לכתיבת הטור הכואב הזה. באותו רגע הם מיהרו להושיב את הילדים על הספסל שייראה מלא, אך במהלך חצי השעה הבאה, הוא פשוט היה ריק למעט מספר פעמים שנערה או ילדה התיישבו לשתות.

"למה לא הזזת להם פשוט את הדברים"? כעסה עלי גיסתי. ואני, ניסיתי לחשוב מדוע. אולי אני לא מתאימה למאבקים כאלו במקום שגורם לי צער בלב. אני לא ברמה כזו. אם אנשים מתנהגים בצורה כל כך גועלית, האם אני צריכה פשוט להחזיר להם במלחמה?

החלטתי לנצל את הבמה הזו שיש לי פה, ב'לובי נשי-בחדרי חרדים', לזעוק. להיזכר בכאב בימים שלי כילדה, ולמה ללכת רחוק? גם כנערה וגם כאישה נשואה. כמה ילדים היינו מצטופפים על ספסל כדי לארח מישהו שאין לו מקום, כל שכן מבוגר? האם היום אינני לוקחת על ברכיי ילדונת כדי לפנות מקום לאישה שזקוקה? וגם אם לא קמתם מיוזמתכם, ותפסתם שני ספסלים לארבעה(!) אנשים, כבר ניגשו לבקש מכם מקום, לא תפנו מעט משלכם?

היכן דרך ארץ? היכן כבוד למבוגר? מהיכן עזות המצח הגועלית הזו לענות בהתרסה שכזו?
"אין זו פעם ראשונה שאני נתקלת במקרה כזה", שחה לי חמותי בעודנו מתרחקות מהמקום, כשאני מנסה לדון לכף זכות – עם כל הקושי. "בתור נערת סמינר לא היתה נסיעה אחת באוטובוס שלא הייתי קמה ומפנה לאישה מבוגרת או לאישה הרה", שיתפה אותי. "והיום? אני נוסעת הרבה באוטובוסים ולא מזהה בנות סמינר. איך זה"? תהתה והכאב בקולה.

הגיע הזמן שנדבר על זה, שנזדעק, שנצעק, שנחנך. איך זה השתנה כל כך? מתי? מדוע? כבר לא מדברים על זה היום בבתי הספר? בתלמודי התורה? בסמינרים? בבתים? איך אתם, הורים, ישנים טוב בלילה כשהילדים שלכם לא יודעים מה זה לכבד איש מבוגר, או לקום לאישה בהריון באוטובוס? אני תוהה בכאב, ומעלה את השאלה – תעבירו אותה הלאה. דרך ארץ קדמה לתורה, רבותיי. דרך ארץ – זו הדרך, בואו לא נאבד אותה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!