כך נסללה הדרך של החרדים לתפקיד שר בממשלה

אם נפשך לדעת איפה הומצא האיסור החרדי על לקיחת תפקידי שרים וסגני שרים, סור נא אל ימי קואליציית תשל"ז, שבה הוגבלו הנציגים האגודאיים לקבל רק תפקידי ראשי ועדות בלבד. הטיעון היה שאסור ליהודי חרדי להיות שותף בקבלת אחריות מיניסטריאלית על התנהלות של מדינה חילונית שהתורה אינה נר לרגליה. במרוצת השנים חלו שינויים וההגבלות הוסרו בשל צרכי הזמן והשעה. ארבעים שנה. ארבע תהפוכות.

*

החיים טובים כשאתה שר בריאות מוערך בישראל, הם טובים עוד יותר בביקורים רשמיים מעבר לים, והם נפלאים עד חלומיים כשאתה נלווה כשר לראש הממשלה בביקור בסין. משלחת של ראש מעצמה גרעינית - וישראל היא בהחלט כזאת - מתקבלת שם לפי פרוטוקול מדוקדק המותאם להיררכיה של המשלחת. ראש ממשלה. שרים. ואחריהם כל היתר. ממש כבוד מלכים.

למזלם של מארחי המשלחת נחסך מהם הצורך לחפש בפרוטוקול איך מקבלים סגן שר במעמד של שר. בסין אין סטטוס כזה. יש רק שרים וסגני שרים. כדי להסביר להם את פשרו של יצור הכלאיים המיניסטריאלי הזה, היה על פקידי השגרירות בתל אביב ללמוד על דברים שלא שערום אבותיהם של מייסדי שושלת מינג הראשונה בשחר ההיסטוריה.

לך תכניס לראש של גוי מלוכסן עיניים מה זה מועצת גדולי התורה. מדוע אסור לזן של לובשי שחורים ישראליים להיות שרים עם אחריות מיניסטריאלית, ואם כבר אסור, אז למה מותר להם להיות סגני שרים עם אחריות כמעט דומה. הפקיד הסיני שהיה מביט בוויקיפדיה היה בוודאי יוצא מדעתו בזמן הכנת התזכיר למשרד החוץ בבייג'ין כשהיה צריך להסביר מדוע בשנות החמישים זה היה מותר לשחורים ולמה זה היה אסור עד שהותר.

כל העמל והיגע הסיני נחסך בפסיקת בג"ץ בח' אלול תשע"ה ששמה קץ למבוך ההיסטורי הזה. הפסיקה שחייבה את ראש הממשלה למנות שר בריאות במשרה מלאה, שלחה את סגן השר דאז יעקב ליצמן לקבל הוראה מרבותיו כיצד לנהוג. משקיבל, התייתר המשך הדיון המשפטי נגד ראש הממשלה. ליצמן הפך להיות שר מן המניין בממשלת ישראל וליהודים הייתה אורה ושמחה ויקר. אז אולי לא לכל היהודים.

לזכותו של ליצמן ייאמר שהוא אפילו לא ניסה להציג את עצמו כמופתע. לא מהחלטת הבג"ץ, ולהבדיל, גם לא מהוראת רבותיו. כבר בהגשת העתירה הוא העריך ששופטי בג"ץ יחייבו את ראש הממשלה עתיר התיקים למנות שר במשרה מלאה במשרד הבריאות. כשנשאל מה תהיה החלטת רבותיו במקרה זה, סירב להשיב. אפס כי בתקשורת דווח ללא הרף, מפי מקורבים וגורמים בכירים ביהדות התורה, שליצמן כנראה יקבל את ההיתר. כמה לא מפתיע שזה אכן מה שקרה לבסוף.

קבלת ההיתר הייתה שיאו של הקאמבק הפוליטי והציבורי של ליצמן מאז ההפסד בהצבעה הגורלית על ראשות ועדת הכספים. נקודת השפל של ההפסד הייתה ההצהרה ששחרר לאחר ההצבעה (3:2 לטובת גפני) שאין לו בכלל היתר לקבל תפקיד של סגן שר אלא של יו"ר ועדה בלבד. כלומר: אם לא ועדת כספים אז לא כלום. כמה שעות חלפו והתברר שמותר גם מותר. ליצמן קיבל עליו את הדין והמריא בקו ישר הלאה.

מדוע חשב ליצמן שהוא עלול שלא לקבל היתר להיות סגן שר? כנראה שהוא הביט אחורה אל מפת התפקידים של אגו"י/יהדות התורה מאז הכניסה הראשונה לקואליציה בתשל"ז. מבט שטחי לימד אותו שנציגי הסיעה המרכזית היו תמיד ראשי ועדות או חברי כנסת מן המניין. את תפקידי סגני השרים לקחו נציגים של שלומי אמונים או ויז'ניץ, או הדגלאים שלהם בכלל יש הנהגה רוחנית אחרת.
אם זה היה קו המחשבה, הוא 'פספס' חריג אחד. אחד מנציגי ה'מרכזית' כיהן כסגן שר בממשלה, ועוד כשלא היה שר במשרד מעליו אלא תחת האחריות הכללית של ראש הממשלה. קראו לו הרה"ג משה זאב פלדמן זצ"ל והוא כיהן במשרד העבודה והרווחה בממשלת שמיר שלפני התרגיל הידוע (בממשלה השנייה באותה כנסת הוא כבר היה יו"ר ועדת הכספים). ואם לרב פלדמן בתשמ"ט הותר, לא הייתה כל סיבה שלליצמן בתשס"ט יהיה אסור. כנראה שלא נאמרו הדברים אלא לצרכי איום ומיקוח בלבד.

הבהרת הדובר מספרת
בכלל, איך ומתי נקבע הנוהג של אי לקיחת תפקידי שרים? חוקרי תולדותיה של אגודת ישראל שנברו בארכיונים מצאו רק מסמך אחד משנת תשמ"ד המתייחס מפורשות לכך. ואף הוא לא של מועצת גדולי התורה אלא הבהרה בכתב מטעם דובר מרכז אגודת ישראל בירושלים. נסיבות ההבהרה מטילות אמנם צל מסוים על אמינותה. ועל כך בהמשך.

העובדות מכל מקום ברורות לחלוטין. בראשית שנות החמישים כיהן רבי יצחק מאיר לוין זצ"ל כשר הסעד בממשלת בן גוריון. פרישתו מהממשלה הייתה גם סופה של השותפות הקואליציונית של אגודת ישראל בממשלות ישראל עד למהפך של תשל"ז. משכך לא עמדה השאלה האם להצטרף לקואליציה עם שרים או בלי שרים.

ואם ילחשך אדם שהחרם הגדול על פא"י בשנת תש"כ היה בגלל התמנותו של ר' בנימין מינץ לשר הדואר - אין בכך ממש. החרם היה בגלל עצם ההצטרפות של פא"י לקואליציה, נגד החלטת מועצת גדולי התורה, שלא שבעה רצון מהתנהלותו של בן גוריון. ההחלטה של פא"י להצטרף בכל זאת ואף לקחת שר בממשלה - הייתה הכרזת מרד שנענתה בהתאם.

ההחלטה שלא להצטרף לממשלה על בסיס של קבלת שרים התגבשה כנראה במרוצת תשל"ז אצל מרנן הגרא"מ שך וה'קהילות יעקב' זכר צדיקים לברכה. קדמה לה ההחלטה שלא לחבור לאגודת ישראל אם זו תחזור לקשר עם פא"י (על כך בהרחבה בפרק 'ימי תשל"ז'). משהדרישה נענתה, נסללה הדרך לרשימה הכלל אגודאית שרצה לבחירות וקיבלה לאחריהן בקשת הצטרפות מראש הממשלה הנבחר מנחם בגין.

דעתם של שני מנהיגי הציבור הליטאי בנושא האחריות המיניסטריאלית, הייתה ידועה לכול. והיה כנראה מי שרצה לנצל ידיעה זו כדי לטרפד שוב את האחדות. שבועיים לאחר הבחירות שהתקיימו בשלהי חודש אייר, התכנסה מועצת גדולי התורה בבית הוועד הפועל בירושלים כדי לאשר את קווי ההסכם המתגבש. לפתע נפוצה השמועה כי מרן הגרא"מ שך עומד שלא להגיע למועצה. המשמעות הייתה ברורה. ללא הצד הליטאי, החלטות המועצה מחייבות אך ורק את הנציגים החסידיים. בירור מהיר העלה שהסיבה להיעדרות הצפויה היא השמועה שאחד הנושאים על סדר יומה של המועצה הוא אישור לקבלת שרים בממשלה. נוסח שנות החמישים של הרי"ם לוין.

מי שעמד שוב בפרץ היה האברך הצעיר הרב אברהם יוסף לייזרזון (אם ייכתב עליו פעם ספר, הוא יהיה רב מכר). הוא נכנס לביתו של כ"ק מרן ה'לב שמחה' ושח לפניו על השמועות שנפוצו ועל ההיעדרות הצפויה של מרן הגרא"מ שך.

תשובתו של ה'לב שמחה' הייתה נחרצת: לא שרים ולא שרים. הם (-הנציגים, י.ר) יקבלו רק ועדות בכנסת. התשובה הועברה של ידי הרב לייזרזון לראב"ד 27 והסערה שככה. למחרת התקיים כינוס המועצה בהשתתפות כל גדולי ישראל וההסכם הקואליציוני אושר. שני נציגי אגו"י לורנץ ופרוש התמנו לראשי ועדות. השלישי - יהודה מאיר אברמוביץ - התעטר בכס סגן יו"ר הכנסת. תפקיד לא מיניסטריאלי בעליל.

גם בממשלת בגין השנייה (תשמ"א - תשמ"ד) הסתפקו הנציגים האגודאים בתפקידי ראשי ועדות בלבד. המפנה חל בממשלת פרס-שמיר הראשונה בתשמ"ד. מוניה שפירא קיבל את תפקיד יו"ר ועדת הכספים אך לעמיתו, מנחם פרוש, לא נותרה בחלוקת השלל הקואליציונית אף ראשות ועדה אחת לרפואה.

משכך, עשו השניים את דרכם לביתו של ה'לב שמחה' לקבלת הכרעתו. בפגישה עלה גם נושא הדירות להשכרה שהיה קרוב לליבו של האדמו"ר. מנחם פרוש התחייב שבתפקידו כסגן שר הוא יקדם את הנושא. האם זו הייתה הסיבה שבגינה קיבל את ההיתר לכהן כסגן שר? מי יעמוד בסוד קדושים. מה שנודע לנו מפיו של גורם בכיר שהיה אז בסוד העניינים, כי ההיתר הוגבל לשנה בלבד.

וכאן נרשם 'מופת' שדומה וטרם פורסם מעולם. פרוש כיהן כסגן שר במשרד הרווחה תחת שר צעיר ומבטיח בשם משה קצב (לימים נשיא המדינה). פרוש הרגיש שהוא לא חייב לצעיר שזה עתה הגיע מקרית מלאכי שום דבר. קצב מצדו לא נשא פנים לזקנו הלבן של סגנו, ושלח לו מכתב פיטורין. מועד המכתב היה שנה בדיוק לאחר הפגישה בה נאמר לפרוש על ידי כ"ק האדמו"ר שההיתר הוא לשנה בלבד. מופת זה חסך מפרוש את ההתלבטות האם לקיים את ההוראה, אם לאו. קצב כבר עשה לבד את המלאכה.

עד למינוי ועד לפיטורין היה על מנחם פרוש להסביר לתומכיו את מהות ההיתר לכהן כסגן שר וכיצד זה מתיישב עם מה שהיה נהוג עד עתה. המכתב עם הכותרת: "הודעת דובר אגודת ישראל בירושלים". פירט בהרחבה את ההסכם הקואליציוני ואת העיקר: הוא "היה לעיני ועדה מיוחדת שמינה כ"ק מרן האדמו"ר מגור (שליט"א) [זצ"ל]". משפט המפתח היה: "הוברר מעל לכל ספק שלסגן שר אין כל אחריות מיניסטרילית (-הטעות במקור, י.ר.). סגן שר חולש על המשרד לשרת את הנזקקים אליו והשר נושא את האחריות המינסטרילית".

הנוסח הלם בהחלט את תפקידו של פרוש במשרד הרווחה. השר הממונה היה, כאמור, משה קצב שניהל את המשרד ביד רמה. לפרוש לא נותר אלא לשרת את הנזקקים אליו. איש לא חשב אז על הפטנט של סגן שר במעמד שר - כאשר השר הממונה הוא ראש הממשלה המניח יד חופשית לסגן השר לעשות ככל העולה על רוחו. משכך לא עלה כלל הנושא לדיון.

שנת תשמ"ד הייתה נקודת מבחן נוספת לסוגיית האחריות המיניסטריאלית. ש"ס הוקמה ובאין פוצה פה ומצפצף נטלה שני שרים בממשלה, וזאת על אף שליד עריסתה עמדו גדולי ישראל מהשבט האשכנזי. בשעתו נטען שהנימוק היה שהציבור הספרדי המסורתי לא בשל לאיסורים אידיאולוגיים כה חריפים. הנימוק השני היה שמאחר ומועצת החכמים דנה והתירה, יש לה סוברניות להחליט לבד. היו בש"ס שנזכרו בכך כאשר בממשלת רבין קיבלו היתר מרבותיהם להצטרף לממשלה אבל הם סבלו מהתקפות בגלל הכניסה למה שהוגדר ממשלת שמד.

הסיבה האמיתית נמצאת במישור אחר. ש"ס של הימים ההם לא נתפסה כמפלגה חרדית פר-אקסלנס אלא כחוטבת עצים ושואבת מים שתפקידה לחזק את הכוח החרדי בכנסת באמצעות הבאת קולות מהפריפריה (-המשך לתפיסה של הנציגים הספרדים באגודת ישראל שעד תשל"ז). לחרדים סוג ב' מותר להיכנס לממשלה בלי דקדוקים אידאולוגיים של מפלגה חרדית שיסודותיה בהררי הקודש של מזרח אירופה, ואכמ"ל.

סגן במעמד שר
ארבע שנים לאחר מכן, בממשלת שמיר הראשונה, עלתה השותפות הקואליציונית של אגו"י בממשלה מדרגה נוספת. למשרד העבודה והרווחה נכנס הגרמ"ז פלדמן היישר ללשכת השר עם כל התקנים של הלשכה. השר הרשמי היה ראש הממשלה יצחק שמיר, שלא גילה כל התעניינות במשרד. דה פאקטו היה הגרמ"ז פלדמן שר לכל דבר. יש להניח שהוא לא עשה זאת ללא שקיבל את ההיתר הדרוש ממי שצריך לקבל.

ההיתר לרב פלדמן היה ראשיתו של עידן הסגני שרים במעמד שרים שהיה נחלתה הבלעדית של יהדות התורה המאוחדת לאורך שלושה עשורים. כיהנו בו מאיר פרוש במשרד השיכון בשני סבבים (ממשלת נתניהו הראשונה וממשלת שרון הראשונה), אברהם רביץ ז"ל בממשלת שרון, ויעקב ליצמן בממשלות נתניהו השנייה והרביעית.

ההיתר לקבלת שר במשרה מלאה פותח עידן אגודאי חדש. הדגש הוא על אגודאי. בדגל התורה ממשיכים לטעון שמורשת מרן הגרא"מ שך היא נגד קבלת שרים. מעניין יהיה לבחון את זה בהזדמנות הראשונה שנציג התנועה לא יקבל ראשות ועדת כספים והאופציה היחידה תהיה שר בממשלה. ההימור שלנו: דור דור ודורשיו. דור דור ומנהיגיו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!