כיצד מגיבה הסביבה לאדם העיוור? • מרתק

"פעם הלכתי עם אשתי למסעדה", הוא נזכר, "והמלצרית, שהבחינה שאני עיוור, פנתה אל אשתי ואמרה לה: 'תשאלי אותו מה הוא רוצה לאכול'. אשתי, בשיא הפשטות, אמרה לה: "תשאלי אותו, אני חושבת שהוא עדיין שומע". מחייך חגי לוי, בניסיון להעביר לאנשים הרואים את המסר, שזולת העיוורון - העיוורים הם אנשים רגילים לכל דבר ועניין.

היחס בין האדם העיוור לסביבה ובין הסביבה לאדם העיוור: העיוור, על פי תפיסת עולמו של חגי לוי, צריך להיות כמה שיותר עצמאי, ולהיעזר בסביבה רק במקרים בהם ממש קשה או בלתי אפשרי לעיוור לבצע את הפעולה. בד בבד, כשמתעורר צורך אמיתי שכזה, לא צריכה להיות שום בושה לבקש את העזרה. הסביבה, מן הסתם, כוללת בתוכה מגוון רחב של טיפוסים וסוגי אופי, ובהשלכה מכך - גם על יחסם והרצון להושיט עזרה מצידה, כלפי העיוור.

כשאני מבקש מחגי לוי (50) להתייחס לנקודה, הוא מסתייג קלות. "אני לא רוצה לומר שיש בי רצון לעשות כל דבר באופן עצמאי, אבל אני מסכים שיש בי רצון לעשות, ככל שזה מתאפשר, כמה שיותר דברים בכוחות עצמי: אני מבשל, אני לוקח את הילדים, וכשאני צריך לנסוע מחוץ לעיר - אני נוסע לתחנה המרכזית ולוקח אוטובוס כאחד האדם".

חגי לא מנסה ומצליח לעזור רק לעצמו, אלא לנגד עיניו עומדת קהיליית העיוורים בישראל, עבורה הוא עשה דבר שכל עיוור בישראל צריך להודות לו: הדפסת שטרות הכסף בגדלים שונים. בניגוד לאירופה שהבינה את הצורך בשינוי גודלם של שטרות הכסף בעלי הסכומים השונים, בישראל, עד לפני מספר שנים, השטרות היו זהים בגודלם מה שהיקשה על העיוורים לעת מה הוא הסכום של השטר אותו הם מחזיקים. לא מעט פעמים המוגבלות נוצלה על ידי אנשים רעי לב, שסיפרו לעיוור כי הוא מחזיק בידיו סכום נמוך ממה שהיה שם באמת, ובכך הצליחו לגבות סכומים גבוהים יותר מהדרוש. ביוזמתו של חגי, ובעזרתם של ח"כ אורי אורבך ז"ל וירח טוקר עוזרו של ח"כ משה גפני, התבצעה חקיקה בנושא, ושטרות הכסף בישראל מודפסים כיום בגדלים שונים, בהתאם לשער הנקוב עליהן. "אני בהחלט גאה על כך", מחייך חגי בתחושת סיפוק. "לעזור לאנשים אחרים, ובמיוחד למוגבלים, זה דבר גדול".

האנשים שבחוץ, על פי חגי, נכונים לסייע לאדם העיוור. "כן, מציעים לי עזרה, אנחנו חברה מאד עוזרת ותומכת. לי אין שום בעיה להיעזר בסביבה, אני לא מתבייש בזה, או כמו שאומרים החבר'ה - 'מתפדח'. ממש לא, הפוך. אני מבקש עזרה, וכאנשים עוזרים לי אני מנצל את ההזדמנות, הופך לסוג של שגריר ומנסה להעביר מסרים לאותו אדם שעוזר".

באופן כללי, היחס של חגי לתגובות של הסביבה מתובלת בקורטוב אמביוולנטי של הומור עצמי. הוא מתייחס לתגובות השונות בחיוך, ולא מהסס לעקוץ בחזרה, עם חיוך ציני. "הרבה פעמים כשאני מחכה בתחנה לאוטובוס, מגיע מישהו עם המון כוונות טובות וצועק לי לתוך האוזן: 'אדוני!!! איזה קו אתה צריך???" באחד המקרים זו הייתה אישה שרק רצתה לעזור, אבל כמעט וקרעה לו את עור התוף. "הסתובבתי אליה ואמרתי לה: 'אם תצעקי, אני גם אהפוך לחרש', הוא נקרע מצחוק. באחד המקרים הוא נדחף על אדם אחר באוטובוס. ההוא הסתובב וצעק עלי: "תגיד, מה יש'ך, אתה לא רואה?", עניתי לו "מזמן".

"חלק מהעניין הוא האווירה שאתה יוצר סביבך גם מבינה חברתית", אומר חגי כשאני מבקש ממנו להתייחס לחלק הקומי בכל הסיפור. "כשחלפתי פעם סמוך לפתח של בית הכנסת, אחד החברים שלי זרק לי בקריצה: 'תעשה את עצמך לא רואה'. כולם רצו 'להרוג' אותו מהמבוכה, אבל הוא יודע שזו צורת התקשורת, ורק רצה להפנות את תשומת ליבי שהוא פה. אני לגמרי זורם עם העניין הזה, כי אני חושב שהומור וחיוך זה דבר מתוק ונפלא".

כשמדברים על עיוורון, חשוב לחלק בין שני הדברים: החלק הפיזי - אי היכולת לראות ולבצע פעולות, והחלק המנטלי - התפיסה של האדם העיוור כלפי נכותו. האם עיוור שיצליח לעשות את הסוויץ' בחשיבה, יוקל מעליו גם הקושי הפיזי? חגי מנסה להסביר את הדברים, מנקודת מבטו. "הרבה תלוי באישיות של העיוור ובחברה שסובבת אותו. החברה צריכה להבין שאדם מוגבל, לאו דווקא עיוור, רוצה לחיות ככל האדם ומנסה להתמודד עם המוגבלות. אחת הטעויות הנפוצות בקרב החברה הרואה היא הנטייה לחשוב שההתמודדויות של כל העיוורים, או כל המוגבלים, או כל החרשים או כל פגועי הנפש - זהות. זה רחוק מלהיות נכון, הדברים תלויים מאד באישיות של האדם".

לפרנסתו הוא עוסק במתן הרצאות בנושא אמונה, לזה עוד נגיע בהמשך. המקצוע שלו הוא מסז'יסט, ומזה התפרנס עד שנפגע בידו, וחדל לעסוק בכך, לפי שעה. בהמשך, כך הוא מקווה, יוכל לחוזר ולהעניק מאסז'ים, כפי שהוא יודע לעשות מצוין. לפני שנים רבות הלך חגי כבחור צעיר לראיון עבודה, והאישה שפגשה אותו התקשתה להתבטא אל מול נכותו. המבוכה הותירה אותה ללא מילים, והגברת התחילה לגמגם לה: "אה...אה... אה". הפיל שנולד זה עתה בחדר, רק הרים לחגי את האדרנלין להביא בהנחתה משלו: "אני בטוח שנוכל לעבוד יופי ביחד, את מגמגמת ואני עיוור". למקום העבודה הזה, אם התעניינתם, חגי לא התקבל.

"המסר שאני רוצה להעביר מהסיפור הזה הוא פשוט: אם היא רק הייתה נותנת לי את הצ'אנס להיות קודם חגי לפני שאני עיוור, כן, אני עיוור, אני לא מסתיר את זה, אבל תשאלי אותי 'איפה התעודות', 'איפה למדת', 'איך תגיע לעבודה', 'איפה הקושי שלך יכול להתעורר בעבודה כאן', 'האם תוכל לעמוד בזמנים', 'איך תחתים כרטיס', אני רוצה שהיא תשאל את כל השאלות הללו. אני לא מתעלם מהעיוורון ולא מנסה למכור שאני כמו כולם, ממש לא. אבל תתני לי את הצ'אנס כמו כולם".

הרצון של חגי בקבלת הזדמנות כמו כל אדם, מימש את עצמו שבוע לאחר מכן. הוא הגיע לראיון נוסף, גם כן לעבודה כמסז'יסט, שם המראיין המבוגר דווקא ראה בעובדת היותו אדם עיוור - סוג של יתרון. "זה יכול להיות מעניין דווקא, מסז'יסט עיוור" שח לו האיש, "אבל אני רוצה שתלך למבחן כמו כולם, ואם תצלח אותו, אשאל אותך את כל השאלות הפרקטיות שאצטרך לקבל עליהן תשובות". עבור חגי זו הייתה הזדמנות מופלאה להיחשף למחשבה אחרת. "עברתי את המבחן בהצלחה, כמו גם את ראיון העבודה ועבדתי במקום העבודה הזה כמעט 10 שנים".

לחגי חשוב להעביר מסר לכם, גולשי האתר 'בחדרי חרדים': "אני חושב שכדאי שנסתכל במשקפיים נכונות על כל אחד מאתנו, לא רק על החזות החיצונית, לא לשפוט רק לפי מראה עיניים - חזותו של האדם, איך הוא לבוש, איזו כיפה הוא חובש או מה הוא עושה בחיים, אלא באמת באמת נזכה לראות ראיה נכונה, ראייה כזו שהקב"ה ישמח בנו, ישמח שאנחנו מסתכלים קודם על הפנימיות של האנשים, ולא על החיצוניות שלהם שלא תמיד משקפת את האמת, אלא פעמים רבות יוצרת מחשבות לא נכונות, או הסתכלות מוטעית. הלוואי שכל קושי שיש לנו בחיים ניקח למקום של אמונה כמו שיהודי צריך לחשוב - שהוא יכול להתמודד, שיש מי שיעזור לו, שהקב"ה מלווה אותו ביום יום. להאמין, לרצות, לעשות, לשאוף ולקבל על עצמינו. ברגע שנעשה את כל זה - אנחנו ניצור עולם, ואני חושב שהקב"ה ישמח בנו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!