ניצב על ראש הגבעה; פרופיל מיוחד לדמותו של הגרי"ג אדלשטיין

עיטוריו הדלים של קומיסר גודאַיוֹב פיארו את כתפיו כאילו היה גנרל 'הצבא האדום'. הואהיה לבוש בהפרזה תיאטרלית ונָהַג בהתאם.

זו הייתה התקופה ש'ברית המועצות' - דיקטטורה בחבלי-לידה - ניסתה ליצוֹק מציאותבעזרת עיטורי גבורה, חותמות ולבוש שררה אימתני.

קומץ ספסלים כבדים, תאורה משמימה. על הקיר היה נעוץ מסמר שסימל כמעט יותר מכל את נלעָגוּתו של השלטון הדורסני החדש ואת שבריריות התקופה. על מסמר חלוד במרכז החדר תלתה בימים כתיקונם תמונת קרטון של הגר"א מווילנא. יותר משילדי שומיאץזקוקים ל'חיידר', ליבם הרך צריך להרגיש שה'חיידר' הזה - כמו כל חייהם - חוסה תחתאדרתו של הגר"א. במיוחד בימים שבמוסקבה הסמוכה כבר בנו קומוסמולים לשטיפת-מוח, ובקרמלין כבר זרחה שמשו של 'שמש העמים' סטאלין.

בימים שקומיסר גודאַיוֹב היה מגיע לפַקֵח, היה המלמד בשומיאץ מקבל התראה מראשמידידים בקהילה, ותמונת הגר"א הייתה מוחלפת במהירות בתמונתו של - להבדיל מליוניהבדלות - קרל מרכס. בתחבולות תעשה לך 'חיידר'.

קומיסר גודאַיוֹב זָקַף את קומתו, והשקיף בזחיחות אל שבעת הזאטוטים המבוהלים שיצרו להם מין בית-ספר קטן. הוא הריח ריח של מזימה, הציץ אל שבעת החומשים הפתוחים בפרשת וישלח, ונאנק בתסכול. לשון הקודש. מה כתוב במילים הגמלוֹניות המוזרות האלו?

"אלו ספרים קונטרה-רבולוציוניים!", הטיח גודאַיוֹב בר' גוֹדל המלמד נמוך-קומה, שהצטנף בבעתה וניסה להיראות עוד יותר קטן מהממדים הטבעיים שאלוקים חנן אותו. 13 שנות חיכוך עם שלטון קומוניסטי, לימדו אותו לומר את הדבר הנכון.

"למה קומיסר גודאַיוֹב, יאמר קונטרה-רבולוציוניים! אלו ספרי היסטוריה של ארצנו האהובה!".
גודאַיוֹב גיחך תחת שפמו המטופח, הניד ידו בביטול, ונפנה להכין לעצמו כוס חמין. ר' גוֹדל הזדרז בלהיטות וסייע על-ידו. חנופה הייתה כלי מרכזי בעיצוב מציאות יהודית בגולה. בימים כאלו בידו של קומיסר מקומי עלוב, לגדוע את חזונו כולו, כאילו היה יתוש ביצות.

גודאַיוֹב התיישב בהרחבה ליד שולחן המלמד, שלף מכיס מעילו הפנימי בקבוקון וודקה, ומָהַל מעט לתה הרותח. "ארצנו האהובה!", חיקה בלעג את קולו של ר' גוֹדל. הוא צחקברשעות. "נו, כשיגיעו הוראות מתאימות ממוסקבה, נטפל גם במזימות הקטנות שלכם..."

שבעה זוגות עיניים מבוהלות של ילדי 'חיידר' עקבו אחר הקומיסר, המניף את רגליו הגסות על שולחן המלמד, ומשתכר לו בנחת. גם גרשון ויעקב אדלשטיין בני ה-5 וה-6 הציצולרגע בקומיסר המתהולל. עיניו של גרשון הקטן שבו ונצמדו ל"ספר ההיסטוריה", רש"י בחומש בראשית, בניסיון להבין את חשבון חיי מתושלח מול שנות המבול.

מרחוק עלה כמו הד קולו של גודאַיוֹב, הטורק את הדלת החיצונה, ויוצא אל הכפור שהסתער אותו בוקר על שומיאץ.

שלג רוסי סמיך וכבד החל לרדת בנחת, נצמד ברכּוּת על הזגוגיות המוכתמות של חלונות ה'חיידר', והוסיף לתחושת הקדרות. היה זה תחילת הסוף.

שומיאץ תרפ"ט. ​

עיירה יהודית גדולה, בשולי דרך, דרומה למוסקבה, בין בירת רוסיה למינסק. עד לפני 14 שנה, לפני מהפיכת תרע"ז, שָׁקְקָה שומיאץ תלמודי-תורה ומלמדי תשב"ר. מתחילת המהפכה כשלנין עלה לשלטון, בתרע"ז, והקומוניזם הכריז מלחמה ביהדות, סגר השלטון את ה'חדרים' השונים, ופתח בית ספר ממשלתי ליהודי שומיאץ, בו למדו 400 ילדים. ה'חיידר' התנהל תחת פיקוח קומוניסטי והיה ברור לאן הוא מוביל.

כיוון שכך, יזם המרא דאתרא של שומיאץ, הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין, הקמת 'חיידר'מסורתי-מחתרתי עם מלמד, חומש ומשנה. משטר האימה עשה את שלו, ומתוך 400 ילדי בית הספר, נרשמו ל'חיידר' החדש כעשרים ילדים בלבד. עם השנים נידלדל גם מספר זה. כשנולדו וגדלו מעט שני בניו של המרא דאתרא, גרשון ויעקב אדלשטיין, הצטרפו גם הם.בתרפ"ז, עת היה רבי גרשון בן ארבע, מנה ה'חיידר' שבעה ילדים.

רבי צבי יהודה הסתכן סיכון כפול. ראשית, לימד לימודי דת, מעשה שנאסר בחומרה בחוקת המהפכה. שנית, 'ברית המועצות' הנהיגה חוק חינוך חובה. כל ילד היה חייב להישלח למוסד המקובל על השלטון הקומוניסטי. מי שלא עשה זאת - היה צפוי לעונשכבד. רבי צבי יהודה מסר את נפשו על חינוך שני ילדיו, והקפיד שילמדו אצל מלמד ירא שמים שיחדיר בהם יסודות איתנים של קדושת התורה.

הנה עדותו המופלאה של רבי גרשון על ההתרסקות המהירה של בית הספר היהודיהרשמי, בפיקוח הקומוניסטי: "שנה לאחר שעזבנו את בית הספר היהודי הכללי שבפיקוח הקומוניסטים, פגשתי את אחד הילדים שלמדו איתי חומש באותו בית ספר. כשהסתכלתי עליו, ראיתי שהוא אוכל ברחוב סנדוויץ' עם בשר 'דבר אחר' רח"ל. זה היה רגע מזעזע שלימד אותי על חכמתו של אבא, חכם הרואה את הנולד, שהבין שהמהפך מתלמוד תורה יהודי לשקולע קומוניסטית - יהיה מהיר ומוחלט".

ככל שיִישָׁמַע הדבר משונה, תקופת פרוץ קומוניזם הייתה תקופה נוחה יחסית לפעילותהנוגדת את השלטון. דווקא בשנים הראשונות לאחר מלחמת תרע"ז, כשהצאר ירום-הודו הפסיק לפחד מהצל של עצמו, משום שכבר היה כלוא במרתפי טירה ביַקטירנסבוּרג על גבול סיביר והבולשביקים טרם היו בטוחים בעצמם.

הם מוטטו אמנם 300 שנות שלטון בית רומנוב וייסדו את 'ברית המועצות', אבל הקומוניזם עצמו היה שרוי עדיין בצילה הכבד של אי-ודאות. בתקופת שלטונו של לנין, מתרע"ז עד תרפ"ד, הייתה המהפכה מתונה יחסית. נשמרה מידה כלשהי של אנושיות ו'מסך הברזל' לא היה אימתני כל כך.

לאחר מותו של לנין, בין תרפ"ד לתרפ"ט, שרר מאזן-אימה בין ראשי המהפכנים, יוזף סטאלין, לב קמינייב, וגיאורגי זינובייב - בשאלת 'מי בראש', וממילא שאלת הסגנון, ועד כמה להרחיק לכת עם מדינת המשטרה המתהווָה. בהיעדר הכרעה, הוקם מנגנון של מספר שליטים, שבעצם נטרלו זה את זה.

בתקופה זו של שלטון שברירי מרובה-ראשים, היה מצב היהודים ב'ברית המועצות'חסר-יציבות, אבל ניתן היה איכשהו לשרוד. ככל שסטלין העמיק לבסס את שלטון-היחיד שלו בתככים - ולבסוף בטיהורים רצחניים המוניים - החל פחד ממשי לשלוט בחוצות.ברחובות התהלכו אנשי מיליציות וק.ג.ב. יותר מאשר עוברי-אורח. הפחד הפך לדרך-חיים שתְּשַׁמֵר את השלטון. בתנאים הללו היה בלתי אפשרי גם לבעלי מסירות-נפש לשַׁמֶר פרהסיה יהודית כלשהי.

"הסוף של ה'חיידר' הגיע"

גרשון למד אז ב'חיידר'. הוא היה בן שש, אחיו יעקב למד באותו 'חיידר' והיה בן 5. הם למדו בשקידה מתחת לאפו של השלטון והקומיסרים שלו. המשטרה החשאית עצמה הייתה מבולבלת בשאלה איזו מידה אכזריות עליה לגלות מול מפרי חוק.

עד אותה תקופה ניהל רבי גוד'ל את החיידר הקטן שלו באווירת שוחד והַעֲרָמָה. קומץ תלמידיו עשו חיל בתלמודם, ביניהם גרשון אדלשטיין ואחיו.

החל משנת תרפ"ח-תרפ"ט, הפך השלטון הקומוניסטי של סטאלין לשלטון משטרה נטול-רחמים עם אפס-סובלנות. הסכנה לקיומו של 'חיידר' תחת משטר סטאליניסטי רצחני הפכה מוחשית עד מחנק.
אי אפשר היה עוד להמשיך להתגרות בשטן.

על סגירתו הדרמטית והטראגית של ה'חיידר' של ילדותו, סיפר פעם רבי יעקב: "הסוף של החיידר הגיע בפרשת נח... אני אפילו זוכר את הפסוק שבו עמדנו.כשהגענו אני והתלמידים עם המלמד למקרא בפרשת נח 'ויזכור אלוקים את נח', הודיע המלמד שלא ממשיכים יותר ללמוד, כי זוהי סכנת נפשות. וזה הפסוק האחרון שהוא מלמד.

"הוא סיפר לנו שהגיעו שלוחים מהשלטון ואיימו עליו באיומים כבדים. הם גם פירטו מה יקרה לו ולנו אם נמשיך לנהל תלמוד תורה קונטרה-רבולוציוני. (-אנטי מהפכני, י. ב. פ.). מהנוסח הנוקשה הבין, שמרגע זה לא תועיל עוד שום הערמה, שוחד ותחבלנות...

"ואתה מבין ר' יעקב איזה ניצחון זה היה! אה?"

רבי יעקב אדלשטיין הניף את זרועו בהתפעלות, ואגב כך הניח לדפי המהרי"ט החבוקים בזרועו להישמט לאיטם. "שלושה אנשי בולשת הקיפו אותנו אז בסוף תרפ"ט... שלושה אנשי בולשת במגפיים בוהקים ועיטורי-זהב נוצצים מְלַוִוים שבעה ילדים, שאפילו סוליות לנעליים כבר לא היו להם..."
אפלולית בין הערביים החלה פולשת לחלונות הגבוהים של בית המדרש 'ירחי כלה'. היינו יְשׁוּבים בשעת בין-ערביים על ספסל פינתי. רבי יעקב חזר נרגש לימים בהם נאבקו גרשון אחיו, הוא עצמו, ואבא המרא דאתרא באנשי מיליציות וק.ג.ב.

"אתה מבין ר' יעקב את גודל הניצחון שלנו בעצם סגירת ה'חיידר'? 'חיידר' בן שבעה ילדים מוכי רעב וקור! וקבוצת מיליציונרים ובלשי ק.ג.ב. מלווים אותנו כאילו היינו חתרני-שלטון מסוכנים! מה אומר הפחד העצבני הזה, אה?"

רבי יעקב אדלשטיין הרהר מעט, הרכין ראשו וכמעט לחש לתוך אוזני: "...אספר לך משהו. בתקופה ההיא נסגרה ישיבה נובהרדוקאית, אחת ממאות, בידי השלטון בקייב... ואתה יודע איפה שכנה הישיבה? אתה יודע איפה? בבית הקברות היהודי של קייב! ומה אמר שר החינוך האוקראיני כשנודע לו על הסגירה?

"חרצנו גזר דין מוות על הישיבות!".

"אה! איזה ביטוי נפלא, אפילו ערל מבין שעל בית ספר חריג, חלה חובת סגירה. על ישיבהנסגרת חל 'גזר דין מוות!'.

"כשהשלטון סגר את ה'חיידר' שלנו בשומיאץ, 'חיידר' בן 7 ילדים רכים, ושלח את גרשון ואותי ועוד 5 ילדים הביתה, הם הרגישו ניצחון! ואתה יודע של מי הניצחון הזה? הניצחון הזה הוא שלנו! אפילו סטאלין שהיו לו 2 מיליון חיילי סדיר, ומאות אלפי אנשי ק.ג.ב. - פחד מהחיידר של שומיאץ!..."

"אבא הפך למנהיג"

היהדות נמחקה משומיאץ. החיידר בו למד רבי גרשון אדלשטיין נסגר. בתי כנסת נסגרו. אסור היה להחצין אף סממן יהודי. על כל סטייה מההוראות ועל כל חשד בסטייה, המתינו מרתפי הלוביאנקה הנודעים לשמצה והגולאגים של סיביר.

תחושת ייאוש החניקה את הלבבות. היה ברור לכולם, ובראשם למרא דאתרא הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין, כי אין תקווה ברוסיה. אם יישארו כאן, אין תקווה שמישהו מהדור הבא ישמור תורה ומצוות. 'ברית המועצות' שלטה אז על שישית מהעולם - כולל מדינות אוקראינה, גרוזיה ובוכרה בהן חיו מאות אלפי יהודים - והתחושה הייתה שימי גזירת המן חוזרים.

זו הייתה שעתו הגדולה של המרא דאתרא של שומיאץ, שהפך בתוקף הנסיבות למנהיג מחתרתי של הקהילות היהודיות במרכז רוסיה. הוא נע בחשאי בין הקהילות, עבר מבית לבית, והֶחֶיָה את רוחו השפופה של הציבור.

מי היה הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין?

"אבא", מספר לנו הגאון רבי שלמה אדלשטיין, אחיו של מרן הגרי"ג אדלשטיין, "היה מגדולי הדור ההוא. הוא חיבר ספר מופלא, שנסק בימיו לפסגות הלמדנות, 'בן ארי'. אבא היה מענקי תלמידיו של מרן רבי ברוך בער מקמניץ, עוד בתחילת כהונתו כראש ישיבה.עוד בסלבודקא, בתקופת מלחמת המוסר בה נפרדה ישיבת 'כנסת בית יצחק' מ'כנסתישראל' של האַלְטעֶר מסלבודקא. 'כנסת בית יצחק' נבנתה כישיבה המתנגדת למוסר,והעמידה בראשה את רבי ברוך בער. זה היה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה".

אבא לא למד אצל רבי ברוך בער בעיירה קמניץ?

"אבא למד למעשה אצל רבי ברוך בער פעמיים. כש'כנסת בית יצחק' התפלגה בסלבודקא ומאוחר יותר נדד אבא ללמוד בישיבה בעיירה קמניץ".

האח שלכם רבי גרשון, שאלנו, חי כל ימיו ברוח המוסר, 'ועדים' ו'שיחות'. אביו רביצבי יהודה שגם היה רבו, היה נגד שיטת המוסר?

רבי שלמה מתעורר לחיים. "זו נקודה מרתקת, והיא מצביעה על אישיותו הרב-גוֹנית והעשירה של אבא. גם כשנפתחה 'כנסת בית יצחק' הסלבודקאית וכל מטרת הפתיחה הייתה ההתנגדות לקביעת סדרי מוסר כחלק מסדרי הישיבה (בהתפעלות גדולה): אבא היה לומד סדר-מוסר בתוך הישיבה! ב'כנסת בית יצחק'! בגלל אישיותו הנדירה לא עורר תרעומת...

"על כל פנים, בתקופה בה כיהן ברבנות שומיאץ והצר הצורר סטאלין החליט להחריב את יסודות הדת, נגלה אבא במלוא עוצמת מנהיגותו, הוא חיזק את הקהילות שבין בלארוס ודרום רוסיה, והחיה ניצוצות יהודיים בימים של קריסה".

"לא ישבנו 'שבעה'"

תקופת ילדותו של רבי גרשון ומשפחתו הייתה משופעת חוויות עכורות. אחת הקשות שבהן הייתה מותה ללא עת של אמו הרבנית מרים. אמו הייתה אשה חשובה, בת גדולים. אביה היה רבה של מלסטובה, הגאון רבי מרדכי שלמה מובשוביץ.

בשיחה שקיים אחיו של רבי גרשון, הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל רבה של רמת השרון,עם העיתונאי ר' ידידיה מאיר וזוגתו סיוון שהתפללו בבית-מדרשו ברמת השרון, התייחס, בין השאר, לחוויית ההסתלקות של אמם. השיחה מובאת כאן, באדיבותם, בפרסום ראשון:

"...הגיע מברק. המברק הגיע עם שתי מילים. אני לא ידעתי רוסית, אחי גרשון אמר שהגיע מברק והדוד והדודה אמרו שאמא שלנו נפטרה. אז הדוד לקח סכין, עשה לנו קריעה על החולצה. לא ישבנו 'שבעה' כילדים, לא כל-כך הקפידו עלינו.

"האחות שלנו מרים (לימים הרבנית גרשונוביץ) הייתה עם ההורים בבית. היא הייתה בתוך כל התהליך של המחלה, והיא סיפרה לי שהיא ראתה שאמא שוכבת על הרצפה, ושאלה למה לא מרימים אותה. היא נפלה, תחזירו אותה למיטה. בעצם היא ראתה אותה מכוסה בסדין".

לאחר פטירת אמו, התקשה אביו לגדל את ילדיו ולשאת בעול הרבנות לבדו, והוא דאג שהילדים ימצאו בית חם אצל הדודה. בשיחתו עם משפחת מאיר, מתאר רבי יעקב את צורת חייו בתקופת גלות זו: "בדירה של הדודה היה חדר אחד של רבי גרשון ושלי, חדר אחד של הדוד והדודה, חדר אחד של המלמד שלימד אותי תורה, וחדר של ההורים של המלמד. והכל היה פתוח לאולם הגדול.

"בשבתות ערכו שולחן לכל משפחה לחוד וכל משפחה קידשה והתנהלה לפי מסורתה. במשפחת הדוד חיינו כשנתיים. חזרנו לבית אבא כמה חודשים לפני שעלינו ארצה.

"בכל אותה תקופה היה אבא מגיע בקביעות לבקר וללמוד איתנו. הוא גם הגיע ללמוד איתנו ולשהות אתנו בחג השבועות".

מעבר לגזירות-הדת שהומטו על ראשם והיתמות המרה, טלטלה את שלוות-חייה שלמשפחת אדלשטיין צרה חדשה שהומטה על ידי השלטון הקומוניסטי החדש. הבית שבו חיו עם שלושת ילדיהם גרשון, יעקב ומרים, הוחרם בידי ראשי השלטון. וגם על כך סיפר רבי יעקב בשיחה הנחשפת כאן לראשונה, כלשונה: "כשהוקם בית הספר של הקומוניסטים, היו צריכים דירה בשביל המנהל של בית הספר. דירת שרד. שמו עין על הדירה של אבא. זו הייתה דירה גדולה ויפה, שנמצאה בשיפוע של גבעה. החליטו שצריך להוציא את אבא מהדירה. אבל הם לא היו עד כדי כך אכזריים שיזרקו משפחה בחוץ, אז אמרו: לכו חַפְּשו לכם דירה...

"חיכו כמה שבועות ובא המזכיר, ודיבר בטון תקיף. קראו לו 'לייביסקה דֶר פריצידטי', כנראה ברוסית זה אומר מזכיר או שליח. אמרנו שאנחנו מחפשים. הוא היה בא כל שבוע, צועק בקולי קולות, עד שאמר: שבועיים, מועד אחרון! הוא בא שוב וראה שאין הכנות לפינוי, ואמר: לא תהיה ברירה אלא לפנות על ידי המשטרה. אמרנו: מה, תביאו מיליציה? הם אמרו: 'יו! איז חיי גזוקט' - תפנו חדרים מיד!

"כל ילד אוהב לשיר שירים. עברנו דירה ובתקופה הזו כשהייתי מתעורר, השיר שהייתי שר היה 'יו איז חיי גזוקט', והייתי חוזר על הצעקות של הפקיד. אחרי שעברנו לדירה החדשה הייתי מציג את זה, עשיתי כמו שופר 'טו טו טו, הבית טו טו', כאילו תוקעים בשופר על הבית, זה היה משחק ילדים. משום מה חשבו שאני צריך טיפול, אז ההורים דיברו ביניהם, הזכירו את המילה 'נרווים'. שאלתי את אחי הגדול, את גרשון, הגדול ממני בשנה: 'מה זה נרווים?' הוא אמר שהוא לא יודע, אבל כנראה שאתה פחדן, זה פחדים, והכל יהיה בסדר... הוא ידע מה זה נרווים..."

"בית מדרש על הספינה"

מתי, שאלנו את הגאון רבי שלמה אדלשטיין, מתי הבין אבא שאי אפשר יותר והחליט לעלות ארצה?
"כבר בתחילת תר"צ, כשהקומוניסטים הידקו את טבעת-החנק על יהודי העיר, היה ברור שכך אי אפשר יהיה להמשיך לחיות כשומרי תורה, בוודאי שלא לְגַדל תלמידי חכמים. ככל יהודי שומיאץ של אותה תקופה, תָּרוּ גם אבא והאחים שלי אחר כל דרך שתאפשר להם לצאת מרוסיה וממלתעות הסובייטים.

"לימים סיפר לי אבא כך: 'באותם ימים שאפתי להגר מרוסיה לפולין. בפולין לא היו גזירות דת, ומשאת-הנפש שלי הייתה שהילדים שלי גרשון ויעקב ילמדו אצל הרב'ה שלי מרן הגאון רבי ברוך בער, שעדיין פיאר באותם ימים של ראשית תר"צ את ישיבת קמניץ. היו בפולין ישיבות מעולות נוספות, כמו מיר וגרודנה. משאת נפשי הייתה שהילדים יתעלו בישיבות ליטא בשקידה ועיון... אבל המצב המדיני לא אפשר. משנת תר"פ, שרר מצב מלחמתי בין 'ברית המועצות' לפולין, ונמנע מאתנו לחצות את הגבול לכיוון בריסק וקמניץ.

"כיוון שכך, החליט אבא לנסוע עם ילדיו לארץ הקודש, שגם בה החלו לפרוח חיי תורה וישיבה.
"לימים הוסיפו האחים שלי ואמרו שהשיקול היחיד של אבא, להיכן להגר מרוסיה, אם לפולין או לארץ הקודש, החדיר בנו כילדים את התחושה שהערך היחיד בחיים הוא לימוד תורה ולפני שאדם שם את פעמיו להיכן שהוא - עליו לוודא שהמקום ההוא הוא מקום תורה!".

לאחר מאמצים גדולים, קיבלה משפחת אדלשטיין רישיון יציאה. נמל היציאה היחיד שדרכו עדיין ניתן היה להפליג היה באוקראינה, בנמל הגדול של אודסה. אבא, סבתא והאחים שלי גרשון, יעקב ורחל עלו על הספינה בל"ג בעומר תרצ"ד. הם נסעו בספינה רעועה, במסע מפרך וגדוש הרפתקאות משך שבועיים, מנמל אודסה לנמל יפו.

"אספר לך", מוסיף רבי שלמה, "סיפור נפלא ממנו תלמד איך ניגש אבא לחיים. הספינההייתה עמוסה, וקברניטיה התירו לכל משפחה לשאת איתה רק מזוודה קטנה. אבא היה צריך לארוז חיים שלמים ברוסיה ולדחוס אותם לתוך מזוודה קטנה. אתם יודעים מה לקח אתו אבא לספינה? שקית טלית ותפילין, גמרא 'בבא קמא' וחומש ויקרא.... כדי שגם בספינה יוכל להמשיך לעסוק בתורה עם בניו. תפילין, בבא קמא וחומש ויקרא - זה היה צורת-הקיום של אבא וילדיו!

וכך הקים אבא 'בית מדרש' על גבי ספינה רעועה ההולכת לארץ הקודש. במשך שבועיים של מסע רְצוּף סערות, סכנות וחרדות, הדהד קול התורה בתא הקטן של אבא. גם בספינה ניהל עם ילדיו ועם עצמו 'סדרים' מדוקדקים של גמרא וחומש...

(בהתפעלות): "זכור לי ביטוי של אחי רבי גרשון, המלמד גם על אישיותו העתידית כדמות החצובה מבית מקדש הישיבה: "בספינה, בשעות 'בין הסדרים', יצאנו להשקיף על האופק, אם רואים כבר את יבשת ארץ ישראל..."

"ישיבה לא מפרקים"

בואם של הגאון רבי צבי יהודה ומשפחתו לנמל יפו זכה לפרסום. עם רדתם מהספינה התקבלו באהבה והערצה על-ידי בני משפחה וגדולי תורה. כבר על כבש הספינה הצהיר אבא באוזני גרשון ויעקב הצעירים, כי המטרה היחידה שבגללה עזבו את רוסיה היא אי היכולת לעלות במעלות התורה וממילא כל הפעולות שלהם בארץ הקודש, כמקום מגורים, עיסוק וחברה - תיעשינה אך ורק לקידום הייעוד הנשגב!

זו הייתה מעין צוואת-חיים המלווה את חייו של רבי גרשון בכל תחנות חייו העשירים.
מאז רדתם מכבש הספינה בשלהי תר"צ, חוותה משפחת אדלשטיין שלוש שנות נדודים וחבלי קליטה קשים. מלכתחילה לא הוקצה עבור המשפחה אמצעי דיור, והם נאלצו להתפזר בבתי קרובים. וכשהיה מגיע לפרק הזה בתולדותיהם, היה עוטף את רבי יעקב אדלשטיין גל של ערגה, והוא היה אומר ברגש:צ"מכורח הנסיבות, פיזרו אותנו. סבתא שָׁכְנָה אצל קרוב אחד, ואחותי הרבנית גרשונוביץ אצל קרוב אחר. אבל אבא לחם בכל כוחו שהוא, אחי הגאון רבי גרשון ואנוכי נימצא תמיד באותו בית. מלכתחילה, עוד בספינה, ולכל אורך הדרך - ראה אותנו אבא כישיבה המורכבת משלשה לומדים...

"ישיבה לא מפרקים!".

וכך נדדו שלושתם ברחבי הארץ בכל משפחה שהייתה מוכנה לקלוט לחיקה ישיבה קדושה המורכבת מאבא ושני בניו... אלו היו ימים קשים גם ליישוב הוותיק בארץ הקודש, שהיה שרוי בשלבי התפתחות והתאקלמות וסָבַל עדיין משרידי הכֵּאוּס, הרעב והמחלות שהמנדט ירש מתקופת הטורקים. הם שהו תקופה בירושלים, היטלטלו ל'כפר חסידים'; ותקופה ממושכת יותר בתל אביב.

בכל מקום אליו הגיעו, מיהר רבי צבי יהודה להקים ישיבה. כל שנזקק להקמת ישיבה, בספינה, בתל אביב, בכפר חסידים, בירושלים או 'רמת השרון' היו שלוש גמרות בבא קמא, ועיניהם השוקקות של בניו.

הצבע הכתום שלט. עיצומה של עונת התפוזים. מאות ארגזים עמוסים תפוזים ניצבו לאורך כל רחוב אוסישקין, הכביש שבפאתי המושבה החדשה, שבו כרעו שורות-שורות של עצים תחת נֵטֶל טונות תפוזים. שמש של אב הכתה בפניהם סחופי-הרוח של הפועלים שעסקו בקטיף. רוח קלילה של בין-ערביים נשבה מכיוון הים התיכון.

בקצה הפרדס בן חמשת הדונמים, בין שורות המטע, הונחו שלושה ארגזים הפוכים, ששימשו לישיבה. במרכז הוקמו עוד שלושה מגדלי ארגזים הפוכים שחוברו יחדיו,ושימשו סטנדרים מאולתרים. ניחוח דק של תפוזים ושל עַלְוָוה רעננה נשב מהפרדס והשיב את רוחם של בני הישיבה החדשה.

ישיבת רמת השרון נפתחת!

שלשה כסאות עשויים ארגזי תפוזים ריקים, שלשה סטנדרים עשויים גם הם ארגזי תפוזים מוגבהים, ועליהם גמרות בבא קמא. רבי גרשון אדלשטיין, אביו ואחיו נשמו לריאותיהם את ניחוח העלווה המוריקה של שיא עונת התפוז, את מליחוּת מי הים ואת הסברות שגרשון הצעיר האיר בהן את סבך דיני 'שמירה בבעלים' כשטוען טענת-גנב.

מהבוקר הם יושבים כך. גופם המותש ורמ"ח אברי נפשם, על הארגזים הנוקשים, בין פועלי הקטיף. מהבוקר הם יושבים מול השמש הקופחת, נושמים לריאותיהם תפוזים וסברות, ואת ריח האדמה והעלים, וריחן של סברות רבי ברוך-בער'יות בדיני שמירה.

באב תרצ"ד נפתחה הישיבה החדשה. לפי השמועה וההבטחה - זה היה אמור להפוך למקום של קבע, ואין לך עראי גדול ממנה. באב תרצ"ד נכנסה משפחת אדלשטיין לגור ברמת השרון, לאחר שלאבי המשפחה, הגאון רבי צבי יהודה, הובטחה משרת רב המושבה.

אלא שרב ראשי בתשע"ז אינו רב ראשי של תרצ"ד. אמנם ה'ועד' סייע לשכור דירת דחק, אבל היא הייתה ריקה, חסרת כל רהיט. אפילו לא שולחן וכסא. בשלב מסוים הגיע למושבה זקן אמריקני שהחליף את מיטותיו החורקות בחדשות, ושיגר את הישנות כדורון לרב החדש ולדירתו הריקה. על המיטות יָשְׁנוּ אבי המשפחה ורעייתו.

גרשון ויעקב ישנו על הרצפה.

הנה סיפור הקמת ישיבת 'רמת השרון' מפי הגאון רבי יעקב אדלשטיין בשיחה עם משפחת מאיר:
"..רהיטים לא היו. מה הדבר הראשון שאבא עשה עם הגיעו לרמת השרון? עוד לפני שדאגנו לכסא, לחשמל, גז או ארון, צרורותינו היו מכורבלים עדיין בקומץ תיקים ומזוודות, הלך אבא לבית הכנסת המקומי, ונטל רשות מהגבאים לקחת עמו כמה גמרות בבא קמא. אבא התכונן לשבת על הקרקע וללמוד אתנו, אלא שנכמרו רחמיו של משכיר הדירה שלנו, יהודי בעל נכסים, שנָטַע, בין השאר, פרדס בן חמישה דונם ברחוב אוסישקין ברמת השרון. הוא העניק לנו רשות לקחת ארגזים שאורזים בהם תפוזים, ולכונן 'מצב' כלשהו של ישיבה...

"תארו לכם!", קורנות עיניו של רבי יעקב, "בית ללא תנור, גז וארון! בית ריק כמצולה,שאין בה אפילו את ה'מצולה' עצמה... ואילו אבא מחפש לו ארגזים ריקים, כדי ליצור כסא וסטנדר ולעמול על-גבם בתורה! אלו היו ימים שבנו אצל גרשון ואצלי סולם ערכים נשגב של איש התורה:
"לפני שדואגים לפת מאכל, לפני שדואגים לארון ולמיטה - דואגים לגמרא!לסטנדר!".

"ר' יעקב התייעץ עם ר' גרשון"

החלום הגדול שגרשון ויעקב בני ה-12 וה-13 יִגְלוּ ביום מן הימים לליטא, כדי לינוק מתורתו של רבי ברוך בער רבו, לא מש מלבו של רבי צבי יהודה אדלשטיין. בפועל פרצהמלחמת העולם השניה כשרבי גרשון היה בן 17, מרן הגרב"ד גם נסתלק אז לעולמו, והחלום לא התגשם.

ברמת השרון של אותם ימים היה קיים רק בית ספר אחד שהוקם על ידי זרם החינוך הכללי. רבי גרשון ואחיו המשיכו ללמוד עם אביהם כל שנות ההתבגרות.

בשיחה שקיימנו עם הגאון רבי שלמה אדלשטיין, סיפר על שיטת לימודם של אחיו רבי גרשון ורבי יעקב:מ"הם היו לומדים כל יום דף ליום עם הראשונים וחלק מהאחרונים, ואחר כך היו חוזרים על מה שלמדו אתמול. למחרת למדו דף גמרא וראשונים חדש, וחזרו על מה שלמדו ביומיים האחרונים, וכן על זו הדרך. כשסיימו פרק, חזרו על הפרק כולו. כשסיימו מסכת - חזרו על המסכת כולה, תוך כדי התקדמות לעבר המסכת הבאה.

איך חיים, שאלנו את רבי שלמה, שני אחים עם אבא בגילאים צעירים, ללא חבריםוללא משחקים?
(רבי שלמה מחייך בהנאה): "מי אמר שלא היו להם משחקים? לאבא, שהיה גאון אדיר, גם היו ידי זהב. והוא נהנה ליצור עבור אחיי גרשון ויעקב משחקי דמקה ושחמט וכדומה; עד היום נותרו בביתנו משחקים מאז. זה לא היה עניין של משחק בלבד. אבא בנה איתם סדר-יום מאוזן ובריא. שקידה עצומה, התאוורְרוּת בשעות הנכונות, מזון בריא.

"אבא היה מחנך נפלא, וחינוכו ניכר בילדיו. אם תתבונן בישוב-הדעת של אחי רבי גרשון, במתינות הנצחית שלו, ביציבות-הפלדה, באהבת האדם השופעת; בפקחותו ובפיכחונו,בבהירות שעמה משקיף רבי גרשון אל החיים - תראה את חינוכו של אבא. את טביעות-אצבעותיו. את אישיותו".
וכי הם לא נזקקו לחברים?

"לחברים", אומר רבי שלמה, "נזקק אדם כדי להפיג שיממון, או לסלק עצב. לאחיי רבי גרשון ורבי יעקב לא היה רגע של שיממון ולא רגע של עצב. הם היו תמיד מלאי עוז ותעצומות! הם פחות נזקקו לחברים מבחוץ... בהמשך הם אכן נזקקו לאווירה ישיבתית והם קיבלו אותה".

בשיחה עם הגאון רבי יעקב אדלשטיין, הוא העיד על התקופה הזו: "בימים ההם היינו מספיקים בערך דף ליום עם ארבע חזרות. כשגדלנו מעט, היינו לומדים גם את הרמב"ם במה שנוגע למסכת שלמדנו, וזה היה אחרי שכבר גמרנו את המסכת. כשגמרנו מסכת בכורות, למדנו את כל המהרי"ט אלגאזי... הכל בצורה נעימה וקלה..."

היה להם רב, שאלנו את רבי שלמה, בתקופת 'רמת השרון'?

רבי שלמה מחייך. "אבא! הוא היה הרב שלהם לאורך השנים הקובעות ביותר. מעבר לאבא, לא היה שם בימים ההם 'רב' מובהק. אבל רבי יעקב היה מתייעץ כמעט בכל נושא עם אחיו הגדול רבי גרשון. בכל תקופות הנדודים והתלאות היה מרבה להיוועץ ברבי גרשון. הוא העריץ מאד את אופיו הנחוש, היציב והנטוע של אחינו. יש לו לרבי גרשון מחד עושר גדול בחמימות ואהבת האדם, ולצד זה ניצבת כחומת הגנה בצורה - נחישותו ויציבות-הפלדה שלו. רבי גרשון חי במצב שבו שכלו נועץ בלבו, ולבו נועץ בשכלו.

"אחי אמר לי כמה פעמים, שהשילוב הזה, האופי הנטוע והחמים של רבי גרשון - עמד לו בסערות הימים. מעבר לזה הוא טען, שרבי גרשון הוא 'מתון ומסיק'... רבי יעקב נתן לרבי גרשון את זכות ההכרעה בכל הנושאים שעמדו על הפרק בימים ההם, בראשם - המעבר לישיבת לומז'ה. גם בנושא הזה אחי רבי גרשון הכריע, ורבי יעקב צעד בעקבותיו.

"לאורך כל חייו", אומר עוד רבי שלמה, "עד זקנה ושיבה היה רבי יעקב מרבה להיוועץ ברבי גרשון. אחי רבי יעקב היה בעל רגש עֵר ומלא חיות, והוא אהב להישען על עולם המתינות והשלווה של רבי גרשון, על ה'מתון ומסיק' שבו".

"תתחברו עם האלטר'ע"

וכך ניצבה ופעלה במשך שנים ישיבת 'רמת השרון', בחדר-שינה של משפחת אדלשטיין, במטבח או בפרדס התפוזים. זו הייתה מהישיבות החשובות בארץ. ראש ישיבה מגדולי דורו, ושני תלמידיו-בניו, שהיו מחריפי העילויים בארץ הקודש. התקופה הזו טיפחה את דמותו של רבי גרשון גם בלמדנות התורה, וגם עיצבה בעֶדנה את אופיו העדין. בית אבא והיציבות הביתית העניקו לו את השלווה הפנימית, ואת המיזוג המופלא בין רגישות נפשיתלאישיות יְצוּקָה.

כעבור שנים אחדות, כשהגיעו לגיל 16 ו-17 עלתה לראשונה שאלת המעבר לישיבהמסודרת, עם בית מדרש במקום קיטון אפלולי, כסאות במקום ארגזי תפוזים, ר"מים, ראשי ישיבה, משגיחים, ובחורים בשביל 'רֵיידְן אִין לעֶרְנעֶן'...

מי שהעלה את הרעיון וניסה לדחוף אותו, במידה מסוימת למורת-רוחו של אבא, היה רבי גרשון. הרעיון עלה וירד, ורבי גרשון הֶחֶיָה אותו שוב ושוב. לכל אורך הדרך היה זה רבי גרשון שנמשך ומָשָׁך את אביו ואחיו לכיוון הישיבתי. כבר בנעוריו היה רבי גרשון קורה מקורות בית הישיבה. הוא הסכים עם כך שניתן לבנות ישיבה גם בפרדס תפוזים עם תלמיד אחד נוסף, שהוא גם אחיו, אבל האווירה הישיבתית, הבְּרעֶן, ההתנצחות, הילכועליו קֶסֶם.

כשמלאו לו לרבי גרשון 18 שנה, ולאחיו רבי יעקב 17, פנה רבי גרשון לאביו בטענה ניצחת. הוא אמר שבישיבה ישנה אפשרות טובה יותר להתמדה. כי בתוקף תפקידו היה האב אחראי גם על השחיטה במקום, וכשהוא נאלץ ללכת למשחטה, הפסיק את הלימוד עם בניו.

אופיו המוּקפד של רבי גרשון, סדריו המיושבים, תבעו ישיבה סדורה. היה שם גם מן הסתם כבר אז, מה שעתיד יהיה להתגלות כעבור שנים, החיבור הפנימי העמוק של רבי גרשון למקדש הישיבה. רבי גרשון הוא עד עצם היום הזה, בנפשו ומהותו, 'ישיבה מאַן',שומר הסף של עולם הישיבה ומנוטריה הגדולים של קדושתה.

רבי גרשון רצה ישיבה.
הנה מה שסיפר על התקופה המרתקת הזו אחיו הגאון רבי יעקב אדלשטיין: "כשהגענו לגיל ההתבגרות, אחי רבי גרשון אמר: 'נו, אולי כדאי לעבור ללמוד בישיבה'! אז אבא סיפר לנו, שהוא עצמו הסתפק בכך, וכבר נכנס עם השאלה ל'חזון איש'. ה'חזון איש' אמר על זה: 'מה הם צריכים ראש ישיבה? אתה ראש ישיבה טוב! שילמדו אצלך! 'אחר כך סיפר שנסע לרב מבריסק בירושלים והתייעץ איתו, והוא שאל: במה הם עוסקים, מעֶן לעֶרְנְט? לומדים? אם לומדים, לא צריך לחפש מקום אחר'".

"וכך המשכנו עוד שנה-שנתיים. כשרבי גרשון הגיע לגיל 18 היה הוא היוזם של המעבר לישיבה. הוא היה יותר עצמאי, ואמר שהוא רואה שיהיה בישיבה לימוד מוגבר יותר. ואבא הסכים. ואז החל דיון, לאיזו ישיבה לעבור, דיון שנמשך גם כן חצי שנה או יותר... היו אז שתי ישיבות בארץ: ישיבת חברון בירושלים וישיבת לומז'ה בפתח תקווה.

"אבא תמיד היה שואל: איפה יותר טוב, פה או פה? מה הפלוס פה ומה הפלוס פה? הגאון הגדול רבי אהרן כהן, ראש ישיבת חברון, ניסה 'לפתות' כביכול, את אבא. 'רק ישיבת חברון!' למה חברון? רבי אהרן השתמש בנימוק מפתיע:

"היה אז מצב כלכלי קשה בארץ. בבית ברמת השרון שררה דלות מרה. רבי אהרן כהן אמר שלישיבת חברון יש עדיפות, בכך שהם יקבלו שם מדי יום שתי כוסות חלב!...'

"אבא לא קיבל את רעיון החלב והעמיד את שתי הישיבות לדיון. מחד, בפתח תקווה לא כיהן אז ראש ישיבה מוּכָּר. הגאון רבי ראובן כץ היה רב ראשי, וגם היו ר"מים, אבל בחברון כיהנו גדולי עולם! רבי חצק'ל סרנא! רבי משה חברוני! אנשים ענקים. מאידך בפתח תקווה הייתה מעלה.
בישיבת לומז'ה כיהן משגיח נפלא, הגאון רבי אבא גרוסברד. הכרעה של אבא הייתה להעביר אותנו למקום שבו המשגיח טוב יותר. 'במקום שיש משגיח יותר טוב', אמר אבא, 'לומדים יותר טוב'.
"מעבר לזה, למרות שבפתח תקווה אמנם לא היו ראשי ישיבות, אבל למדו שם בחורים מבוגרים, שכל אחד מהם היה מעין ראש ישיבה.

"הייתה סיבה נוספת להעדיף את לומז'ה. היא פשוט הייתה קרובה יותר לבית. אפשר לבוא בקלות רבה יותר הביתה. הוחלט אפוא על לומז'ה. לפני שנסענו, צייד אותנו אבא בברכת הדרך ובעצה:
"'תשתדלו להתחבר עם האלט'רע בוחרים, עם הבחורים המבוגרים'.

"לפני שעברנו ללומז'ה, נכנסנו לקבל את ברכת מרן ה'חזון איש'. וזכור לי שהוא אמר לרבי גרשון ולי כך: "את הדרך איך ללמוד קיבלתם כבר מאבא... תיזהרו לא לקלקל זאת בישיבה!..."

"חזרנו לבית אבא"

"כשהגענו לפתח תקווה", מוסיף רבי יעקב ומספר, "התרשמנו עמוקות. היו שם בחורים שהיו ראויים להיות כבר אז גדולי תורה. רבי שמואל רוזובסקי, רבי אל'ה מישקובסקי, רבי מרדכי מן, רבי זלמן רוטברג, רבי שמחה קפלן, רבי שרגא גרוסברד, ועוד. כל אחד מהם -ענק בתורה. אבא אמר: 'תידחפו, תהיו איתם'! רבי גרשון ואני השתדלנו להתחבר אליהם דרך משא ומתן בלימוד. למרות שהיינו ילדים יחסית אליהם.

"כעבור חצי שנה אמר אבא, שלי הייתה תועלת עצומה בלומז'ה, והיא בנתה אותי. אבל התועלת שרבי גרשון הפיק לא הייתה רבה כל כך. משום שהוא היה בָּשֵׁל ובנוי לתלפיות גם קודם. הוא היה כבר כותב בעת ההיא חידושי תורה נפלאים משלו, אבל עליי אמר אבא, לומז'ה עשתה לך הרבה. היא פתחה לך את העיניים!".

"בתחילת המעבר ללומז'ה", מוסיף רבי יעקב ומספר, "יָשַׁנוּ רבי גרשון ואני מספר ימיםבדירתו של מזכיר הישיבה. היה מאוד קשה והיו בחורים שדאגו לנו, חיפשו לנו מקומות. לרבי גרשון אחי מצאו מקום מיד. וגם לי חיפשו. הישיבה הייתה שוכרת חדרים, ובחורים הסכימו להכניס עוד מזרן על הרצפה כדי להשכיב עוד בחור שיצטופף. ישנתי בדירה שהייתה ממוקמת ברחוב סלומון.

"זה היה חדר שרק נשכבים בו בקיץ, מתחילים להזיע. כי הגג היה עשוי בטון וברזל. בלילה היה הגג פולט את גלי החום של היום. שמה ישנתי כמה שבועות. הייתי נע ונד, ישנתי כמה ימים על הרצפה, ואז המשגיח אמר: יש מיטה, אפשר להכניס מיטה לאיזה חדר בחדרים השכורים. אז ישנתי על המיטה כמה ימים, ואז בא בחור ואומר: זו המיטה שלי...ואז התעוררה שאלה אם 'חזקה' מועילה במצב זה של מעין 'הפקר בית דין' של המשגיח... נו, אלו היו התנאים".

תקופת לומז'ה הייתה אחת מתקופות השיא של רבי גרשון. הוא עמל יומם וליל על סוגיותיה של יבמות, שנלמדו ב'זמן' הראשון לבואם ללומז'ה, והעפיל לפסגות קדושת למדנות התורה. על סיפור נורא שארע בינו לבין קבוצת הלומדים הגדולה, מספרים עדי ראיה:

"כשרבי גרשון הגיע ללומז'ה כבר היה בקיא בש"ס ובראשונים על פה בבהירות וחריפות לא מצויה. לא אחת התווכח עם חריפי הלומדים, ולא נשא פנים ללומדים הגדולים, ממיטב המוחות בליטא".
באחד הימים העלה הגאון הצעיר רבי שמחה קפלן, מחשובי תלמידי גרודנא ומיר, חקירה משמו של הכהן הגדול מגרודנא מרן רבי שמעון שקאפ, בסוגיה ביבמות. רבי שמעון שקאפ הקיז מדם-תמציתו על סוגיותיה של יבמות, חיבר קונטרס מיוחד בענייני 'זיקה', ונחשב כמרא דשמעתתא של יבמות בעולם הישיבות לדורותיו.

כשרבי גרשון הגיע ללומז'ה, כבר ידע מסכת יבמות על פה, כיוון שאביו הִרְבָּה לחזור אתם, והוא חזר 12 פעם על יבמות בעיון ועמקות. וכשרבי שמחה קפלן העלה את החקירה, הוסיף גם מה שרבי שמעון שקאפ יישב בה. אבל רבי גרשון לא נשא פנים אפילו לזה, ואמר בעזות דקדושה:
"אני אוֹמַר אחרת. בנוסח בית אבא".

התחולל זעזוע בין גדולי תלמידי רבי שמעון, רבי שמואל רוזובסקי, רבי זלמן רוטברג, רבי שרגא גרוסברד, ורבי שמחה קפלן. רבי שמחה נזף בו קשות. יתכן הדבר? שנער צעיר יחלוק על עמוד-האש שלפני עולם הישיבות, שלימד יבמות עשרות מחזורים ב-70 שנות ראשות ישיבה?
מאוחר יותר, כשרבי גרשון חזר על הוויכוח הסוער באזני אביו, הרהר אבא שעות בשאלה, ולבסוף אמר לו שיש פנים גם לצד שלו...

"המשגיח רבי אבא היה מסדר חברותות", סיפר רבי יעקב, "והיה בחור מבוגר שהיה עוזר לו. בהתחלה למדתי בחברותא עם אחי רבי גרשון.

"קיבלנו הרבה תועלת בישיבת בפתח תקווה, מהר"מים. מהאווירה. אבל באותה תקופה קרא לנו אבא לשוב הביתה לרמת השרון, מטעמים משפחתיים שהשתנו. הוא הבטיח לנו שהוא ילמד אותנו בצורה מתוגברת יותר, לא פחות מאשר בישיבה.

(רבי יעקב צוחק): "נו, אבא רצה חברותות... אז עזבנו את הישיבה וחזרנו ללמוד עם אבא. לרבי גרשון אחי היה תפקיד. כל בוקר היה יוצא לקניות בחנות מכולת וקונה קופסת סיגריות לאבא, לֶבֶּן וחמאה. כל בוקר היו קונים אוכל טרי, לא היה מקרר, וקונים לבן לכל השבוע. רק לשבת קנינו בלוק קרח כדי שהדגים יחזיקו מעמד. לאבא לא היה מקרר חשמלי כל ימיו.

"באותה תקופה, בעודנו לומדים אצל אבא ברמת השרון, התארגנה ישיבה חדשה בראשות הגאון רבי צבי מרקוביץ. רבי צבי מרקוביץ התחתן אז עם בתו של מרן רבי שבתאי יגל, שהחליט לפתוח ישיבה בראשות חתנו שהיה כשרוני ומבריק. ישיבת סלונים ברמת גן. הרב מרקוביץ רצה לארגן קבוצה והציע לרבי גרשון להיות חלק ממרכיבי הישיבה החדשה. הרב מרקוביץ היה מבורך בסגנון יפה, ורבי גרשון קיבל ממנו גלויה. עדיין אני זוכר את תוכן הגלויה שהוא שלח לרבי גרשון:
"לכבוד הבחור גרשון אדלשטיין. רוצה אני לפוגשך. אם הדבר לא קשה לך, סור נא אליי באחד הימים הקרובים. תוכל לפגוש אותי בשעות בוקר במקום זה וזה. בכבוד רב, צבי מרקוביץ'".

"רבי גרשון אחי נסע אליו לרמת גן, שם גר הרב מרקוביץ אצל הרב יגל. הוא חזר מהפגישה וסיפר שהרב מרקוביץ מבטיח נפלאות ונצורות! שיש לו כבר קבוצה טובה שמתחילה להתארגן, ואחד מהם הוא פנחס וילמן.

"רבי גרשון חשב ברצינות על הרעיון, ואבא אמר: הרי עדיין בין כך לא פתחו שם, בינתיים בואו נלמד אנחנו. למדנו עם אבא בעיון, למדנו בבא קמא עם אבא בשקידהעצומה. ואפילו את מעט הקניות שרבי גרשון ערך בבוקר, הפסיק לעשות. אמא קנתה בעצמה. שברה את 'כל כבודה בת מלך פנימה', ולא נותר לנו שום עול אחר, רק ללמוד תורה עם אבא בשקידה והתמסרות מחלטת. התחלנו ללמוד את הרשב"א על כל שורה ושורה, וכתבתי את כל טעויות הדפוס שמצאתי".
האם הרבנות של אבא יצרה הפרעות בלימוד שלכם?

"נו, אבא היה גם רב וגם שוחט. בזמן שהלך למלאכת השחיטה, הסתכלנו בספרי אחרונים, ב'קצות החושן' וברש"ש. אלו היו ימי התעלות מופלאים! למדנו טוב! אבל התבגרנו, וחשבנו שזה לא פתרון-קבע לאורך ימים.

שבעים שנות כהונה

בחדר קטן ב'סמטת התמרים' במושבה רמת השרון יושב רבי צבי יהודה אדלשטיין. מולו יושב אורח נכבד. אברך מופלא, מחשובי הלומדים שרבי חיים עוזר גרודזינסקי שלח לארץ הקודש.

"בבני ברק... נו, מה? חולות, שממה גדולה, כפר ערבי סמוך... ומה יהיה ההמשך של כל זה?".
רבי שמואל חייך. הוא ידע איך מפתים יהודי כרבי צבי יהודה.

"אנחנו לומדים גיטין, רבי צבי יהודה! נו, יודע כבודו, 'עד אחד נאמן באיסורין' עם המהרי"ט בדין 'חזקה העשויה להשתנות', המהרי"ק וסיעתו בדין 'בידו בדבר שבערווה', 'עציץ נקוב' ומחלוקת חכמי פרובינציא בעניין... 'ספינה גוששת'..."

הוא התקרב מעט ולחש לאוזנו של רבי צבי יהודה. "שני עילויים בבית שלכם! רבי יעקב. רבי גרשון. עם ישראל מצפה להם! הם יפתחו את הישיבה!... יש לי רשימה נוספת שתבוא אחריהם... אבל אני צריך התחלה כזו! הם יבנו את עולם התורה!".

רבי צבי יהודה כבר לא היה שם אתו ועם "הרשימה הנוספת" של רבי שמואל. אור ניצת בחדר. 'חזקה העשויה להשתנות', המהרי"ק של "בידו", סברות החלו לרחוש במוחו, ולהאיר את פתחי לבבו...

"ו...נו, ויתנו שם שיעורים בישיבה ההיא בחולות השוממים של איבן ברוק... שיעורים כמו בליטא? כמו אצלכם בגרודנה?"

"שיעורים, רבי צבי יהודה! אלא מה? בעומק העיון! עם כל ה'רייד'!". רבי שמואל היה נרגש כמוהו. "לא תכירו את הבנים!".

ההסכמה ניתנה על אתר. בחום ואהבה גדולה. משם המשיך רבי שמואל עם הרשימה שבידו. הלבבות של רוב האבות לא ניצתו. אבל עדיין נותרו ר' משה חיים קלרמן ששלח את רבי אורי שלו, רבי משה פרידלנדר ששלח את רבי חיים בנו. הצטרפו גם רבי יודל פרנק, ואחד בשם זיסקינד שפרש אחר כך. גם רבי חיים גריינימן היה מצוי שם בגרעין הראשוני הזה, כתלמיד שלא מן המניין. רבי חיים גם היה ה'בעל קורא' הראשון של הישיבה.

הישיבה החדשה נפתחה. סדרי התפילות והלימודים התקיימו תחילה בבית המדרש 'הליגמן'במעלה רחוב רבי עקיבא. וכך ישבו ולמדו יומם ולילה, בשקידה עצומה.

מספר רבי יעקב: "מרן הרב מפוניבז' שראה כי אין מקום שינה עבורנו, שכר חדר בדירת מרן הגרמ"י ליפקוביץ. היינו שם אני עם אחי רבי גרשון, וינקנו השראה והתעלות מקורות ביתו של רבי מיכל יהודה, שספגו תורה וקדושה. כשהייתי מתעורר באמצע הלילה הייתי רואה עדיין את רבי מיכל יהודה לומד וכותב את ספרו 'עמק השער'".

ישיבת פוניבז' נפתחה בב' כסליו תש"ד. שנתיים לאחר מכן, בשנת תש"ו, כשהישיבה התפתחה ונתרבו ספסליה, החל מרן רבי גרשון אדלשטיין לומר 'חבּוּרוֹת' לצעירי התלמידים. חמש שנים לאחר מכן נתמנה כר"מ קבוע, והחל לומר שיעור יומי, אותו לא הפסיק מעולם, במהלך 70 שנות כהונה, ולאורך ימים ושנות חיים!

שׁוֹמר הסף

"מאיפה, מאיפה עולים?", שואל רבי גרשון בדחיפות. אחד ממקורביו סולל עבורו דרך מהירה לבימה הקטנה המוגבהת של מעמד ה'חופה'. רבי גרשון השָׁלֵו והמוּקְפָּד עולה בזריזות, כמעט במרוצה, כאילו היו חייו תלויים במהירות הזו, הוא הגיע מיד בתום שבע הקפות, נטל את בקבוק היין והגביע, וניגש לברך את ברכת הנישואין.

על מה החיפזון?

כל ימיו חרד רבי גרשון רעד גדול עד מאד ממעַמָדוֹת של כבוד ויקר. אותו ערב נקרא לסדר קידושין של תלמידו באולם פאר. מעצמו הבין שבחתונה שלחופתה יש בימה מוגבהת, רמקול קולני ו'מצב' רווי הדר, תבוא קריאה מתכתית מלאת פאתוס ודרמה: "מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין מכובד ב..." אבל מכיוון שטיפס מעצמו לבימה הקטנה, נטל את גביע הברכה, הרי שאין טעם להזמין לעריכת חופה, מי שכבר עורך אותה מעשית...

זה לא היה ביטוי של ענוותנות. רבי גרשון איננו 'עניו' במובן המְגַמד של המושג, ואינו מחפש שולי-דרכים להיבלע אל תוכם. 'והאלוקים עשה את רבי גרשון אדלשטיין יָשָׁר'. איש של פשטות. ענייניות. תכליתיות. יציבות. כל ענייני ה'גיפְּראַוואֶט', הפאתוס והמעמדוֹת - נלעגים ומבוזים בעיניו.

קיימת שמועה ידועה המיוחסת למרנא ה'חזון איש', שאמר, כי רבי גרשון אדלשטיין הוא נֵכֶה במידת הגאווה. היינו שחסר לו מעיקר ברייתו את האבר הזה של גאווה. גם ה'שמינית שבשמינית' שהותרה לתלמיד חכם.

שאלתי אותו פעם ברגע של חדווה, אם השמועה נכונה. השיב לי: "אני חושב שהיא נכונה. אבל עם השנים נרפאתי מהנֵכוּת"...

איש יציב רבי גרשון אדלשטיין. משנה סדורה. ארוזה. בנויה. סמל היציבות. הרוגע והפיכחון. מהלך חייו הוא שילוב מפעים-לב של שלווה פנימית מופלאה, לצד דריכות עצומה ומחוּיָבוּת מוחלטת להגנה על סדרי הישיבה. כל חייו, משנת תש"ו, בה החל לומר 'חבּוּרוֹת' בישיבה, ומשנת תשי"א בה מונה כר"מ רשמי, לאורך 70 שנות ראשות ישיבה, ועד 120 שנות חיים, רואה רבי גרשון את עצמו כשומר בוסתנו של עולם הישיבה, שומר הסף של בית מקדש התורה, הנזהר שלא יקצצו דלי-הדעת בנטיעות.

אחיו הצעיר של רבי גרשון, הגאון רבי שלמה אדלשטיין, גדל בבית אחיו רבי גרשון במשךשמונה שנים, לאחר שנתייתם מאביו. שאלנו אותו מה זכור לו מהשנים בבית רבי גרשון אחיו.

"כל שאני זוכר זה שילוב מדהים של שלווה גדולה, רגיעה משיבת-נפש, לצד - ובלי צל-צילה של סתירה - דריכות עצומה להכין שיעורים. את אחי רבי גרשון, שהיה מטופל גם בישיבה, וגם מטופל בילדיו שלו, אני זוכר מאכיל את ילדיו, דואג לרווחתם, ועמל שעות אינסופיות על כל שיעור, 'חבורה' או 'ועד'. לאחי רבי גרשון יש אחריות עמוקה מאד ופנימית מאד לתפקידו כראש ישיבה.

גם היום, בגיל 94 - 'כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו' - מוסר רבי גרשון מדי יום ביומו שיעור יומי, עליו אינו מוותר בשום מצב בעולם. ביום בו קם מה'שבעה' על אחיו הגאון רבי יעקב, כבר מסר בשעה 12 את השיעור הקבוע.

בימי ה'שבעה' על רבי יעקב, ביקש מידידו הגדול מרן הגאון האדיר רבי בערל פוברסקי, שימלא את מקומו באמירת השיעורים.

היה לשיעורים של אות 'שבעה' ביטוי נפלא, מאפיין מאד ומגדיר מאד:
רבי בערל, מי שנפשו קשורה בנפשו של רבי גרשון, הוא גדול ה'מבינים' ב'תורת-הישיבה' של רבי גרשון. לאותו שבוע נטל רבי בערל בשאלה את מחברות שיעוריו של רבי גרשון, ומָסַר מתוכן. אם הוא ממלא מקום - עליו למסור שיעורים ברוחו וצביונו של המרא דאתרא של השיעור!

סדרי הישיבה של רבי גרשון אינם מסתיימים לעולם. הוא מקפיד לא להחסיר בסדרי הישיבה גם ב'בין הזמנים'. באחד מימי 'בין הזמנים' של אב, ימים בהם נהג לנסוע לפוש בבית נכדו הג"ר אהרן וויס מראשי ישיבת מיר ברכפלד, אמרו לו בשעה 5 שהרכב כבר מוכן. רבי גרשון הזדעזע:
"שעה חמש - זה הרי אמצע הסדר!".

בשנים האחרונות החל למסור שיעורים בימי בין הזמנים. הוא ממשיך לומר בביתו את השיעורים כסדרן, מהיכן שסיימו בישיבה בסוף הזמן. בשיעור משתתפים כחמישים מתלמידיו הקרובים, בחורים ואברכים. אין הפסק ברצף אפילו ליום אחד, והשיעור נמשך עם כל משתתפיו מדי יום, אפילו ביום בדיקת חמץ.

לכל ר"מ בישיבה יש שליש מהשנה בחופש, היחיד שאין לו שום חופש - רבי גרשון.
סדרי השבוע שלו מוקפדים, וכולם קשורים בנשמתם לסדרי הישיבה. מדי יום הוא מוסר שיעור יומי. ביום ראשון הוא מוסיף ומוסר שיעור סגור בביתו לקבוצת בחורים נבחרת - שיעור הכנה לשיעור כללי. ביום שני נמסר ה'שיעור כללי', בשש בערב. השיעור הזה הוא קודש קדשים של חייו כראש ישיבה, והוא אינו נדחה גם לחתונות ילדיו. ביום שלישי, הוא מוסר שיחה בביתו, וביום חמישי הוא מוסר שיעור בביתו לקבוצות מישיבות אחרות. במוצאי שבת מוסר רבי גרשון שיעור בזרעים לבני המשפחה, ציבור גדול של בנים, נכדים ונינים, כולם גדולי תורה ויראה.

בהסכמה שכתב לאחד מספריי שטרם ראה אור, כתב באחד הקטעים כך:
"...ועוד ידו נטויה, יד השם הטובה עליו, להוסיף ולזַכּוֹת את הרבים בדברי חיזוק נלהבים, אשר הָגָה ברוחו, לעורר ישיני הלבבות, לפקוח עיניים, לחזות באורה של תורה, ולְדָבְקָה בה כראוי..."
ישבתי בחברת בנו, ידיד נפשי הגאון רבי ישראל, וניסינו לשכנע אותו לשנות את המילים ""בדברי חיזוק נלהבים" - ל"ספר חדש". נו, כלות הכל זה ספר חדש... הוא סירב מסיבות הכמוסות אתו. ישבנו, רבי ישראל ואנוכי, וניסינו בכל טצדקי שבעולם לשנות את דעתו. ללא הועיל.

הוא לא כעס על עצם הלחץ. החיוך הדק שלו לא מש מפיו במשך שעה ארוכה מאד של נסיונות שכנוע, אבל הוא חזר בקולו העדין, הרך, ביציבות פלדה על אותו משפט: "'בדברי חיזוקים נלהבים' זה טוב מאד".

רבי ישראל העריך, כי אבא סירב כל כך, בגלל חוסר הנכונות שלו להעניק הסכמות לספרים, והוא העדיף להגדיר את הדברים כהסכמה ל'דברי חיזוק נלהבים', ולא כהסכמה לספר. ומשעה שרבי גרשון מגיע להחלטה מושכלת - שוב אין דרך לשנות את דעתו!מספיק שיש סיבה קטנה, הוא מרגיש איתן איתה. עד הסוף.

אברך ממקורביו הסתפק אם לעבור דירה. הוא הכיר את עולם היושר של רבי גרשון, והכין מראש רשימה מושכלת ובה 15 שיקולים להכי ולהתם. בשולי השיקולים הוסיף שיקול, קצת תמוה: "התארחתי פעם באזור הדירה, והשכנים טענו שהילדים שלי עושים רעש בחצר".

רבי גרשון קרא את הפיסקה, ונבהל. בפשטות, נבהל: "עושים רעש? רוץ לשאול רב!"

על פניו, לא היה מקום לדון בבעיית ילדים המרעישים באמצע היום בחצר. למרות זאת שאל האברך רב, שפסק כמובן שאין כל בעיה.

הוא חזר לרבי גרשון.

רבי גרשון קרא פעם נוספת את הסעיף האחרון, ונבהל מחדש. פשוט נבהל:

"זה עושה רעש לשכנים!.. מציק להם.. חלילה! תתרחק משם! אל תצער יהודים!"

באחד הימים שאל אותו אברך שאלה רגישה. באחד ממוסדות ה'חינוך העצמאי' פוטרה מורה בגלל חוסר-התאמה. לאחר פיטוריה התבקשה רעייתו למלא את מקומה.

"חלילה!" נרתע רבי גרשון, "דם יהודי עדיין מבעבע שם בכיתה..."

"אבל המורה פוטרה", טוען האברך שחשק במשרה, "ללא שום קשר לרעייתי! היא פוטרה לפני שהוצעה לה המשרה!..."

"זה נכון", מסכים רבי גרשון, "ומן הסתם גם נאלצו לפטר אותה... אבל אברך כמוך! נו, שְׁמוֹר על עדינות הנפש. יִידִישֶׁע בְּלוּט... דם יהודי נשפך שם!".

באחד הימים, לפני עשרות שנים, גונב לאוזניו שב'חיידר' של נכדו התחולל ויכוח בין הנכד לילד אחר, למי משני בני הבר-מצווה כתב רבי גרשון הקדשה חמה יותר.

זה נגע ללבו יותר מכל פגעי החיים. צער של נשמה יהודית אחת! סרך קנאה... "מאה מיתות ולא קנאה אחת!"

מאז ועד עצם היום הזה, הוא כותב לכל ילדי בר-מצווה, אותו נוסח בדיוק נמרץ (להוציא כמובן את שם הילד...) וגם בארון הספרים של הבן שלי, שמור ספר אחד כזה: "להבר מצווה הנעלה, יניק וחביב מאיר נ"י, מאחל ומברך בהצלחה בתורה ובמעלות התורה י. גרשון אדלשטיין".

קשיי הלימוד של צעירים, התחבטויות רגשיות של בני ישיבות - נוגעים בפינה החמה ביותר שבלבבו. כל ימיו הוא נחלץ חושים לעזרת צעירים. מַפְנֶה ליועצים.

בכל עת-מצוא תובע רבי גרשון לחנך צעירים במה שהוא מכנה 'לפי טבעו'. דרכיה דרכי נועם. הוא מזרז תמיד מחנכים ומבקשי-עצה לחפש עבור התלמיד את נקודת-המתיקות בלימוד. הוא מעודד בחורים אל נקודת ה"לבו חפץ". לחפש אותה. להתמקד בה. יש כאלו שנמשכים ל'משנה ברורה'. יש ל'שמעתתא', ולשני הסוגים מייעץ רבי גרשון להתמסר ל"לבו חפץ" שבהם.

גם אני עצמי זכיתי לקרבתו וחיבתו האישית רק בשל העובדה שאני מסייע בדרכים מסוימות לחיזוק נערים בקשיים. כשסיימתי את עריכת ספרי 'שטייגן' הדן בקשיי צעירים ובדרכים לחיזוקם, העניק לי ברוחב לב ובידידות 'הסכמה' נלהבת. שלוש פעמים העניק לי הסכמה. ובשלושת הפגישות שלנו ישב אתי לשיחת הדרכה ממושכת, בה דיבר בעיקר על הנקודות האלו:

"תזכיר לבחורים את דברי הרמב"ם 'לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו'... זה הכלי החשוב ביותר בלימוד: רוחב שבלב וישוב-הדעת. תזהיר בחורים מללחום מלחמות-חורמה בעצמם... כל אחד נקרא לוויתורי הגוף. אבל להתחשב קצת בצרכי הגוף, בצרכי הנפש גם כדאי... תייעץ תמיד לבחורים לרתום גם את רצונות הגוף לעבודת התורה... לתת לגוף את הניחותא שלו, לפני היגיעה. לאמוד את היגיעה לפי היכולת..."

ב'ועדים' ו'שיחות' מרבה רבי גרשון להתייחס ולייעץ בקשיי הלומדים. להלן שיחה נפלאה שמסר בישיבה, ובה פירט בהרחבה דרכים להתחזקות והתעלות מן המצר.

הנה השיחה המופלאה כלשונה:

"...הגיע אליי אברך ואמר שקשה לו ללמוד, ואינו מרגיש טעם בלימודו. ניסיתי לחקור ולדרוש מה הסיבה לזה, ושאלתי אם יש איזה לימוד שהוא כן נהנה ממנו. בתחילה השיב שכל ה'סדרים' קשים לו, ואינו נהנה משום לימוד. אבל אחר כך נזכר שיש 'סדר' אחד בשישי ובשבת שמענג אותו. לימוד טור עם 'בית יוסף', הלימוד הזה מעניין ומושך את לבו.

"אמרתי לו, מסתבר שהסיבה שהוא נהנה מזה יותר משאר הסדרים, מפני שבלימוד טור ו'בית יוסף' הוא לומד בעיקר את הידיעות הפשוטות, ואינו מתעכב על חילוקים וסברות.וכיון שכך, מסתבר שבטבעו הוא אוהב יותר ללמוד ידיעות פשוטות. ואם כן העצה עבורו, שגם במשך השבוע ילמד בדרך זו המושכת אותו. אין הכוונה שילמד כל הזמן 'טור ובית יוסף', אבל כשלומד את הגמרא והראשונים ילמד גם כן באותו אופן, ויתעכב בעיקר על הבנת פשטות הדברים, ואז ייהנה מלימודו וירגיש בו טעם.

"וסיפרתי לו מעשה שהיה לפני שנים רבות, למעלה מ-40 שנה, בתלמיד מחוץ לארץ שהגיע ללמוד בישיבת פוניבז', וכשנכנס לישיבה בחודש אלול, למדו פרק מרובה. וניגש אלי כעבור כמה ימים ואמר שאינו נהנה מהשיעורים, ואמנם היה מבין את מה שאומרים בשיעור, אבל לא הרגיש שום טעם בזה, ושאלתי אותו מאיזה לימוד הוא כן נהנה, והשיב ואמר שהוא נהנה מלימוד 'משנה ברורה', ששם יש ידיעות פשוטות. ואמרתי לו, שאם הוא נהנה בטבעו רק מלימוד הידיעות הפשוטות, באמת ראוי שילמד באופן המתאים לפי טבעו...

"והנה במסכת בבא קמא אמנם אין 'משנה ברורה', אבל יש גם 'שולחן ערוך' חושן משפט, כמו באורח חיים, ויש סמ"ע שמפרש ומוסיף בקיצור כמו 'משנה ברורה' ממש, ואם כן הוא יכול ללמוד גם בבא קמא בדרך הלימוד שהוא מתענג עליה, אם ילמד גפ"ת עם שולחן ערוך וסמ"ע, וכן ילמד באותה צורה את שאר הראשונים...

"שאל אותי התלמיד, אם כן לשם מה באתי לפוניבז', והרי גם בחוץ לארץ יכול הייתי ללמוד כך? אמרתי לו, 'אמת. אבל אם לא הייתי מגיע לכאן, לא היית שומע ממני איזו דרך לימוד מתאימה לך'.

"ואכן בסוף הזמן חזר לחוץ לארץ, ונכנס ללמוד בישיבה חשובה, שראשי הישיבה היו למדנים גדולים מאד, וגם לימדו את התלמידים בהעמקה גדולה כמו שהיו רגילים ללמוד בעצמם, והוא למד כפי מה שנהנה בעצמו, ולא התחשב בהשפעת החברה שלמדה בצורה שונה לחלוטין.

"בתחילה היו כאלה שלעגו לו, ואמרו שכך לא יהיה למדן. אבל במשך הזמן התקדם ורכש ידיעות רבות באופן זה, עד שנעשה כמו 'משיב' בישיבה. כולם היו ניגשים אליו לשאול הן בהלכה והן בגפ"ת, והוא ענה והשיב להם, משום שלהבדיל מאחרים בישיבתו, הוא למד וידע בבהירות את המסכת כולה, גמרא רש"י ותוספות, רא"ש, רי"ף, 'נימוקי יוסף'. הכל באותה פשטות, כמו טור ובית יוסף".

"לאחר תקופה", מוסיף רבי גרשון ומספר, "שמעתי מאביו, כי באותו חורף שנכנס לישיבה בחוץ לארץ, למדו מסכת בבא בתרא, וסיים כל המסכת, והלך לראש הישיבה, ונבחן אצלו על כל מסכת בבא בתרא מתחילתה ועד סופה, וראש הישיבה התפעל מאד מידיעותיו.

"וכך המשיך ללמוד, באופן המתאים לפי טבעו, וזכה להיות בעל סברא והבנה ישרה, עד שנעשה ראש כולל להוראה, והעמיד תלמידים, ונתמנה גם לרב קהילה! וכל זה מפני שהלך לפי טבעו, הקשיב ללבו, ולמד מה הוא חפץ!".

באמת אמרו עליו על רבי גרשון אדלשטיין, כי בכל אמירה ותנועה, דיבור ועשיה, הוא משמש בבואה חיה של 'החסיד' ב'חובת הלבבות':
"הֶחָסִיד אֶבְלוֹ בְּלִבּוֹ וְצַהֲלָתוֹ עַל פָּנָיו; לִבּוֹ רָחָב וְנַפְשׁוֹ שְׁפָלָה. מְיוּשָׁב, מַשָׁאוֹ קַל וְעֶזְרָתוֹ רַבָּה... רַךְ מֵחֶמְאָה וּמָתוֹק מִדְבַשׁ, צָרוֹתָיו רַבּוֹת וּתְלוּנָתוֹ מוּעָטָה... כָּל נֶפֶשׁ בְּעֵינָיו יְקָרָה מִנַפְשׁוֹ, אוֹהֵב הָאֶלוֹקִים וְרוֹדֵףְ רְצוֹנוֹ".

הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון החג של ׳בקהילה׳

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!