עיוור, אב לילדים ובעל משפחה: כך מנהלים בית למרות המוגבלות

השיחה עם חגי לוי, העיוור בן ה-50 מירושלים, קולחת ונעימה. הוא אדם לבבי, מאיר פנים ואוהב אדם. כשהוא מספר לי על ניהול הבית בו גרים שבעת ילדיו, לא אכחיש שהיה קשה לי להאמין. הוא מספר על לקיחת והחזרת הילדים לגנים ומהם, סידור בגדים, ניקיונות, שטיפת כלים, וכל מטלות הבית כמו כל אב משפחה.

ההוכחות לסקפטיות לא קשות במיוחד. מיד כשאני נכנס לבית חגי עוסק לפי תומו בהכנת מרק עדשים לארוחת הצהריים. הניחוחות מהבילים, ועל השיש מונח לו קרש חיתוך כשעליו עלי סלרי. חגי, תוך כדי שיחה, לוקח את הסכין וקוצץ את הירק עד דק, כזקן ורגיל. הוא פיתח לו שיטות להיזהר מחתכים, אבל לא נרתע. "אדם רואה לא נחתך מסכין לפעמים?", הוא תמה, ובצדק.

"הבישול בשבילי הוא לא עול, אני מאד אוהב לבשל. זה התחביב שלי, והוא סוג של תרפיה עבורי". גם את מלאכת הבישול ואהבה למטבח הוא קיבל מאמו: "היא ידעה שזה חלק חשוב מהעצמאות שלי, והיא לימדה אותי לבשל. זה דבר חשוב, שאני יכול לבשל לילדים שלי ארוחת צהריים. עצמאות זה ביטחון", הוא אומר תוך כדי שטיפת הכלים.

ככלל, הסדר והניקיון הם לחם חוקו של חגי, גם מהצד האסתטי, אך לא פחות - מהצד הפרקטי. "אני עושה את זה כדי שאני אוכל למצוא את כל הדברים שאני צריך. כל אדם עיוור חייב לשמור על סדר. הדבר בא לידי ביטוי כשהאדם עובד לבד, באופן עצמאי. בלי סדר - אי אפשר להתנהל". תוך כדי הדברים הוא מנסה לקצר את הפעולות אבל נוחל כישלון קל - משטח הגז התלכלך קלות, לא משהו שבאמת ירתיע אותו. הוא מסיר את התבשיל, מכבה את האש ומעביר סמרטוט לח.

שיטות הפעולה של חגי במלאכת הבישול, בעיקר, אך גם בכל מעשיו, מתבססות על חוש המישוש. הוא עובד עם הידיים כל הזמן, וכשהוא ממלא את הסיר במים, הוא חש בידיו את המפלס, כמו גם את הטמפרטורה. הוא בוזק מלח וניגש אל מגירת התבלינים. אני מודה, זה החלק המסקרן - איך הוא מבדיל בין התבלינים? להפתעתי הוא שולף צנצנת מהמגירה, וממשש את שם התבלין המובלט בכתב ברייל. "זה פ"מ, פפריקה מתוקה", הוא קובע, ומניח אותה על השיש. את צנצנת של הפלפל השחור, אותה זיהה גם כן באמצעות כתב הברייל, הוא פוסל משימוש, בניגון לפלפל הלבן והכמון שנבחרו לקחת חלק.

הוא ניגש לתבשיל, ומתחיל לתבל. את הכמויות הוא יבחר באמצעות המישוש. במקרה של בישול, הוא מפעיל את החושים הנוספים בהם הוא נעזר - ריח וטעימה. הוא גם יודע כמה זמן התבשיל צריך לעמוד על האש, ובאמצעות השעון שלו הוא בודק מתי התחיל את הבישול, ואחרי פרק זמן קצוב הוא מכבה את האש. את המרק הוא מבשל בסיר לחץ. "אני יודע שהרבה אנשים מפחדים להשתמש בזה, אני לא חושש. אני עובד איתו שנים רבות, והנה הבישול יצא לדרך", הוא מכריז במעין תחושת ניצחון. עוד פעולה הושלמה לה.

הוא מציג לי את השעון הדיגיטלי שלו, אחד מיני עזרים רבים אותן הוא יציג בהמשך בהרחבה. השעון המוצג במטבח מכריז באנגלית: "השעה 11:24", וחגי, מדויק שכזה, מפקפק בקביעה. "הוא ממהר בשתי דקות, נראה לי". הצצה חפוזה בשעון שלי, ואני מגלה שהשעה אכן 11:22. הוא לא מסתפק בשעון הדיגיטלי, שאף לא ממש שמיש בשבתות, מן הסתם, ושולף מכיסו את שעון הברייל. "זה שעון שכולו מכני, ללא חשמל, והוא משמש אותי בשבתות". מישוש קל של המחוגים על הספרות המובלטות, והא מגלה שהשעה המדויקת היא אכן 11:22.

"אני לא סופרמן", הוא מצטנע, "ואני גם לא מנסה להיות כזה. מה שאני כן מנסה לומר זה שאני מנסה, משתדל, מתאמץ ולא מוותר לעצמי. אני מסתכל על המתנה שהקב"ה נתן לי, על השפע שקיבלתי: הבית הזה, הילדים שלי, המשפחה שלי, וכמובן - אשתי היקרה. אני רואה את כל מה שיש בחיים שלי כשפע גדול, וזו ההסתכלות שלי. הסתכלות של הרבה הרבה אמונה, ולהאמין שקיבלתי את מה שמגיע לי, ולא להרגיש שהנכות שלי היא סוג של מכשול, או שמישהו מלמעלה מנסה, חס ושלום, להקשות עלי בחיים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!