גדול הדור שבחר לחיות במסתרים • פרופיל

"איך מגדירים את ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי יונתן דייוויד?" חוזר הגאון רבי ראובן לויכטר על השאלה שלי ואז שותק לדקה ארוכה. בסיומה הוא מבקש שאתקשר בעוד שעה. "צריך לחשוב", הוא מסביר.

הוא לא כל כך מבין את האנחה שלי.

שעה קודם לכן שמעתי משפט דומה מהגאון רבי חיים יצחק קפלן כאשר ביקשתי ממנו להסביר לי את דרכה הייחודית של ישיבת 'פחד יצחק', בראשה עומד אחד מגדולי בעלי ה'מחשבה' בדורנו הגאון הגדול רבי יונתן דייוויד. "צריך לחשוב", אמר.

"צריך לחשוב", שמענו, ואחר כך גם הבנו. כי בשביל להגדיר את דמות הסתרים הפלאית הזו, את האיש שאגדות רבות כל כך נכרכו בשמו, את מי שיותר מאדם אחד הגדיר עבורנו כ'גדול של הגדולים', צריך באמת לחשוב. צריך לחשוב כדי להבין את דרכו. צריך הרבה לחשוב כדי לזכות להיכנס לד' אמותיו, ועוד יותר צריך לחשוב ולהבין איך נשאר המנהיג הענק הזה בין הצללים. מבחירה, ביודעין ובכוונת מכוון.

בדקות שלאחר מכן תברר אצלי הרבנית ברוריה דייוויד, בתו היחידה של הגאון רבי יצחק הוטנר ואשתו של ראש הישיבה, "האם קראת את ספר הזיכרון על אבא זצ"ל?" השבתי בחיוב. "אז השגת את מהות הדברים, את 'השיטה' של הישיבה. אפשר לומר שיש לך מושג אודותיה".

אנחנו משוחחים כאשר ראש הישיבה, בן ה-87, והרבנית, שחצתה אף היא את גיל ה-80, שניהם לאוי"ט - שוהים בניו יורק. כמדי שנה לאחר שמסר בפני תלמידי הישיבה ועד מיוחד על ענייני פסח ויציאת מצרים, נסע הגר"י דייוויד למשך כל חודש ניסן לשהות בישיבת רבנו חיים ברלין בניו יורק עם מקורביו. במהלך החודש ימסור 'מאמרים' לפני תלמידי הישיבה בערב החג ובנעילתו. סדר יומו - העמוס לעייפה במסירת שיעורים ו'ועדים' כמו גם בשעות לימוד ארוכות, יחד עם אנרגיה בלתי נדלית - מביא אותי לברר את גילו שוב ושוב.

קראתי את הספר, אבל יש דברים שצריכים לשמוע על ראש הישיבה, על חייו, על דרך הלימוד הייחודית, מדוע הישיבה מתחילה מ'קיבוץ'? מדוע ראש הישיבה מסרב להיות מעורב בכל נושאי ציבורי ושומר על מרחק, מעין שמורת טבע ייחודית וסביבה יהום סער, אני אומר לרבנית.
"צריך להרהר בדבר. תתקשר בעוד שעתיים", היא משיבה.

וכך, עם הרבה מחשבות של תלמידים ואשת-חבר, יצאה יריעה זו לדרכה, בניסיון ראשון לשרטט את דמותו רבת האנפין של הגאון הגדול רבי יונתן דייוויד, ראש ישיבת 'פחד יצחק' שבירושלים וישיבת 'רבי חיים ברלין' בניו יורק, חתנו של הגאון הגדול רבי יצחק הוטנר זצ"ל וממשיך דרכו הייחודית - לצד דרך החינוך אותה סלל והחדיר בלבבות התלמידים.

היו גם מי שסירבו לדבר. "אני מפחד ממנו", אמר אחד מגדולי תלמידיו, סב לנכדים ואישיות נחשבת. הוא לא אמר 'יש לי יראה מפניו', או 'אני מעדיף שלא לדבר'. תמהתי, והבעתי בפניו את תמיהתי.

פוחד? ממנו?
"הוא הרבי שלי. לפיכך אינני מדבר עליו. הוא הדמות הרוחנית שלי. מצפן של ממש", אמר, "אם רק היה רוצה, הוא היה אחד ממנהיגי הדור שביתם שוקק קהל רב".

אבל רֶבּ יונתן לא רוצה. להיפך, חלק גדול מתורתו נמסר בוועדים סגורים, כאלו שצריך רשות והורמנא מיוחדת כדי להיכנס אליהם. ועדים ששמעם יוצא לתהילה בקרב כל בני העלייה שבדור. אם לא שמעתם את שמעו של רֶבּ יונתן אתם לא לבד. אבל תוכלו להיות בטוחים שמי שצריך לשמוע שומע. מדי פעם צצות בסביבתו של הגר"י פנים חדשות, כשמנסים לברר מאיפה הגיע האיש, מגלים כי מדובר בבן עלייה שנשלח על ידי ראש הישיבה שלו, המשגיח או גדול אחר ל'ועד של רבי יונתן'.
הוועדים הסגורים האלו נושאים אִתם הילה של מסתורין. אנשים מבחוץ לא יודעים מה נאמר בפנים, אבל גדולי בעלי המחשבה של הדור נוהגים לברר באופן קבוע 'מה אמר רֶבּ יונתן'?

עדויות על עדויות שמענו במהלך הכנת הכתבה על אנשים שרֶבּ יונתן העלה לפסגות רוחניות כבירות. אישים ידועים העידו בפנינו כי הם הגיעו אל רֶבּ יונתן בנקודות שונות בחייהם - לא בהכרח הטובות ביותר - והוא נטל אותם, תפס בציצית ראשם והעלה אותם למעלות כאלו שהם הפכו לגדולים ממש.

"אם רֶבּ יונתן היה מוכן לקחת על עצמו את משא הדור, זו הייתה ברכה גדולה. הוא מבין לעומק את מהות הנפש, הוא מבין אנשים ואת מצב הדור. והוא חד כתער ביכולת ההשפעה שלו על נפש האדם. אבל הוא לא רוצה".

מסכת דרך ארץ
הגאון רבי יונתן (ולא יהונתן, כפי שהדגיש בעבר) דייוויד ידוע כבקי מופלג בש"ס בבלי, ירושלמי, ראשונים ואחרונים "אפשר תמיד לדבר אתו בכל מקום", מציין אחד מגדולי וחשובי תלמידי החכמים בישראל שהסכים לתרום פרטים רק בגלל ההערכה הרבה שהוא רוחש לו. "בעבר כאשר דובר על דרכה הייחודית של ישיבת 'פחד יצחק', צוטט בשם הגר"י דייוויד כי אמר שאין מניעה לבחור צעיר להגות במקביל ללימוד הרגיל גם בדברי אגדה, ולבנות את עולמו הרוחני והפנימי על ידי קיום דברי המדרש 'רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכירו ומתדבק בדרכיו'".

נקודה מרכזית ומהותית בדרך החינוך של ישיבת 'פחד יצחק', כפי שקבע אותה רֶבּ יונתן, היא לימוד מתוך גישה של 'רב ותלמיד'. דגש מיוחד ניתן לנושא של 'כבוד רבו'. זאת בהמשך לדברי חותנו הגר"י הוטנר שדייק את הרמב"ם שהלכות תלמוד תורה שלובות בהלכות כבוד רבו, והא בהא תליא. תלמידים רבים ציינו כי הנהגת 'כבוד רבו' בבית המדרש של הישיבה דורשת ראשית כל, דיבור מתון, בדרך ארץ. בעבר נהוג היה לגשת אל ראש הישיבה הגר"י דייוויד בכובע וחליפה בלבד. בבית המדרש של הישיבה היו מִתלים לכובעים וחליפות, כדי שכל דורש אלוקים יוכל לעטות מלבושי כבוד ולגשת לשאול את אשר על לבו. כיום, אין הקפדה על כך בבית המדרש - אך עם זאת הנכנסים לחדרו של ראש הישיבה, מקפידים לבוא בבגד עליון.

הנהגתו של רֶבּ יונתן היא הנהגה ייחודית במינה. הוא מאיר פנים לכל אדם וכל מי ששוחח אתו פעם יעיד כי אהבת ישראל הבולטת שלו משאירה חותם ממשי. עם זאת, כאשר נעשה אדם תלמידו, הוא פושט צורה ולובש צורה חדשה. מאבא רך וחביב הוא עשוי ללבוש פנים של תקיפות, פנים של הנהגה. הוא יכול לרחק ולקרב, להוכיח ולהחמיא. הכל לפי צורך הנפש והלב של אותה שעה.
תלמידיו כרוכים אחריו בכל לב ונפש. אין הרבה ראשי ישיבות נוספים כאו שתלמידיהם, בהם כאלו שיושבים בצמרת עולם התורה, ואחרים שפנו לעולם המעשה ומכהנים בתפקידים בכירים - כרוכים אחריהם שנים רבות כל כך בעוצמה כזו.

שיחה עם ראש הישיבה כמו גם הכניסה לחדרו נעשית רק בתיאום מוקדם. בשבת קודש אין קבלת קהל ובמשך השבוע צריך לקבוע זמן. בשעה שנקבעה, התלמיד מצלצל באינטרקום והגר"י דייוויד פותח מבפנים. התלמידים נכנסים לדלת לפנים מדלת, ושם נפגשים בדמותו המאירה, המחנכת, הדורשת. התלמידים מקפידים שלא להסב אליו את גבם ביציאתם מהחדר. הם צועדים לאחור - כפי שנהוג בחצרות חסידים - עד הדלת, כשפניהם מופנות אליו (תלמידים ותיקים סיפרו כי לפני שנים רבות, לשם חינוך, החזיר הגר"י הוטנר תלמיד שיצא שלא כהוגן מלפניו, בלך-ושוב עד שיצא בצורה הראויה).

לעומת ההקפדה על גינוני 'מורא רבך' - השיחה עם ראש הישיבה, ציינו כל אנשי שיחנו, זורמת ופשוטה. ראש הישיבה מעורב ומתעניין בכל מה שקורה עם תלמידיו, גם אלה שענו להגדרה זו באופן יומיומי לפני יובל שנים.

כל ההתנהלות הישיבתית שלו מהווה מעין המשך-ישיר להנהגת חמיו, הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל. הגינונים והנימוסים שבלעדיהם לא יניע תלמיד את ידיו ורגליו, ההליכות ואורחות היומיום המוקפדות - נועדו להעמיק בנפש התלמידים את חשיבות מתן הכבוד לתורה ולמי ששנו בה והתייגעו עליה. בהתאם לכך, הכניסה אל ה'ועדים' השונים דורשת אישור.

כה מוקפדת ומושרשת היא מסכת דרך-ארץ שמקנה ראש הישיבה בהליכותיהם של בוגרי הישיבה - עד שהגאון רבי ברוך ויסבקר, ראש ישיבת 'בית מתתיהו', התבטא בעבר כי ניכר על תלמידי 'פחד יצחק' מהיכן באו וכי הוא יכול לזהותם על פי התנהגותם וה'דרך ארץ' שלהם.

מסתתר בשפריר חביון
כחוט השני חוזרת על עצמה בשיחה עם תלמידיו הכבוד והאהבה רבה שהם רוחשים לו. כולם, ללא הבדל גיל, צעירים כמבוגרים מתבטלים לפניו, מתוך ההערכה לגדולתו התורנית אשר כדבריהם ניכרת בשיעוריו בסוגיות ובמאמריו אותם הוא מוסר. התורה שלו נחשבת מורכבת, 'קצרה' בפירוט אך מאוד מחדשת. בהתפעלות הם מציינים כי הוא לא חוזר על עצמו בשום צורה. כל פעם נקודה אחרת, שנה אחרי שנה. הקשר שלהם אתו אמיץ ובל יינתק, עד שהם מגיעים לשמוע אותו בכל הזדמנות ונועצים בו בכל נושא.

תלמידו המובהק והמפורסם הוא הגאון רבי חיים יצחק קפלן שלמד אצלו עוד במתיבתא רבנו חיים ברלין בברוקלין. ומשמש בעצמו כר"מ בישיבה. מי שלא מכירים את הקשר ביניהם מתפעלים לראותו יושב לפניו או עומד ומאזין ברוב קשב לבל יפספס חלילה מילה מדבריו. בכל שבוע, ביום חמישי אחה"צ, מסתגר הגרח"י קפלן עם ראש הישיבה לשיחה בחדרו ואיש אינו יודע על מה ייסובו דבריהם.

כמו כן, מדי יום חמישי הג"ר שלמה אריאלי, המכהן כר"מ בישיבת טשעבין (והתפרסם בציבור כשהוציא לאור במהדורה מחודשת ומתוקנת את חידושי רבי עקיבא אייגר עם הערות - מה שמוכר בעולם הישיבות כרעק"א 'הכחול') לומד עמו בחברותא.

חברותא קבועה ידועה נוספת הייתה בין הגר"י דייוויד להמשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל, בכל יום ראשון בערב. זאת למרות פער הגילים ביניהם שעמד על 20 שנה. כל עוד היה בכוחו, היה הגר"ש וולבה מגיע לישיבה, מתפלל בה מעריב ומשם הולך לביתו של הגר"י ללמוד עמו. בשנים מאוחרות יותר, היה מגיע ישירות לביתו של הגר"י. לא אחת התבטא הגר"ש וולבה בשבחו של הגר"י ואמר כי הוא מגדולי בעלי ה'מחשבה' בדור. לבקשתו, כתב הגר"י הסכמה לספרו 'בין ששת לעשור' (עולם הידידות). אגב, הגר"י דייוויד ממעט מאוד לתת הסכמות לספרים. רק קומץ נבחר מתלמידיו יכולים ליהנות מכך, לאחר שעבר על הספר.

ענקי המחשבה, כמו הגאון רבי משה שפירא זצ"ל ויבלחט"א הגאון רבי דוד כהן שליט"א והג"ר אהרן שכטר - ראש ישיבת רבי חיים ברלין - רואים בו דמות ענקים ומורה דרך מובהק שיש רבות ללמוד הימנה ולדבוק בה.

הג"ר ראובן לויכטר מגדולי בעלי המחשבה שבדור, נחשב אף הוא מתלמידיו. בעבר היה מוסר 'חזרה' על המאמר שהשמיע ראש הישיבה - מיד אחרי מסירת המאמר (חוץ מחזרות נוספות במועדים אחרים) ביחד עם הרב רכניצר שגם הוא נחשב לתלמיד מובהק (את חזרת המאמר - זאת יש לציין - בכל פעם מוסרים שני תלמידים אחרים). הוא הפסיק ב'חזרה' רק לאחר שהתעוררו חילוקי דעות איך יש לחזור על המאמרים. הגרח"י קפלן היה חוזר מילה במילה מהמחברת של הרב מנשה איזבי כפי שנמסרו הדברים. הגר"ר לויכטר טען שקיבל מרבו הגר"ש וולבה זצ"ל כי יש לקחת רעיון או יסוד מהשיחה שהותירו רושם כחידוש של המאמר ואותו להעביר לקהל במילות החוזר, ולא לחזור על המאמר מילה במילה.

הגאון רבי שלמה ברויאר גם הוא היה יושב מדי שנה בסוכת הגר"י דייוויד וכותב את הדברים הנשמעים בחללה, בפנקסו.

כמה מהתלמידים שעמם שוחחנו סיפרו כי הגר"ש וולבה היה מביא עמו ספר ללימוד המשותף. פעם התחכמו הבחורים להציץ בספר בשעת תפילת ערבית, והיה זה 'ספר יצירה'.

אם יום אמירת ה'מאמר' חל ביום ראשון, הקביעות ללימוד המשותף לא התקיימה, אך הגר"ש וולבה לא היה מוותר, ומגיע לשמוע את המאמר. חלק מהתלמידים אף ציינו, כי למאמר בסוכות היה רבי שלמה מגיע באופן קבוע.

זה המקום לציין כי יודעי דבר יודעים לספר על קביעות שהייתה להגר"י דייוויד עם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. מי שהיו בעבר מבני ביתו של הגרי"ש אישרו באזנינו כי אכן כך היה, וכי הגרי"ש העריך אותו עד למאוד.

על ותיקי התלמידים בישיבה, שהגיעו מישיבת רבי חיים ברלין, נמנים גם רבי אהרן לסקר, מזכיר הישיבה, המשמש גם כבעל תפילה במוסף בימים הנוראים; רבי לייביש בורק וכן נשיא הישיבה, רבי מנחם פרבר, חותנו של רבי דוד כהן; גם הגאון רבי בערל הכהן זופניק, מגדולי העילויים של ישיבת מיר, נמנה על תלמידי הגר"י דייוויד.

אגב, אולי כהמשך למוטיבים החסידיים ששתל הגר"י הוטנר בישיבתו - כל תלמידיו שהגיעו אתו ארצה מישיבת 'רבי חיים ברלין' הולכים בשבת עם פראק. כיום, תלמידי ישיבת 'פחד יצחק' הצעירים הולכים עם קפוטות שונות.

הגר"י דייוויד מצדו נותן יחס אישי לכל אחד מתלמידיו במאור פנים וחביבות. "כל אחד מרגיש שהוא בן יחיד אצלו וכי הוא משקיע בו במיוחד", הם אומרים. תלמידיו מעידים כי הוא זוכר כל אחד מהם, צעיר כמבוגר, בחור או אברך, ומתעניין אצלו על כל הקורות עמו ברוחניות ובגשמיות.
במהלך השנים הרבות היו לתלמידים חברותות עם הגר"י דייוויד. אחד מהחברותות סיפר כי כחלק מ'מורא רבו' בכל שבוע היה עליו לקבוע מחדש את הלימוד בחברותא. הסיכום היה צריך להיעשות במהלך אותו השבוע, ואילו ביום המיועד ללימוד המשותף היה עליו לקבוע את השעה המדויקת - למרות שבדרך כלל הייתה אף היא כבשבוע שעבר.

ולמרות בכירותם של תלמידיו בעולם התורה, ולמרות העובדה שכמעט כל היושבים ראשונה במלכות בהנהגת עולם התורה, מעריצים אותו וחלקם אף רואה בו מורה דרך מובהק, הוא לא חפץ בעטרת ההנהגה וקולו כמעט ולא נשמע במאבקים ציבוריים. מדוע? התלמידים ששוחחנו אִתם אמרו כי לא העזו לשואלו אודות כך מימיו.

כמה מהתלמידים ציינו שחתימתו התנוססה פעם אחת על מכתב ציבורי לפני כעשרים שנה, עליו חתמו כל ראשי הישיבות הגדולות דאז, ובו הורו שתלמידי הישיבות לא יקנו דירות במחיר יותר גבוה מ-70 או 75 אלף דולר. המאבק דאז נכשל. אך האם זו הסיבה לכך שחתימתו אינה נראית וקולו אינו נשמע? ספק רב. תלמידיו ושומעי לקחו, מרוצים יותר כשהמצב הנוכחי שורר: מסכת הצניעות והשתיקה שגזר על עצמו בנושאים ציבוריים, מקנה לו זמן רב יותר לסדר יומו המוקדש כולו לתלמודו ולהרבצת תורתו.

"הצורב החשוב בארה"ב"
עוד לפני שהיה הגר"י דייוויד חתנו של הגר"י הוטנר ולפני שהפך לגדול בעלי המחשבה בדורנו, הוא כבר היה דמות בולטת בנעוריו בארה"ב. אביו, רבי מרדכי דייוויד, נפטר ביום הכיפורים בשנת תשמ"ג. יש לו שני אחים - הרב מנדל דייוויד והרב הלל דייוויד רב קהילה בברוקלין - ואחות.

מי שהוביל אותנו בפרקים מנבכי חייו של רֶבּ יונתן הוא הג"ר מנחם כהן, יו"ר הוועדה הרוחנית של 'משפחה', המספר כי את ההיכרות הראשונה ביניהם עשה הגאון רבי דב (בעריל) שוורצמן. "הוא התגורר בניו יורק אך שמו כבר אז הלך לפניו. הגר"י הוטנר שמע עליו עוד קודם לכן והתבטא 'זה הת"ח הצעיר, הכי חשוב בארה"ב'.

"הוא היה מאוד כריזמטי. לבקשת ראשי הישיבה באנטוורפן הוא נשלח לשמש כר"מ לתלמידי הישיבה שם. באישיותו ובמרצו הוא חולל שם מהפך. הוא היה באותה עת בן 26. לקראת 'בין הזמנים' נסע חזרה לניו יורק, (כשיצא מהישיבה באנטוורפן הלחין לכבודו שלמה קרליבך את השיר המפורסם שלו 'צאתכם לשלום'. א"ש), אך ביקש לבקר בארץ ישראל. משפחתו דאגה לו ואני הוזעקתי על ידי הגר"ד שוורצמן - שהתבטא עליו לפני 60 שנה שהוא מבני התורה המועטים שיש בארה"ב - לשהות לצדו ולטייל אתו ברחבי ארץ ישראל הקטנה באותם ימים.

"בימים הראשונים לשהותו בארץ ישראל הוא למד עם חברותא בישיבת מיר ומסר שיעור מדהים בנושא טומאת המקדש. על אף שהבחורים היו בני גילו הוא התבלט בגאונותו והתנהגותו העדינה והאצילית. רק לאחר מכן הסכים לצאת לצפון, למקומות הקדושים. במשך שלושה ימים נסענו באוטובוסים. שנים רבות חלפו ועדיין אני זוכר בהתפעלות את העובדה שבכל זמן הנסיעה באוטובוס לא פסק מתלמודו. בין היתר, הוא סיכם עם החברותא את נושא טומאת המקדש שלמדו במהלך השנה באנטוורפן. זה היה מדהים".

על ריכוזו המופלא נביא פרט מעניין אותו שמענו מאחד מתלמידיו, והגר"ר לויכטר אף אישר לנו את נכונותו: לאחר נישואיו, בסיומה של אחת מתפילות ראש השנה, לחש חותנו הגר"י הוטנר בהתפעלות על אוזנו של הג"ר ראובן לויכטר כי הבחין שתפילת מוסף לר"ה בלחש, של חתנו, הגר"י דייוויד, ארכה כחמש שעות. הוא התפעל מהעובדה שיכול היה להיות מרוכז זמן רב כל כך.

דברים שאין להם שיעור
ישיבת 'פחד יצחק' בנויה בצלמו ודמותו של הגר"י דייוויד. בעבר היה ניסיון למסד את הישיבה שתהא בנויה משיעורים כמו בכל ישיבה, אך הוא נכשל. וכך נשארה כקיבוץ של בחורים הבאים ללמוד בה במטרה לקבל מתורתו של העומד בראשה. ביהמ"ד עצמו מכיל כמאה וחמישים מקומות אשר כ-60 מהם הם בחורי הישיבה, ועוד כ-60 הם אברכי כולל, ביניהם בולטים שני תלמידים מבוגרים ר' לייביש בורק והרב פרידמן. זאת הישיבה (הליטאית) היחידה בה אין סטנדרים. תלמידי הישיבה יושבים בחברותות ליד שולחנות.

השמועה מספרת שהבניין על כל אגפיו נבנה מהונו האישי של ראש הישיבה, כספי ירושה שקיבל מחמותו אשת הגר"י הוטנר, הרבנית מאשה, שעסקה בנדל"ן. כחלק מההנהגה הישיבתית, דבר לא נעשה ללא אישור או הוראה שלו. הדבר כולל כל דבר ועניין - מההחלטות בישיבה ועד לרמת מה ישירו הבחורים ומתי. אגב, גם עולם הנגינה בישיבה הוא ייחודי. הגר"י דייוויד נחשב למלחין בחסד. יש לו שורה של שירים שמלווים אותו עוד מימיו כתלמיד ישיבה.

שלושה שיעורים בשבוע מוסר הגר"י דייוויד במסכת הנלמדת, שניים בחדרו - לשיעור ג' ומעלה, כולל גם אברכים כנ"ל. השיעור לבחורים בחדרו נמסר כשהם לבושים חליפות. ביום חמישי מתקיים שיעור כללי בביהמ"ד. בשעה שראש הישיבה מדבר ננעלות הדלתות. אין יוצא ואין בא, עד סוף השיעור. וגם זה משום 'כבוד רבו'. אין זה מכובד לצאת ולהיכנס באמצע השיעור. במשך כל זמן מסירת השיעור שוררת דממה מוחלטת בביהמ"ד. אין שאלות באמצע השיעור, מי שרוצה, ישאל לאחר מכן וייענה באורך רוח ובסבלנות רבה. מלבד השיעורים, הוא מוסר גם ועד מוסרי שבועי, ושיחה נוספת בסעודה שלישית.

לדברי חלק מתלמידיו, תורתו היא שילוב של תורת הגר"א והמהר"ל. לא פעם הוא מציין את גדלות ורוממות שיטת סלבודקא. בהסכמה נדירה שנתן הגר"י דייוויד לספר מהר"ל בהוצאת מכון ירושלים, הוא מגדיר את המהר"ל שדברי תורתו הם כולם 'נסתר', שנאמרים באופן של 'נגלה'. זוהר וקבלה לא מוזכרים במפורש ב'מאמרים' של הגר"י דייוויד בשום צורה אבל יש מהתלמידים שאומרים כי דברים מופשטים מסודות התורה מובלעים בין דבריו. "ידובר אודות נושאים כמו אמונה וביטחון, אך לא בסגנון המקובל בישיבות, אלא ברובד הפנימי שלהם, שיש בהם טעם לבעלי הנפש. דגש מיוחד יושם על קדושת שבת ומועדים ורוממותם", מגדיר זאת אחד התלמידים.

תלמיד אחר הגדיר זאת כך: "הגר"י דייוויד, ברוח חותנו, נוטה לרומם את השומעים אל גדולתם של המועדים, להסעירם בחידושי תורה ודרושים - 'מֵעֵין חסידים' אם תרצו לקרוא לזה כך, שנבנים כמובן על שורשי בית מדרשם של האר"י, הגר"א וכדומה". הגאון רבי משה שפירא צוטט פעם כמי שאמר על ספרי 'פחד יצחק' הנסובים על מועדי השנה: 'אצל הגאון רבי יצחק הוטנר הכל באווירת יום טוב, אצלי זה יום חול'.

"השבת, לא הוזמנת"
תפילת ערבית בכל יום נערכת בביתו, וכך גם בליל שבת. בשבת בבוקר אחרי התפילה, תלמידיו ומתפללים בישיבה מלווים אותו לביתו. יש מהם מי שמנצלים את ההזדמנות להעלות בפניו שאלות בהבנת נוסח התפילה או על פרשת השבוע. בדרך כלל סועדים על שולחנו בסעודת היום מספר מצומצם של בחורים שהוזמנו לאותה שבת.

בכל שבת - כשהרבנית נמצאת בארץ - מתקיימת סעודה שלישית בביתו ובה הוא מדבר מענייני פרשת השבוע. בתיאום מראש, תלמידים מהישיבה כמו גם מישיבות אחרות מגיעים לתפילת מנחה של שבת בביתו, שם יש ס"ת ששייך לו. עם סיום התפילה כל הנוכחים מתבקשים ליטול ידיים ומתיישבים לסעודה, המיועדת למוזמנים בלבד. היו בעבר מקרים שאנשים ראו עצמם כמוזמנים קבועים, והופתעו לשמוע: 'השבת, לא הוזמנת'.

סדר קבוע יש לסעודה. הגר"י דייוויד בוצע על החלות ולאחר מכן הסועדים שותים 'לחיים'. בשלב זה מקבלים הבחורים רשות לשאול בענייני הפרשה, דיוקים ועוד. בתום פרק השאלות שרים את הפיוטים 'בני היכלא' ו'מזמור לדוד' בלחן של הגר"י הוטנר זצ"ל. אחרי 'ידיד נפש' פותח הגר"י דייוויד חומש, מציין את השאלות ומשיב עליהן תוך ציון מובאות מהש"ס. בין לבין יש עוד שני ניגונים: 'דרור יקרא' ו'יונה מצאה בו מנוח'. לאחר שעה וחצי נוטלים מים אחרונים, מזמרים עוד ניגון ללא מילים, הגר"י דייוויד מזמן על כוס, מברכים ברכת המזון ומתפללים ערבית ולאחריה מבדיל הגר"י על הכוס.

בשבתות בהן הרבנית לא נמצאת בארץ לרגל רישום בנות ארה"ב לסמינר שבראשותה, מתקיים קידוש גדול אחרי תפילת שחרית ובו נושא הגר"י דייוויד דברים בענייני הפרשה.

לפני כל חג ומועד הוא מוסר 'מאמר' בענייני היום, בהלכות דעות וב'חובות הלבבות'. בדרך כלל, המאמר נמשך כשעה וארבעים. בזמן זה, יושבים ועומדים בעזרת הנשים מאות תלמידים. את ה'מאמר' הגר"י מוסר כשהוא יושב במקומו - ועיניו עצומות משך כל זמן מסירת הדברים. הזמנים היחידים בהם עיניו פקוחות הם בשמחת תורה ובפורים. בדבריו הוא מצטט פסוקים מן התורה, דברי חז"ל ראשונים ואחרונים. כאמור לעיל, יש טוענים כי במאמרים ניתן למצוא שילוב בין תורת הגר"א והבעש"ט. גדולי תלמידיו אינם שוללים זאת.

בישיבה נהוג סדר ישיבה מיוחד. החלק הקדמי של ביהמ"ד שמור לתלמידים הקבועים הבאים מכל כנפות הארץ, ומקומם שמור להם מזה עידן ועידנים. על ניצוח המלאכה הזאת מופקד ר' מנשה איזבי הדואג במשך כל השנה לישיבה ולעומד בראשה. הוא המביא ומכניס ונחשב כאיש סודו של הגר"י דיוויד.

הנהגה ייחודית לישיבה באמירת סליחות. מבין הפיוטים והפזמונים לא אומרים יותר מפיוט אחד ופזמון, מלבד הפסוקים שבתחילה ובסוף. ואף בער"ה לא מוסיפים אלא פזמון אחד. כאשר נשאל על כך הסביר הגר"י דייוויד: 'טוב מעט בלי כוונה מהרבה בלי כוונה'.

במוצאי יוה"כ עולים הגר"י דייוויד והרבנית על מטוס לניו-יורק לישיבת 'רבי חיים ברלין' בה הם שוהים בשני הימים הראשונים של סוכות. מיד לאחר מכן הם חוזרים לארץ, ובאותו היום מתקיימת מסיבת שמחת בית השואבה בסוכת הישיבה לתלמידיו הרבים, בה הוא נושא מדברי תורתו לתלמידיו הגודשים את הישיבה, ומתעדים את דבריו בכתב כדין דבר האבד המותר בחולו של מועד.
'מאמריו' ושיחותיו בסוכות שונים מאלה של ראש השנה, יום הכיפורים ושבועות. בסוכות הוא עוסק בפשט-פשוט, אם כי גם במהלך השנה תלמידיו מציינים את העובדה שבשיעורים הוא משתמש בחומש שלפניו, כשממנו הוא מבאר ומרחיב את רעיונותיו.

כדוגמה הם מציינים את המאמר של סוכות השנה: הוא שאל על מה שאומרים בהלל "עיניים להם ולא יראו, אף להם ולא יריחון וכו'" וממשיכים: "לא יהגו בגרונם", והיה ראוי לומר: "גרון להם ולא יהגו". תירוצו היה, שכל האיברים תבניתם מורה על עניין פעולתם, מה שאין כן הגרון אינו אלא צינור אוויר, וכל עניינו של אבר זה מתחדש בפעולה עצמה. (יצוין, שאת הסבר זה הוא העניק רק כדוגמא לעניין המרכזי שנאמר שם). "מתוך דבריו אתה למד תמיד שאין מילה מיותרת בתורה, בחז"ל ובראשונים. הסדר של הדברים גם הוא מדויק, ובוודאי שהלשון בה נקטו", אומר אחד התלמידים.

"השילוב של דברי תורה מבריקים עם פראנצ'ס ושירים מלהיבים, כמו הניגון על הפיוט 'אום אני חומה', (אותו, כך מספרים, חיבר רב קהילה מפלטבוש, הרב דוד כהן), או הניגון על 'והביאותים', (את הלחן ללא מילים חיבר ר' יצחק אולסטר), ויש את הניגון 'אלוקי נשמה', (אותו הלחין הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל), לצד ניגונים רבים אחרים - יחד עם אישיות כהגר"י היושב כמלך בגדוד ופניו מבהיקים - כל אלה, נותנים ל'שמחת בית השואבה' הזו את המיוחדות שלה על פני כל האחרות", אומר אחד מתלמידיו.

תלמיד אחר מציין את המעמד כמחזה מפעים: "באף ישיבה לא ראיתי עשרות אנשים, בכל חתך הגילאים, שרושמים כל מילה ומילה כפי שמתרחש מדי שנה - בעיצומו של חוה"מ - אצל הגר"י דייוויד. המעמד של ה'מאמר' הוא נורא הוד, מלא תוכן של תורה ויראה וקדושה באווירה מיוחדת במינה".

בהושענא רבה יושבים תלמידים סביב השולחן בביתו ואומרים תהילים כל הלילה. שוב, מי שנכח במקום מספר, כי זהו מחזה רווי הוד.

בשמחת תורה, מתקיימות ההקפות בביהמ"ד בסדר הבא, כפי שנקבע בימי חייו של הגר"י הוטנר זצ"ל: בליל יו"ט לאחר מעריב הולכים המתפללים לסעוד בביתם, ורק לאחר שעתיים וחצי מתקבצים שוב להיכל להקפות. לפני תחילת ההקפות בלילה, יושבים התלמידים סביב לראש ישיבה, שרים מארשים, שותים מעט בירה, וראש-הישיבה אומר כמה דברים קצרים - לא 'מאמר' - ורק לאחר מכן קוראים למכובדים לקריאת הפסוקים והוצאת ספרי התורה.

השירים ב'הקפות' אינם משתנים ונקבעו ע"י הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל עפ"י עניינו של בעל ההקפה בסדר ז' רועים. את סה"ת מחזיקים רק בעת אמירת הפסוקים בתחילת כל הקפה ע"י חזן קבוע, ולאחר מכן הם מונחים על הבימה. בהקפה הראשונה הגר"י דייוויד רוקד לפני ספרי התורה עד כלות כוחותיו. בשאר ההקפות לעתים משתתף בריקודים ולעתים משתתף ממקומו.

ביומו של שמיני-עצרת, מתפללים שחרית ומוסף, עורכים קידוש ולאחר מכן ההקפות - וכמעשהו בלילה כן מעשהו ביום אך סדר השירים משתנה. בצהריים הולכים לסעודת יו"ט ולאחר מנחה מתקיימת מסיבת נעילת החג, בה שרים מענייני היום והגר"י דייוויד מוסר 'מאמר' תורני. בחלק מהשנים דבריו בנעילת החג היו המשך לדברים שדיבר לפני ר"ה ולפני יוה"כ. תלמידי הישיבה נוהגים לרקוד וללוות אותו עד לביהמ"ד בשירה לכבודה של תורה.

לצד מועדים אלה, יש עוד זמנים קבועים לשיחות מעמיקות:
בכ' כסלו - יארצייט של הגר"י הוטנר זצ"ל, בדרך כלל הדברים נסובים על ענייני החנוכה העומדים בפתח. וכשחל בשבת, מתקיימת סעודה שלישית בישיבה ושם מדבר מעניינים אלו.
בפורים - ביום ט"ו בבוקר מתקיימת בבית ראש הישיבה קבלת קהל לבאים להביא משלוח מנות, יושבים ושותים, שרים ומדברים ד"ת ומתפללים מנחה. המסיבה מתחילה מעט לפני השקיעה ונקראת המשך סעודת פורים. כלומר, כל אחד סועד את סעודתו בביתו ואחר כך נקבצים שתויים ומבוסמים לשיר ולרקוד ולשמוע את דברי תורתו. 'טיש פורים' נמשך עד השעות הקטנות של מוצאי פורים. הפארנצ'ס מלאים בהמון אדם שבמשך שעות ארוכות שרים ורוקדים בדבקות. הניגונים במסיבות פורים וסוכות הִנם קבועים מתוך רפרטואר פנימי הידוע ליושבי ובאי ביהמ"ד. המסיבה נמשכת עד מאוחר ובשנים האחרונות עקב ריבוי הבאים מבוסמים ומפריעים למהלך התקין של המסיבה, ניצבים שומרים המונעים כניסה ממי שנראה שתוי יתר על המידה - או כאשר ישנו עומס בתוככי ביהמ"ד, ואז, אין כניסה כלל למתחם הישיבה.

בה' באלול - אז חל יום ההצלה של מהחטיפה באוגנדה בשנת תשכ"ז. הגר"י דייוויד, יחד עם רעייתו וחמיו הגר"י הוטנר ורעייתו היו על המטוס. כוח של צה"ל שהגיע חילץ את מרבית בני הערובה. בכל שנה מתקיימת בבית הגר"י דייוויד מסיבה קטנה לתלמידיו ומקורביו בה הוא מספר את נס ההצלה מהחטיפה, משם יצא עם חמיו (ראה מסגרת. א"ש). "השווער", נוהג הגר"י דייוויד להדגיש, "איבד 20 קילו ממשקלו בימי החטיפה". במעמד הזה מדבר הגר"י דייוויד שוב ושוב מענייני חיוב סיפור נפלאותיו.

***

כשאנו באים לסכם את דמותו, נדמה כי כל מסכת חייו של ראש הישיבה היא מנפלאות הבורא. רק סוד אחד נגלה לעינינו כשאחד מתלמידיו מספר לנו כי אחד מסודות כוחו הבלתי נדלה לעבודת הבורא הוא העובדה שבמוצאי צום ט' באב הוא נוסע עם הרבנית לשווייץ למנוחה של שלושה שבועות, עד שבר"ח אלול ניצב בתפילת שחרית בישיבה, פותח את ה'זמן' במרץ ומהווה מגדלור ודוגמא לתחילת ה'זמן' ברוב עמל ויזע.

את שהתלמידים אינם יודעים הוא, כי להבדיל מימי בין הזמנים של חלקם הגדול - הרי שגם בעת מנוחתו בשווייץ, סדר יומו של ראש הישיבה מלא וגדוש בשיעורי תורה...

לצדו של הגאון הגדול רבי יונתן דייוויד ושותפה לעשייתו הכבירה עומדת זוגתו, הרבנית ברוריה, בתו היחידה של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל שנולד לפני כמאה שנה בוורשה לאב סוחר אמיד ולמדן ליטאי, ולאם ממשפחת חסידי גור
עוד בהיותה תינוקת בת יומה התבטא בשבחה אביה הגאון רבי יצחק הוטנר. היה זה בעת שהכין קידוש מכובד בביתו לרגל הולדת הבת. במהלך האירוע, ניגשו אליו כמה תלמידים ואמרו ספק בצחוק, ספק ברצינות "נו רבי, לא נורא, בעזרת ה' בפעם הבאה תזמין אותנו ל'שלום זכר'". הגר"י הוטנר הרים עיניים זועפות כלפיהם ואמר בטון תקיף "ההיפך! אילו היה נולד לי בן הייתי שמח ומתפלל שיגדל לתורה לחופה ולמעשים טובים. אולם עתה, כשנולדה לי בת, מתעצמת שמחתי פי כמה! מתפלל אני שתזכה לתורה ולמעשים טובים שלה, של בעלה ומשפחתה לעתיד. מלאכת גידול בת חשובה ודורשת אחריות כפולה ומכופלת. אין מדובר רק על עולמה שלה, אלא על עולמו של בעלה לעתיד וילדיה. כל צורת הבית אותו תעמיד תלויה בה".

בבתי גדולי תלמידיו של בעל ה'פחד יצחק', שהיה בעל אישיות ממגנטת, יש קונטרסי מאמרים רבים בכתב ידה של הרבנית ברוריה שכתבה מפי אביה - אותו היא מכנה 'הראש-ישיבה' - עובר לאמירתם. את רוב תורת ה'פחד יצחק' היא כתבה מפיו, כאשר הוא מגיה את הדברים. "לא היו תיקונים רבים", סיפרה לימים ומכך אנו למדים על עומק השגתה ורוחב בינתה.

על אף ניסיונה להצטנע, תלמידי אביה זיהו מאופן התנסחותה, את היקף ידיעותיה התורניות. כיום, הרבנית יושבת ומאזינה לכל מאמר שמוסר בעלה הדגול, אותו היא מכנה בתואר 'הרב', הן בימות החול והן בסעודה שלישית מדי שבת. תלמידי הישיבה מספרים כי היא יושבת קשובה, בביטול מוחלט, מבלי להביא כלל לידי ביטוי את עושר ידיעותיה.

במקביל היא מוסרת שיעורים לנשים ובנות. בעבר מסרה אותם בבית אביה (הבית הפרטי משמש את תלמידי הישיבה שמגיעים אליו פעמים רבות). כיום היא מוסרת אותם בסמינר שבראשותה - 'מכון שרה שנירר'. משיעוריה ניכר כי היא יודעת על-פה(!) ספרי קודש לאין ספור. קל למצוא אותה מצטטת בעל פה מילה במילה מתוך אגרות החזון איש, מבלי להחמיץ תג או אות, דף אחר דף - בהטעמה.

כאמור, בבית אביה, השוכן ברחוב סורוצקין 9 בירושלים, היא נהגה בעבר למסור שיעורים לבנות הסמינר והבוגרות. הדירה היתה שמורה מאוד, והיא נותרה בדיוק כפי שהייתה בימי חיי הגר"י הוטנר, כולל הכיסאות חסרי המשענת. ביום השנה לחטיפת המטוס היא מוסרת שיעור מיוחד בו היא מתארת את נפלאות הבורא והחסד שעשה עימם.

הרבנית נחשבת לאישיות נערצת, חכמה ומכובדת ביותר. מנעוריה היא מחזיקה בתואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ברבי צבי-הירש חיות. מספרים כי בעבר, כאשר נשאלה על כך, הסבירה כי הייתה זו תקופה שונה לחלוטין. באותם ימים, לפני כ-70 שנה, שררה בארצות הברית שממה רוחנית. הישיבות היו מועטות וקטנות והאב הגדול לא מצא סיבה להתנגד ללימודים גבוהים. המצב בארצות הברית היה כזה, סיפרה, שאלמלא התיר הרב לבחורי הישיבה ללמוד בסדר-שלישי לתואר אקדמי זה או אחר, הרי שלא מעט תלמידים היו פונים לקולג' במקום לישיבה. עולם הישיבות היה מפסיד לא מעט מחובשי ספסלי בית המדרש וכמה מגדולי תלמידי החכמים של דורנו אנו.

באחד השיעורים שאלה אותה אחת הבנות מדוע בכלל יש צורך שבת מחו"ל תיסע לשנה מביתה ותשהה בסמינר בישראל. הרבנית השיבה כי השאלה אכן נכונה, אך יש להסתכל על השנה בארץ ישראל כ'שנת שמיטה'. כזו שאוגרים בה ידיעות והשקפות לשנות החיים הבאות. השיעור של הרבנית בתולדות עם וארץ ישראל, העוסק גם בהתייחסות התורנית ההולמת למדינת ישראל - נחשב לאחד השיעורים שמעצב את השקפת עולמן של הבנות הצעירות לכל ימי חייהן ומקנה להן 'כלים' להתמודדויות שונות.
תלמידים מספרים כי בתקופת השידוכים נוצרה מעין תחרות סמויה בין הגר"ח שמואלביץ לבין הגר"י הוטנר - מי יזכה ברבי יונתן דייוויד כחתן. היכולות הכבירות, הכישרון המדהים ניכרו למרחוק. אולם רבי יונתן הצעיר קשר עצמו בנפש רבו ולאחר מכן זכה לבוא בברית הנישואין עם בתו היחידה.

רֶבּ יונתן היה ועודנו תלמיד המדובק ברבו. 'פחד יצחק' שורה על סביבותיו תדיר. הוא אינו סר מדרך לימודו, מכְּתָבָיו. קשה למצוא בימינו תלמיד כה מסור הדבוק ברבו באופן שכזה. הוא מדרבן את התלמידים ללמוד ולהעמיק בספרי חמיו הגדול, הוא מדריך אותם בין נבכי תורת חמיו וכל שיעור או שיחה נבנים תמיד על גבי מהלכים של בעל ה'פחד יצחק'. את הספר 'פחד יצחק' כתבו הבת והחתן יחדיו, כאשר סגנונה של הרבנית ניכר מבין השורות. את ספר הזיכרון על אביה כתבה הרבנית בעצמה.

כברוריה אשת רבי מאיר בשעתו, גם הרבנית ברוריה עסקה במלאכת הקודש של עריכת ותרגום ספרי אביה מאידיש לעברית. קל לראות את השפה הקולחת, הפיוטית משהו. גדולי תלמידיו של ה'פחד יצחק' אמרו כי הצליחה להעניק למילים הכתובות מעט מהוד הקדומים של אביה. גם היום, יוכל המעיין בספרים להתבשם מריח גן העדן... לטעום ולו במשהו מדמותו הענקית ורבת הרבדים של אביה. ספרי ה'פחד יצחק' אינם רק אגודת תורתו של האב, כי אם נגיעה מרגשת בדמותו של הגר"י הוטנר.

בשיחה נדירה על ילדותה בצל האב הגדול סיפרה הרבנית כי אביה חינכהּ ברוח סלבודקא. בין היתר נהג לומר לה, כי על האישה להתנהג באצילות וכבוד-עצמי מול בעלה, ולהקפיד שלא לבצע מטלות בזויות כפינוי האשפה וכדומה מול הבעל.

מעשה נוסף אשר שגור על פיה הוא על מפגש בין האב הדגול למורו ורבו, הסבא מסלבודקא. במהלך המפגש ראה ה'סבא' שתלמידו ממלמל לעצמו. הסבא, כידוע, לא חיבב מוזרויות ושאל את ה'פחד יצחק': "עם מי אתה מדבר?"
ענה הגר"י בהתחכמות: "עם חבר שלי".
שאל ה'סבא': "מי הוא החבר?"
השיב הגר"י: "היצר הרע".
שאל ה'סבא': "אם כבר חבר, למה לא עם היצר הטוב?"
השיב הגר"י: "היצר הרע מוכשר יותר, ותמיד נמצא ולא עוזב".
"ועל מה אתם מדברים?" שאל ה'סבא' בחיוך.
ענה הגר"י: "אנחנו דנים בכובד ראש איך לנצחו"...

החטיפה הדרמטית שהרעידה את עולם התורה
ה' אלול תשכ"ז. תחילת זמן 'אלול' בישיבות. את אווירת ה'שטייגען' קוטעת שמועה ולפיה מטוס ובו יהודים חרדיים נחטף. הדיווחים בכלי התקשורת הכלליים הם לאקוניים, אך בהיכלי התורה מתפשטת השמועה. הגאון הרב יצחק הוטנר אשתו, בתו היחידה וחתנו הגאון רבי יונתן דיוויד היו על המטוס שנחטף.

לימים תוכר החטיפה בשם 'חטיפת המטוסים לשדה דוסון'. מדובר היה בסדרה של חטיפות מטוסים שבוצעו במהלך אותו חודש על ידי ארגון שנודע בשם החזית העממית לשחרור פלסטין. החוטפים השתלטו על תא הטייס והודיעו "מדבר הקברניט החדש שלכם. הטיסה נחטפה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין".

תוכניתם של החוטפים הייתה לחטוף שלושה מטוסים שהיו מיועדים להגיע לניו יורק. מתוכם הם הצליחו לחטוף שניים. המטוסים החטופים הונחתו בשדה התעופה זרקא, הידוע גם כשדה דוסון, מסלול המראה מדברי מבודד בירדן ששימש בעבר כבסיס חיל האוויר המלכותי הבריטי. הניסיון לחטוף גם את טיסת אל על 219 מאמסטרדם סוכל: אחד החוטפים, פטריק ארגואלו נורה על ידי המאבטחים, ושותפתו ליילה ח'אלד נעצרה והועברה לידי הרשויות הבריטיות בלונדון. שני חוטפים שנמנע מהם לעלות לטיסת אל על חטפו במקום זאת בואינג 747, העבירו את המטוס הגדול לביירות, ואז לקהיר במקום לשדה הירדני הקטן. במשך שנים נודע האירוע כ"יום השחור של התעופה".
מטוס חמישי, מבחריין, נחטף מספר ימים לאחר מכן על ידי אוהד החזית העממית והובא גם הוא לשדה דוסון במטרה ללחוץ על הממשלה הבריטית לשחרר את ח'אלד.

אנשי החזית העממית הפרידו את אנשי הצוות והנוסעים אזרחי ארצות הברית, ישראל, גרמניה ושווייץ והחזיקו אותם בשבי, בעוד ששאר החטופים הועברו לעמאן. רוב החטופים שוחררו, אך 56 הושארו כבני ערובה, ביניהם הישראלים ונוסעים שזוהו כיהודים. כאות לרצינות כוונותיהם פוצצו אנשי החזית העממית את המטוסים הריקים אל מול התקשורת העולמית.

על סיפון אחד המטוסים שהמריא מישראל לפרנקפורט שהו בעת החטיפה בין היתר, בני משפחת הוטנר. מספר נגידים יהודיים התארגנו, אספו סכום תק וניסו להגיע לעסקה עם החוטפים בתיווך אמריקאי לשחרור בני משפחת הוטנר. המהלך זכה להתנגדות מצד הגאון הרב יעקב קמינצקי זצ"ל שטען כי בעת מלחמה אין לפדות שבויים בממון, אפילו כשהחוטפים אינם דורשים סכומים מופקעים, שכן התשלום יממן את פעילותם בהמשך, ולכן למרות שפעילות פדיון שבויים בעיתות שלום היא מצווה וצעד הומניטרי, בעת מלחמה היא מתפרשת ככניעה.

גם הסטייפלער הגאון הרב יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל נשאל בנושא אך מהיבט אחר. השאלה שהועלתה היתה האם שחרור מחבל תמורת אזרח נחשב לשחרור יותר מכדי דמיו. הסטייפלער סבר שמאחר שהנזק שמחבל יכול לגרום הוא גבוה, נחשבת העסקה כפדיון ביותר מכדי דמיו. אבל הבהיר כי לפי חלק מהפוסקים, במצב של פיקוח נפש פודים שבויים אף ביותר מכדי דמיהם, למרות החשש שהעסקה עלולה לעודד חטיפות עתידיות.

במקביל לפעולות השונות, בהיכלי התורה נאמרו מדי יום פרקי תהילים, בשטיבלאך היו משמרות תהילים לאורך כל שעות היממה שעות לימוד רבות הוקדשו לשחרור החטופים היהודיים ובראשם משפחת הוטנר. כל הפעולות נעשו בזהירות רבה, מחשש שהחוטפים ישמעו על ה'אוצר' היהודי שבידיהם ויעלו את מחיר שחרורו.

במקביל לפעולות הללו, ממשלות העולם פנו למלך ירדן בדרישה שיפעל כנגד החוטפים אם הוא לא תומך בפעולותיהם, כפי שהוא טען. חוסיין שהרגיש כי הוא עומד למבחן פעל בנחישות. הוא הורה לצבא ירדן להשתלט על מוקדי הפעילות של אש״פ בארצו וחיסל אלפים מאנשי הארגון. החוטפים שהבינו שזאת רק שאלה של זמן עד שצבא ירדן יגיע במטרה לשחרר את השבויים הציעו עיסקה בה הוחלפו כמה עשרות מהחטופים בליילה חאלד ועוד שלשה מחבלים.

יום הגעתו של הגר"י הוטנר עם משפחתו חזרה לבתיהם היתה אחד מהארועים המשמחים ביותר בכל שדרות הציבור החרדי. "השם ילחם לכם", אמרו גדולי התורה בכינוסי ההודאה שהתקיימו בארץ ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!