האישה שמשיבה אבידה בסטייל יהודי - ראיון עם צילי שניידר

כשנכנסים למתחם של המרכז הקהילתי ברמות, קשה לדמיין את התוכן שמייצרת אחת הכניסות שם – רגילה לחלוטין, ללא סממן זיהוי מיוחד. אולי נכון לקרוא למקום 'מערכת קשר יהודי'. חדרים עם דלתות לצד עמדות פתוחות, נשים מציצות מעבר למסכי עבודתן, וגברת אחת שמנצחת על כל המפעל הזה - צילי שניידר. עוד לפני שאני יודעת שזו היא, היא זורקת לי מילה על החצאית הוורודה שלי. היא, לעומתי, לבושה שחור – אך דקות בודדות לאחר מכן, יתגלה לעיניי עולם צבעוני ומלא – זוהר מפנינים.

שניידר, 55, ירושלמית בדמה, נשואה לרב גבריאל שניידר, ר"מ בישיבת היכל התורה וראש כולל. אם לאחד עשר ילדים ו-18 נכדים, עברה את המסלול הרגיל של ילדת בית יעקב, סמינר הישן, מחנכת בישראל כ-25 שנה – עשתה הפסקה של שנה עד לחישוב המסלול מחדש, ומשם פרצה לעשיה יהודית - חברתית אדירה.

היא גדלה בירושלים. מאה שערים, אחר כך גשר החיים. משפחה רב גונית להפליא. הבית חסידי מאד, על אף שאמה מגיעה ממשפחה ליטאית. היתה שכנה הרב אלישיב והנתיבות שלום, ובהמשך שכנתם של הרב סולובייצ'יק והרב אוירבך.

שלוש אחיותיה נשואות לאברכים חסידיים והיא הבת הראשונה שנישאה לליטאי. "וזה לא היה מוזר. הבית שלנו היה יהודי, לא מגזרי. ההערכה היתה לתורה וליר"ש, לא לסוג הכובע." אמה, תורה בוימל ע"ה, דמות מוכרת וידועה בקרב אנשי הציבור החרדי – המבוגר בוודאי. עוד בימי הרב שך שתמך בעשייתה, וכן בתקופת ניהולה את ה'סמינר הישן' – והקרבתה הברורה למען עם ישראל. "יש אנשים שפשוט לוקחים על עצמם את עול הציבור", מסבירה שניידר. "כולם אמרו שאם שרה שנירר לא היתה מקימה את בית יעקב – תורה בוימל היתה מקימה אותו".

25 שנה של הריונות, היא עברה, כשבמבט לאחור אין לה שמץ של מושג כיצד שרדה אותן. "כמעט לא תפקדתי. זה היה זוועה. רק הקדוש ברוך הוא יכול לעשות נס כזה מדהים שאלד 11 ילדים וכיום כשאני מביטה על המשפחה שלי, ובוכה מרוב אושר, אני יודעת שלא עשיתי טובה לאף אחד בעולם – רק לעצמי".

"פמיניזם? במצרים קראו לזה עבודת פרך"

היא אסרטיבית, כריזמטית ולא מוותרת על קוצו של יוד. שולטת בהכל, אפילו בעוצמה של המחשב. ("אמרתי שצריך להביא לכאן מחשב חזק – הוא לא שמע בקולי ועכשיו זה בקושי עובד"), אך לא תשמעו ממנה נימה קלה של פמיניזם – ואולי, אולי דווקא זה הפמיניזם במיטבו: "אישה צריכה לגדל את עצמה מכח היותה אישה וגבר צריך לגדל את עצמו מכח היותו גבר", היא אומרת ומסבירה: "לאישה יש את הכוחות שלה ואי אפשר לשנות את זה גם אם ממש רוצים. מנסים היום בכח לקחת את הכח של האישה. מי אמר שללמד אישה לקרוא חוזה זו העצמה נשית? אנחנו עושות כל כך הרבה בחיים, אני צריכה גם לדעת לקרוא חוזה? לא תודה. במצרים קראו לזה עבודת פרך – החליפו עבודות גברים ונשים".

כשעזבה את עבודתה כמחנכת ("כי הייתי צריכה לפרנס את המשפחה"!) היתה בטוחה שהצעת העבודה יזרמו כמים. "החברות שלי סיפרו ששוברים להן את הדלת מרוב ביקוש. אצלי לא שברו... הצלצול המיוחל לא הגיע עד עצם היום הזה". ובאותה שנה שלא פרנסה, קיבל בעלה האברך שלוש משרות תורניות. "אבל אני רציתי להיות חלק אמיתי בתורתו, וממש לא מצא חן בעיני שהזכות הזו נשמטה ממני. אז הלכתי לכותל וביקשתי מה' שיחזיר אלי את הזכות להיות הצינור שדרכו זורמת הפרנסה הביתה.שר וזה מה שקרה". במקביל היא יצרה את סרט הקולנוע החרדי הראשון, ועל דלתה התדפקה ההזדמנות להקים פרויקט של חברותות בין חרדים לחילונים. היא אמרה שהיא מוכנה לנסות. מה כבר יכול להיות? "זה חיבר לי חלק מאוד מרכזי בפאזל אותו רציתי ליצור כהמשך לדרכה של אמי ע"ה ומיד נכנסתי לזה". ערך גדול של חברותות הוקם תחת ניצוחה, וממנו קם ונהיה "קשר יהודי".

"אנחנו לא ארגון שמתעסק בפוליטיקה, אין לנו שום צד פוליטי ואנחנו לא ארגון שמחזיר בתשובה", מבקשת שניידר להבהיר לפני שהיא ממשיכה לספר על המקום בו אנו משוחחות. "הארגון הזה הוא למעשה 'השבת אבידה'. אנחנו עסוקים בלהשיב אבידה לבעליה. התורה לא שייכת לי, לך, או לכל אדם אחר. היא שייכת לכל יהודי שצעק נעשה ונשמע במעמד הר סיני. לכל אדם כזה יש חלק בתורה והיא לעולם שלו. מסיבות כאלו ואחרות – נשתכחה והתרחקה התורה מאלפי יהודים והתפקיד שלנו הוא לנסות להשיבה.

יותר משבעת אלפים זוגות של חברותא מתקיימים ב'קשר יהודי'. "אני לא מסתפקת במפגש, או באמירה מהשפה ולחוץ של 'תזכור אותו'. השאיפה היא שכל זוג כזה יהיו יותר מאחים. אחים דרך התורה – שהיא הדבר היחיד האמיתי שמאחד אותנו כעם".

לשניידר יש משנה סדורה על כל הסטיגמה שיש לנו ביחסי חרדים וחילונים. "השנאה היא לא אמיתית", מסבירה. "יש קצת פחד, קצת סטיגמות, קצת תחושת מאוימות והתגוננות לשני הצדדים - אין באמת שנאה. את השנאה הזו לא נפתור על ידי בית משפט, בג"צ, צה"ל, משטרה, את השנאה הזו נפתור בדרך של אחד על אחד. ודווקא בדור מטורף כמו שאנחנו חיים בו, כשגם בתוך הציבור החרדי מתגלעים קרעים ופירוד, אני מראה להקדוש ברוך הוא: 'תראה, אין רק שנאה. יש גם פינות יפהפיות של אהבת ישראל נקיה וצרופה. כאן רוצים לקיים רצונך'.

כשאנשים חרדים באים להפגין ידע "חילוני", אני אומרת להם שלום ולהתראות

כששניידר מדברת על הארגון בראשו היא עומדת, אהבת ישראל ניכרת בין מילותיה. "הקדוש ברוך הוא בחר אותנו בפינצטה. גם את אלו שנמצאים במרתון, גם אלו שברוסיה, אלו שלא מזהים את עצמם. תרצו או לא – אנחנו אחד".

לפני חצי שנה קיבלה את פרס ירושלים לאחדות ישראל. "ואין דבר כזה אחדות בלי תורה", היא מסבירה. "תורה היא הדבר היחיד שיכול לחבר ביננו. המדינה כלי עזר נהדר אבל היא לא דבק. היינו 2000 שנה בלי מדינה והיינו מאוחדים לעם. היינו פעם אחת בהיסטוריה 'אחד' וזה היה במעמד הר סיני. כאיש אחד בלב אחד. אחד זה לא פיוס, זה לא כבוד הדדי, זה לא דו קיום, זה לא פלורליזם. כל המילים האלו יפות לבניין שמורכב מיהודים וערבים – זו לא סובלנות וגישות ונלמד לחיות ביחד אלא מדובר על להתאחד. להיות אחד סביב הדבר היחיד שהוא המכנה המשותף שלנו. מהמבט שלי אני רואה את זה כאילו הקדוש ברוך הוא יצק עלינו סופר גלו אחד ענקי ואנחנו מתפזרים, מנסים להתנער, לקרצף את הדבק ולא יעזור שום דבר - נשארים אחד".
ומה עונים לחילוני שמבקש הדדיות? למה שרק הם יבואו לראות איך נראה שולחן שבת? גם לשאלה הזו יש לשניידר תשובה מוחצת. כשמבקשים ממני 'בואו נעשה משהו הדדי - אתם תביאו תורה, אנחנו נביא את ביאליק', אני תמיד עונה: ביאליק שייך לך? המשנה שייכת לי? התורה היא הדבר היחיד ששייך לך ולי אותו דבר בדיוק. זו הסיבה שעיקר הפעילות היא נטו תורה. "כשאנשים חרדים מגיעים ומנסים להפגין ידע, כדי להראות לחילוני שהם לא כל כך נוראיים וגם הם יודעים מהי תוכנית הריאליטי שמדוברת עכשיו הכי הרבה, אני אומרת להם יפה תודה רבה ושלום – זו לא המטרה שלנו. אנחנו מראים את התורה, לא שום דבר אחר".

צילי שניידר. התמונות באדיבות 'קשר יהודי'

הוורט שעומד למול עיניה בהקמה של 'קשר יהודי', הוא מרתק. "שלושה גיורים משמעותיים היו בתורה: של אברהם אבינו – הגיע ממקום פילוסופי, חקר ובדק. הגיור של יתרו – מה שמועה שמע ובא. גיור מתוך כדאיות. ה' איתם וכו'. הגיור של רות המואביה – לא הגיע מבחינה פילוסופית ולא מבחינת כדאיות. חמותה הזהירה אותה שלא תתחתן, שלא יהיו לה ילדים, יהיה לה קשה מכל כיוון. בלי הורים, בלי משפחה, בלי לחם לאכול וכו'. ועד היום קוראים לה מואביה. אז מה היא רצתה? היא לא חלמה אז על מלך המשיח, נכון? רות המואביה הכירה אישה שומרת מצוות שנעימים מעשיה – נעמי. אמרה לא מעניין אותי, היא כזאת מקסימה. אני רוצה לקבל גם את האלוקים שלה, גם את העם שלה כדי להיות כמוה. רוצה לחיות את החיים שלה שהיא מוכנה לקבל עם ואלוקים שלה. בעברית זה נקרא קידוש ה'.

"הציבור החרדי כיום, שלא באשמתו, אולי באשמת תקשורת, מתועב בעיני החילונים. נתפס כסחטן, פרזיט, מתוחמן, לא ישר, חוסר דרך ארץ וכמסתיר את כל העבירות שמתחרשות – מתחת לשטיח וחיים חיי שקר. זו התפיסה של אדם חילוני שמכיר חרדים דרך טלוויזיה. בכוחנו לשנות את זה – דרך חיבורים של אחד על אחד ללימוד משותף של תורה משותפת", היא נואמת בלהט.

אז בעשר השנים האחרונות, ובזמן שבבית כבר רק בת מתבגרת ותינוקת בת 13, "הן היועצות והחברות וכל מה שאני יכולה לבקש לעצמי – וזה הדדי ביננו. הבייבי לא כותבת תשובה אחת במחברת בלעדיי, בטח לא כשצריך "בחרוזים"", מחייכת שניידר ולרגע נדמה שהיא יושבת בסלון ביתה, ללא קשר לאלפי האנשים שנמצאים תחת פיקודה וחסותה ביום יום.

"אבל דעי לך שילדים נשואים זקוקים לך הרבה יותר ואם יש משהו שאני יכולה לומר בגאווה, הוא שאצלי כל ילד יכול לבוא כמה ומתי שרוצה, הכי בכיף שבעולם. גם אם זה רק בשביל 'ליפול'. לא משנה באיזו דעה אתה אוחז, לא משנה כמה נפשות מונה המשפחה שלך, לא משנה איך אתה מרגיש או מה אתה עושה – אתה יכול פשוט לבוא כדי ליפול.

"נכון, אני לא נמצאת כל השבוע בבית, אבל אני נותנת כל מה שיש באפשרותי, והבית שלי הוא בית של שבת".

אז את לא ישנה בשבת?

"ברור שלא. אני אבזבז את החיים שלי על שינה? עד שיש לי שבת אני אבזבז אותה בשינה"? כל דקה של שינה מיותרת היא קיצור ימים! אנחנו מתפללים על אריכות ימים, אז למה שאקצר אותם בידיים? בכל ימות השבוע אני ישנה משתים עשרה וחצי עד שש בבוקר – זה מספיק לי.

ומתי את מבשלת לשבת עם כזו כמות של אורחים?
כאן היא משתתקת וממתיקה סוד: כשבתיה הגישה ידה – היד השתרבבה מינימום 500 אמה. זה חצי קילומטר. מה את מגישה יד? מה הקשר? הרי לא היה לה סיכוי. גם אני עושה מה שאני יכולה. אם אני עשיתי עד המקסימום, שזה להושיט יד, אז היד יכולה להשתרבב לאין סוף. אני אומרת לילדים 'בואו, זה הבית שלכם, מי שרוצה באשר הוא רוצה, יש מקום. אז הקב"ה ודאי יכול לשרבב".

ואכן, בנוסף להכל, אצל שניידר חי גם אביה המבוגר. "אז יש מטפל צמוד שבשעות השקטות נכנס למטבח ומציע לי עזרה באופן קבוע. 'כמה ירקות לקלף'? 'איזה סיר להוציא לצ'ולנט'? אין שאלות אצל הקב"ה".

כמוה, גם ילדיה גדלו לבית של אהבת תורה ואהבת זולת. "סבא שלי היה שואל אותי: 'אם היו לך עשרה שקלים ושני שקלים נתת לצדקה, כמה נשארו לך'? והתשובה היתה שני שקלים. כי השמונה האחרים מן הסתם התבזבזו. שני השקלים לצדקה – הם אלו שנשארו איתך לעולם הבא".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!