איך התפטרנו מפא"י, והתרגיל הליטאי בתשל"ז • יעקב ריבלין

בעוד שתשמ"ט רשומה כשנת המחלוקת, זכורה תשל"ז כשנת האחדות וההישגים הגדולים של ההסכם הקואליציוני הראשון. הזיכרון לא מדויק. דפדוף מעמיק יותר באירועי השנה מגלה שחילוקי הדעות היו אף קשים יותר ואך כפסע היה בין הקמת מפלגה ליטאית חדשה והקדמת הקרע הגדול שתים עשרה שנה קודם. השלל הגדול של ההסכם חיפה על עשן הגחלים שהמשיכו לבעור בשקט עד להקמת ש"ס בתשמ"ד והקמת דגל התורה חמש שנים לאחר מכן.

*

ערב ראש חודש אייר תשל"ז הפך הבית ברחוב ראב"ד 27 (היום כבר צריכים להסביר לצעירים מי התגורר שם: מרן הגרא"מ שך זצ"ל) מטה בחירות אד-הוק. עשרות אברכים משולהבים ישבו עם רשימות לבנות שהלכו והתמלאו בחתימות של עוברי אורח שגויסו ברחוב או הגיעו באזעקת אמת מהיכל הישיבה הסמוך. בראש כל עמוד הופיע סמל של ועדת הבחירות המרכזית. נדרשו חמישים חתימות כפול ארבעים דפים, כדי להגיש רשימה לכנסת בו ביום. ובל נשכח: מדובר ביום האחרון להגשת הרשימות למפלגה החפצה להתמודד לכנסת התשיעית.

האחראי למבצע ההחתמה היה, בעקיפין כמובן, עיתון שערים ז"ל. כמה חודשים קודם היה כתב העיתון בכנסת, עמיתי ישראל קצובר (ששימש במקביל כמזכיר הסיעה המאוחדת של אגו"י-פא"י), אחראי להפלת ממשלת רבין בעקבות החשיפה של חילול השבת בקבלת מטוסי האף-16 החדשים על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ושריו. אם הידיעה הסנסציונית השנייה הייתה מניעה אף היא מהלך פוליטי, יתכן שהיו זוכרים לעיתון הצנוע את האחרונה יותר מהראשונה.

הידיעה סיפרה על ביקור של ראשי פא"י בביתו של כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א (מרן ה'לב שמחה' זצ"ל) יום קודם לכן. אליבא דראשי התנועה הם קיבלו ברכה והצלחה לרשימת פא"י לכנסת עם הנחיה כדלקמן: מי שקיבל טובת הנאה או שנעזר בתנועה - שיצביע עבורה. ומכללה נלמד שמי שלא עונה לקריטריון הזה, עליו בלבד חלה ההוראה להצביע ג'.

בבתיהם של מרנן הגרא"מ שך והגרי"י קנייבסקי - 'הסטייפלר', התקבלה הידיעה כמו פיצוץ גרעיני במתקן ניסויים בסוריה. פחות מחודשיים וחצי קודם לכן דומה היה שהסיפור העגום של השותפות עם פא"י נמצא מאחוריהם.

רקע מקוצר: בבחירות הקודמות (תשל"ג) שברה אגו"י חרם של כמעט עשרים שנה על תנועת הפועלים הסמי-אגודאית (הפועלים היחידים שהם ייצגו עבדו במשרדי התנועה...) והלכה איתם ברשימה משותפת: ר' קלמן כהנא ואברהם ורדיגר נכנסו לכנסת יחד עם הח"כים האגודאים אברמוביץ, פרוש (האב) ולורנץ - כולם ז"ל.

בבני ברק אלפי ליטאים העדיפו להישאר בבית בעקבות מסר שקט שהועבר מראב"ד 27 ורשב"ם 4. על תוצאות הבחירות זה לא השפיע. גם משום שההוראה לא הועברה בצורה חד משמעית, וגם כי שנות הריבוי הטבעי הליטאי באו לידי ביטוי רק בשנתוני ההצבעה של שנות השמונים. נשמע מוזר? כך מוכיחים נתוני הישיבות הליטאיות מאותה תקופה. בדקנו.

השידוך עם פא"י צלח לשעתו (חמשה מנדטים. הישג אליו חזרה אגו"י רק בתשמ"ט, לא מעט בזכות ה'דידן נצח' של חב"ד) אבל כל מי שעיניו בראשו ראה אז שזה ניצחון פירוס. הליטאים כבר היו כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. אחרי עוד מערכת בחירות שהם יישארו בחוץ כבר לא תהיה הוראה שקטה לא להצביע, אלא תקום רשימה חדשה. ברקע ההבנה האמורה היו תוצאות הבחירות הפנימיות באגו"י שנה קודם לכן, בהן נדחקה רשימת צא"י למקום השלישי. הליטאים היו אפוא בשלים לקראת פרישה, וריח של חרמות על עדות קדושות החל לנשב בחלל האוויר.

מי שעמד בפרץ הייתה קבוצה של גדולי תורה ירושלמיים. אווירה הצלול של העיר הקדושה עזר להם להבין שעוד שותפות אחת עם פא"י, והאבות המייסדים בקטוביץ יצפו בדאגה ממקום מושבם בגנזי מרומים בחיסול החזון של יהדות חרדית מאוחדת.

אי לכך הם שמו את פעמיהם אל ביתו של מרן ה'בית ישראל' מגור ונכנסו בדחילו ורחימו אל הקודש פנימה. היו שם: הגר"י זלזניק, הגר"ש שבדרון והגרש"ז אויערבאך. נפשם בשאלתם הייתה לבטל את השותפות עם פא"י כדי להחזיר לבית האגודאי את מרנן הגרא"מ שך והגר"י קנייבסקי. הפעם, אמרו חברי המשלחת, הם כבר ילכו לבד.

אחד מבניו של חברי המשלחת - שכולם כבר בישיבה של מעלה - חזר בפנינו על אשר שמע מאביו: "האדמו"ר שמע את הדברים, ואז קם ממקומו כשפניו להבים. 'אזוי?', כך אמר. ואז סבר וקיבל". תרגום לשפת העם: אם זה מה שצריך, זה מה שייעשה. היה זה שלושה שבועות לפני שניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.

המסר החיובי לבני ברק הועבר על ידי הדרג הפוליטי. שני הח"כים האגודאים, הרב יהודה אברמוביץ והרב מנחם פרוש, התבקשו על ידי הצמרת האגודאית לבדוק אם יש וידוא הריגה סופי לקשר עם פא"י. כלומר: אם לא תוקם איתה רשימה משותפת, מובטחת תמיכה פעילה של מרנן הגרא"מ שך והגר"י קנייבסקי ברשימת אגודת ישראל. השניים נכנסו לבית בראב"ד וחזרו עם תשובה החלטית: אין פא"י - יש אגודה של חסידים וליטאים כמו בימים עברו.

ופתאום נוחתת לה הידיעה ב'שערים' וכמו חסל סדר רשימה אגודאית מאוחדת (בשנת תשמ"ט פורסמה ידיעה של כותב השורות על ההסכמה להחרים את חב"ד שפוצצה את ההסכם בין אגו"י ודגל התורה שנחתם בערב יום כיפור. בסוכות כבר היו שתי רשימות נפרדות וכל היתר היסטוריה). עשרות אברכים נקראו ל'דגל' והחלה החתמת אלפיים בעלי תעודות זהות ישראליות שנדרשו להצגת רשימה חדשה.

אבל טרם בשלה השעה לפילוג הגדול. בשורות אגו"י פעל אברך צעיר שלימים נעשה יו"ר החינוך העצמאי. השמועות על ההחתמות הגיעו לאוזניו והזעיקו אותו לבית הוועד הפועל ברחוב שומר הכותל בירושלים. הוא ניסה להחריד את הנוכחים בשמועה הקשה אך נתקל שם באדישות חלולה. רוצים לרוץ בנפרד, אמר לו חד מן עסקניא, שילכו. היחיד ששעה אליו היה הרב מנחם פרוש, שהבין כנראה שהקרקע בוערת בעיקר מתחת לרגליו. אם הסחף מבני ברק יגרוף גם את הליטאים הירושלמים, הוא ייאלץ למצוא לעצמו מאגר אלקטוראלי חדש. לימים הוא אכן עשה זאת ואימץ לעצמו את הכלל חסידי.

סע לרבי מגור, הורה לו פרוש קשישא, ותגיד לו מה שאתה אומר לנו כעת. אלא שמרן האדמו"ר הלב שמחה - שקיבל את ההנהגה חודשיים קודם לכן - לא היה בביתו אלא בטלז סטון. פרוש צייד אפוא את האברך, הרב אברהם יוסף לייזרזון, בפתק לחברת המוניות אייזנבאך עם כתובת היעד הנדרשת. עשרים דקות אחר כך הוא כבר היה בעיירה המנומנמת ונכנס אל הקודש פנימה. התשובה הייתה חד משמעית: הפרסום לא נכון וכולם חייבים להצביע ג'. בנוסף יש לארגן עצרת גדולה באופן מידי לכל קהל אנ"ש ושם להכריז על החובה הקדושה להצביע אך ורק לאגודת ישראל. עם המסר הזה הוא נשלח לבני ברק, לא לפני שקיבל מראש את דמי המונית.

הרב לייזרזון הגיע לבני ברק ועיניו חשכו. הרחוב וחדר המדרגות היו עמוסים באברכים נלהבים שהחתימו על ימין ועל שמאל. הוא מרפק לעצמו דרך פנימה - בעזרתו של הרב שלמה לורנץ - ועד מהרה התייצב בפני מרן הגרא"מ שך. הוא מסר את אשר נאמר לו בטלז-סטון במדויק. את ההוראה להצביע רק ג' לכולם ואת ההוראה לכנס את אנ"ש ולומר זאת בפניהם. הוא אף הוסיף וסיפר שקיבל תפוח עם ברכה מיוחדת שהשליחות תישא פירות.

המסר החד משמעי, ההודעה על הכינוס והצגת התפוח עשו את שלהם. צריך להגיד את זה לסטייפלר - אמר הגרא"מ שך ויצא מיד לרחוב רשב"ם כשלצידו הרב לורנץ (במאמר חצי מוסגר ייאמר שמי שהוביל בשעתו את הקו התקיף יותר נגד פא"י היה בעל הקהילות יעקב. ארבעים שנה לאחר מכן, מוביל בנו, מרן הגר"ח קנייבסקי, את הקו התקיף ביותר נגד הפלג הירושלמי. מעשה אבות סימן לבנים, י.ר.). לאחר שיחה קצרה בין שני גדולי ישראל הופסקה ההחתמה לאלתר.

אחר הדברים האלה התקיימה באולמי תל אביב ברחוב המסגר בתל אביב אסיפת ענק של קהל אנ"ש. לאסיפה היו שתי מטרות. ראשית, להבהיר שתם עידן השותפות עם פא"י והכול חייבים להצביע לאגודת ישראל בלבד. שנית, היו רבים מאנ"ש שליבם דאב על הסכמתו של נציג הסיעה הרב אברמוביץ לתת את התפקיד הראשון, אם וכאשר ייכנסו לקואליציה, לנציג צא"י הרב שלמה לורנץ שבמקום השלישי. ההסכמה עוררה זעם רב בחוגי ה'מרכזית' והיה בהחלט חשש שיהיו מי שיעשו דין לעצמם ולא ילכו חלילה לקלפי.

מדוע הסכים נציג ה'מרכזית' להעניק את התפקיד הראשון לנציג צא"י? התשובה לכך נעוצה בתוצאות הבחירות המפתיעות שהתקבלו בבחירות הפנימיות שנה קודם. באופן אבסורדי, דווקא המנצחים היו אלה שנדרשו לשלם את המחיר.

הרומנים הצילו את הפולנים מנקמתם של הליטאים
חודשיים לפני התרגיל המבריק של יצחק רבין - פיטורי שרי המפד"ל שנמנעו בהצבעת אי האמון על חילול השבת בטקס קבלת פני האף-16 - וכמה ימים לפני הדלקת נרות החנוכה הקדושים, התכנסו מאות עסקנים אגודאים במלון ויז'ניץ ופניהם סמוקות מהתרגשות. כולם, בערך, דיברו על פיניע הורביץ, השליט הכול יכול של הסיעה האוסטרו-הונגרית (מיסודו של הקיר"ה פרנץ יוזף הראשון). מה פיניע רוצה? מה פיניע יגיד? שאלו העסקנים את עצמם וזה את זה. ותשובה מפיניע הגדול אין.

התלות בהחלטתו של מנהיג הסיעה האוסטרו-הונגרית הייתה פועל יוצא של תוצאות הבחירות הפנימיות שנערכו חצי שנה קודם לכן. הבחירות היו המשך של מפקד החברים שנערך בתשל"ג ותוצאה ישירה מצו החיסול שהוציאו הסיעה המרכזית וצא"י על ראשו של פרוש. הצו היה הוראה להידחק למקום הרביעי ולתת לנציג ארץ הפפריקה, הרב שלמה יעקב גרוס, רוטציה. גרוס היה במקום השישי לאחר שכאמור לעיל, שני נציגי פא"י - כהנא וּורדיגר - נכנסו למקומות הרביעי והחמישי. פרוש נאלץ לקבל עליו את הגזירה תמורת הבטחה מפורשת של יו"ר מרכז אגו"י דאז, הגרפ"מ אלתר - לימים מרן האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' - שיתקיימו בחירות פנימיות בהן כל סיעה תוכל להוכיח את כוחה.

בבחירות הפתיע פרוש את כולם. הן את הסיעה המרכזית שקיבלה את המקום הראשון בהפרש של שלושה אחוז בלבד, הן את צא"י שנדחקה למקום השלישי עם כעשרים אחוז, והן את הסיעה האוסטרו-הונגרית שצברה בקושי רב שנים-עשר אחוזים. את המכה המרכזית ספגה צא"י לאחר שהוברר שמרבית מתפקדיה הליטאים ערקו לשלומי אמונים הירושלמית. היה זה בעקבות מכתב של מרנן הגר"ח שמואלביץ, הגר"י אברמסקי והגרש"ז אויערבאך לתמוך בשלומי אמונים.

המכתב היה 'קונטרה' למכתבו של הסטייפלר לתמוך בצא"י. מאחר ופרוש עבד גם בריכוזים של חסידויות קטנות, ולורנץ הסתמך אך ורק על המאגר הליטאי של ירושלים ובני ברק, השחירו פניו של האחרון כשולי הקדירה עם קבלת התוצאות. בצר לו הוא כרת ברית עם הסיעה הספרדית 'ח' שזכתה לתשעה אחוזים וטען לבכורה בזכות עשרים ותשעה האחוזים שהיו כעת לסיעה הליטאית-ספרדית.

זה עזר לו קדחת. אגו"י דאז - וגם היום - השתמשה בחברי המרכז הספרדים לאיסוף קולות בעיירות הפיתוח בבחירות הכלליות. לא כדי שיכריעו אצלה במערכות פנימיות. לורנץ מצדו שלף נשק חדש-ישן: טענות על זיופי קולות מצד כל מתנגדיו. הליטאים כידוע אף פעם לא קיבלו קולות לא להם. והמצביעים הערבים של אבו גוש וכפר מרר הוכיחו.

הנשק האחרון של לורנץ היה איום בהחרמת הוועידה שהתכנסה בחנוכה. זה כבר היה איום שנאלצו להתחשב בו. ועידה של הסיעה המרכזית ושלומי אמונים בלבד, לא תהיה ועידה אלא פארסה. ההצדקה הציבורית לקיומה של הוועידה הייתה תלויה בהשתתפותה של סיעה נוספת, ובלבד שלא תהיה ספרדית. שני הצדדים הפעילו אפוא לחץ כבד על הסיעה האוסטרו-הונגרית להשתתף או שלא להשתתף בוועידה.

המפתח היה בידיו של מנהיג הסיעה הרב פיניע הורביץ. משכך הוא הכניס אותו למנעול, סובב וסובב ולא פסק עד שנשמע הקנאק. במו"מ שהתקיים ממש במסדרונות הוועידה, הוא קיבל משני השותפים החדשים - המרכזית ושלומי אמונים - עולם ומלואו. קודם כל הם תרמו לו מספר אחוזים מתוך המכסה שלהם. כלומר: יותר נציגים של הסיעה ההונגרית על חשבון שתי הסיעות הגדולות. את הדובדבן הגדול לקח פיניע לעצמו. הוא דרש וקיבל את מנהל מחלקת הארגון של אגודת ישראל. רק אז הוא נאות להשתתף בוועידה ולהקנות לה מעמד של ממש. משהוכרעה הכף הגיעו גם אנשי צא"י לוועידה וקיבלו עליהם את הדין שלא באהבה.

הפעם היחידה שגוראי ויתר על ועדת הכספים לטובת הליטאי
אבל מי שחשב שבקלפיות ובקומבינות שלאחריהן אפשר לגבור על הרב שלמה לורנץ, הבין די מהר שמה שהיהודי הפיקח הזה שכח - אחרים עוד לא למדו. עשרות שנים בהווי התככים הפנים אגודאי לימדו אותו שאם עומדים מול חזית בצורה אין טעם להתנגח איתה ראש בראש. צריך לאתר את החוליה החלשה ולנסות לפורר אותה בשקט. עם פרוש הוא ידע שאין על מה לדבר. אי לכך הוא תפס שיחה שקטה עם נציג ה'מרכזית', הרב יהודה מאיר אברמוביץ.

מה הוא בדיוק הבטיח לו? בשעתו ידעו זאת רק בודדים שלמרבה הצער לקחו את סודם לקבר. יהושע פולק, אז עסקן צעיר והיום מבכירי הפלג הירושלמי, זוכר במעומעם שלפטרונו דאז, ר' מנחם פרוש, הייתה גרסה מעניינת. לורנץ, אליבא דפרוש דאז ופולק דהיום, טען באוזני אברמוביץ שצא"י נפגעה כל כך קשה מתוצאות הבחירות, שאם לא תקבל פיצוי הולם יש חשש שתמצא סיבה אידאולוגית להליכה בנפרד. מה שלמעשה כמעט קרה. עיין ערך ההחתמות ברחוב ראב"ד דלעיל.

אברמוביץ רודף השלום יתר על המידה (עד שהצמידו לו מאוחר יותר עוזר צעיר ונמרץ שימנע ממנו טעויות דומות נוספות. היה זה אברך אמריקאי צעיר עם מבט שמשדר 'אל תתעסקו איתי'. היום הוא שר הבריאות) סבר וקיבל. הוא הסכים להפקיד בידיו של לורנץ מכתב המאשר כי המוכ"ז זכאי לבחור את התפקיד הראשון שכבר אז היה ידוע שיהיה ועדת הכספים, אם וכאשר תצטרף אגו"י לקואליציה.

דעה נוספת שרווחה באותם ימים גרסה שאברמוביץ ויתר על התפקיד הבכיר של ועדת הכספים יען כי תפקיד סגן יו"ר הכנסת היה בעיניו יוקרתי יותר. יש לזכור, אומר לנו פולק, שבימי טרום המהפך, ועדת הכספים לא הייתה עם הכוח והעוצמה שהיו לה אחר כך. מי שהפך אותה לכזו היה לורנץ, שהשכיל להעניק לה שיניים חדות בעזרת שינוי בתקנות הכנסת והממשלה. השינוי היה שהסמכות היחידה לנייד כספים מסעיף לסעיף עוברת מידי האוצר לוועדת הכספים.

אם כך הם פני הדברים, מתברר שאכן יש עניין שהכל מתהפך לטובה. אברמוביץ בוועדת הכספים לא היה מקנה לה את העוצמה האולטימטיבית, אגודת ישראל ולימים יהדות התורה לא הייתה יושבת על השיבר של המדינה עשרים ושמונה שנה, ותקציבי עולם התורה לא היו עולים כפורחים. אברמוביץ ולורנץ אייכם. מי יתן לנו שכמותכם ותמורתכם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!