העיוור שרואה הכל: סיפור חייו המדהים של חגי לוי • פרק ראשון

בוקר של שמש חורפית בשכונת רמות המנומנמת בצפון המתחרד של ירושלים. בלוק של בתים שמורים ומטופחים למשעי. "תלך על השביל עשרים צעדים, תרד שלושה גרמי מדרגות ותפנה שמאלה. אני פותח לך את הדלת". שניות ספורות חולפות ואני פוגש אותו. בשעות הקורובות שאעביר במחיצתו, הוא יבשל, ישלח מיילים במחשב, וישוחח על הכל עם חיוך מתובל בהמון הומור. בעיקר הומור עצמי, אבל לא רק.

הכירו את חגי לוי. הוא בן 50 וגר בירושלים, כבר מגיל 6, למעשה. הוא עושה את כל מה שאתם עושים, אבל לוקחות לו עוד כמה שניות. חגי הוא עיוור, אבל בראיה המרחבית שלו אני יכול רק לקנא. המבט המפוכח על החיים, היכולת לתמרן בין הצרכים למגבלות, ובעיקר חוש ההומור, ממנו יש לו בכמויות מסחריות.

הוא פותח לי את דלת ביתו, ומזמין אותי להכנס פנימה. חיוכו רחב, זקנו יורד על פי מידותיו וכל פעולות מעשה צורף של סדר ותכנון. "אני חייב להיות מסודר", הוא אומר בחצי חיוך, "אחרת לא אמצא דבר". ביתו מסודר, על השולחן ניצבים המחשב, הטלפון הנייד ומכשירי עזר נוספים, אליהם עוד נגיע בהמשך.

על הגז כבר עומד לו סיר הלחץ, וחגי קוצץ במהירות סלרי, שעוד שניות ספורות יכנס פנימה, כמו גם ירקות, מים, עדשים ותבלינים. "אני מכין ארוחת צהריים לילדים", הוא אומר בפשטות. הוא ממשש כל דבר מספר פעמים, זהיר מאד, ומכיר כל סנטימטר במטבח. "על כל קופסת תבלינים כתוב את שם התבלין בכתב ברייל. אני מאד אוהב לבשל, אני מכין אוכל באופן קבוע". המרק, ממנו אטעם שעה מאוחר יותר, יהיה משובח.

שבעה ילדים יש לחגי ולרחל, מיילדת במשרה מלאה בבית החולים 'שערי צדק'. ארבעה בנים ושלוש בנות, כשהקטנה בת ארבע והגדול חגג לא מזמן 19. חגי הוא איש משפחה למופת, ומנהל את ביתו בצורה מעוררת הערצה. על העיוורון מפצים אין ספור דברים מדהימים, כמו - חכמת חיים, לב זהב והמון כוונות טובות.

הוא נולד בקריית מלאכי, אחרון אחרי שישה אחים ואחיות. כבר בתחילה אובחן ככבד ראיה, ועם השנים הביה הוקצנה עד לעיוורון מוחלט בגיל 14, כשההחמרה המשמעותית חלה בגיל 9. עוד קודם לכן, בגיל שש, שלחו אותו הוריו לבית חינוך עיוורים בירושלים, שם הוא התחבר לרב המקום, הרב חיים גזית, חיבור שנמשך עד היום. "הוא מורי ורבי, אדם משכמו ומעלה".

העיוורון הסופי התרחש, כאמור, בגיל 14, אז חלה חגי במחלת העיניים 'גלאוקומה', המייצרת נוזל פנימי שלוחץ על כל מערכת הראיה. למרות ניסיונות רבים של טובי הרופאים, הניסיונות להציל את הראיה - נכשלו, וחגי הפך לעיוור מוחלט.

את האמונה הגדולה שלו ינק מהוריו. "אמא שלי אמרה שהקב"ה נתן לה אתגר - לגדל ולחנך אותי, ולא להתמרמר. לקחתי מהורי את היכולת לחשוב בצורה חיובית על החיים". אם חשבתם שהוא קיבל הנחות כילד כבד ראיה, תחשבו שוב. "שום הנחה בשום מחיר אף לא בהעלבות אישיות. היא דרשה ממני לתלות כביסה ולעזור במטלות הבית כמו ילד רגיל, כדי שאני יהיה עצמאי בהמשך. היא צדקה".

ההתמודדות של ילד עיוור עם סביבה רואה, תלויה, בעיניו של חגי, בשני דברים: מה הילד משדר ומה המשפחה משדרת. "שיחקתי עם בן דודתי לא מעט, ושיחקנו הרבה יחד. העפנו עפיפונים, וחשתי את החוויה. כדורגל היה מן הסתם מחוץ לתחום, אבל תמיד השתדלתי להיות חברתי, עד כמה זה יתאפשר".

גם במרחב המשפחתי השתדלו והצליחו הוריו, לא מעט בזכות חגי עצמו, לראות בחגי חלק אינטגרלי של ממש. "המשפחה שלי צרפה אותי לכל מקום: אירועים משפחתיים, פעילויות למיניהן, ועוד. כשדודה שלי התלוננה באוזני אמא למה היא סוחבת אותי לצפון, אמא אמרה בגאווה - "הוא פה, כי כולם פה!, ובאופן כללי מעולם לא חשתי חריגות בתחום הזה.

השאלות באמונה הגיעו בשלב מאוחר יותר. "בגיל 14 התחלתי לתהות על העיוורון. שאלתי את הקב"ה - 'למה דווקא אני ככה? אני הרי ילד טוב, אני אוהב להתפלל ולגשת לעמוד כשליח ציבור!" בעזרת עזרה מהסביבה הסוציאלית הצליח חגי לעשות את הסוויץ' בראש. "הבנתי שלא רק שלא חסר לי דבר, קיבלתי דברים נפלאים - כמו האישיות, והרצון להתמודד ולא לשקוע, אלא להתקדם ולעשות כל דבר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!