גלאט במוקטעה • טורו של אבי בלום

שלטי האזהרה בעברית התחלפו בכרזות בערבית. המדים המנומרים הפלסטיניים החליפו את מדי הזית הצה"ליים. ניידות שיטור פלסטיניות פילסו את הדרך לשני אוטובוסים נושאי לוחית זיהוי צהובה - "די והותר כדי להכיל את כל מחנה השלום", התבדח יואל מרקוס מ'הארץ', חבר משלחת יוזמת ז'נבה שעשתה את דרכה לראיס הפלסטיני.

הצירים המובילים לכבישי הגישה למוקטעה נחסמו לתנועה כדי לאפשר לישראלים לנוע בחופשיות - פעם כובשים, תמיד כובשים. צלפים עזי מבע, בפוזה של לוחמי סיירת, עמדו בהיכון עם נשקים שלופים על גבי ג'יפים פתוחים. מי נתן להם רובים? גנרל דייטון האמריקאי.

ברוכים הבאים לרמאללה. אם עבודה ערבית היא סמל לאי סדר, רמאללה בה ביקרנו ביום ראשון האחרון היוותה את האנטי-תזה למונח. המודרניזציה שולטת בכל פינה: רבי קומות חדישים – ללא חריגות בנייה בולטות בכיעורן סטייל הערים החרדיות. רחובות מטופחים – מתחרות המועצה לישראל יפה, הייתה רמאללה יוצאת עם כמה כוכבי יופי. כבישים סלולים – אין מה להשוות למהמורות הקופצניות בבני ברק ובירושלים. רמאללה, המודרנית שבערי הגדה, דומה לנערה מודרנית מסמינר חניוקי: מטופחת אך לא מגונדרת.

המוקטעה עצמה, אסופת בנייני משרדים בלתי מרשימה בעליל, לא מזכירה במאום את גל החורבות שנצרב בזיכרון מתקופת ערפאת. תמונתו של הראיס המת מתנוססת על גג אחד המבנים, במיקום בולט פחות מתמונת הראיס החי. הכיבוש משחית, גם את הסגנון: פאר ערבי רהבתני בסגנון השליטים המזרח תיכוניים, לא תמצאו כאן. טול מהמבנה את הדגל, הכיתובים והתמונות, והרי לך בניין משרדים ישראלי אפרורי, זהה בתבניתו לבניין משרד ראש הממשלה הישראלי.

בניגוד ללשכת נתניהו המבולגנת, שבה הלו"ז, כמו חתונה בני-ברקית, הוא אפילו לא בגדר המלצה, הרי שהמארחים כאן, הקפידו לעמוד בלוח-הזמנים בדייקנות של שעון שוויצרי – בכל זאת, יוזמת ז'נבה. האירוח היה למופת. הפלסטינים יצאו מגדרם. אפילו על ארוחות גלאט לקומץ העיתונאים החרדיים חשבו כאן. הלוואי על לשכת רה"מ שלנו.

החזות החיצונית הפסטורלית, מטעה, כמו הר געש רגע לפני התפרצות. הליבה על כל סוגיותיה, רותחת. ההתפרצות היא עניין של זמן. המרחק בין הממשלה הישראלית לממשל הפלסטיני, הולך וגדל עם כל יום של אובמה בתפקיד. הנשיא האמריקאי, עשה את כל הטעויות האפשריות. העלה את אבו מאזן על העץ הכי גבוה בשכונה. לך תוריד אותו כעת עם סולם ישראלי רעוע שכמו נשלף ממחסני האפסנאות של מערך הכיבוי.

לתפיסתם, אנשי יוזמת ז'נבה הגיעו לרמאללה על מנת לחזק את מעט השלבים שעוד נותרו בסולם. מפגש שכזה, אמר לי גדי בלטיאנסקי מזכ"ל יוזמת ז'נבה, לא היה מעולם. דא עקא והנוכחים בו, היו גם היו בכינוסים דומים, זהים במטרתם. וזו בדיוק הנקודה: המעגל הזה לעולם לא מתרחב, תמיד נע סביב עצמו. היטיב לנסח זאת, עו"ד דוד גלס, איש סודו של מרן הגר"ע יוסף ויונה צחורה שרק הולכת ומלבינה עם הגיל. "ראה עם מי אנחנו נוסעים. כולם מאותו גוון, פוליטי ועדתי".

הצדק איתך ואתה ההוכחה לכך, אמרתי. הנה, אפילו הנציג היחיד מש"ס הוא אשכנזי. גלס חייך, מיהר להבהיר שאינו מייצג את ש"ס. פעם אחת הספיקה לו. ב-2002, יצא שמו לאור, כמי שנמנה על גרעין יוזמת ז'נבה. איש המפד"ל ח"כ שאול יהלום, עמד אז על דוכן הכנסת, ותקף את ש"ס במלוא כובד משקלו, כשהוא מנופף בשמו של יועץ הסתרים גלס. אלי ישי, עלה על הדוכן, נבוך משהו, והבהיר את מה שגלס מעולם לא הסתיר – שהשותפות שלו ביוזמה, הינה כאדם פרטי ולא כנציג מפלגתי.

ובכל זאת, כדי להסיר ספק מלב טועים ומטעים, ביקש ישי ממרן הגר"ע יוסף שייצא בפומבי נגד היוזמה, יזרוק מילה באחת מדרשותיו. "למה?", שאל הגר"ע.

"הם דנים אפילו על הר הבית", השיב ישי.

תגובתו של הגר"ע, שמעולם לא פורסמה, הממה את הנוכחים: "אם בשביל שלום אמיתי, מה הבעיה?".

עין לאל-קודס צופייה

הדרך למוקטעה, כמו לגיהנום, רצופה כוונות טובות. לו רק היה בצידן גם שכל ישר. הגר"ע יוסף, פרגמטיסט יותר מכל היושבים כאן אך לא משיחי כמוהם, מבטא בהלך מחשבתו את מה שחש העם היושב בציון: שאיפה לשלום ונכונות לשלם, גם מחירים גבוהים. ובלבד שתהא תמורה מהותית ולא רק תקשורתית.

מה לעשות, ואבו מאזן, הנשען על כידוני הצבא הישראלי, לא יכול לספק את הסחורה. הוא חי בחשש מתמיד. לא רק החמאס ממתין לו כמו חתול ששומר על קשר עין רציף עם השמנת. גם האויבים מבית לא מרפים לרגע. רק בתקופה האחרונה התגבר אך בקושי על פוטש פנימי שניסה לערוך לו מוחמד דאחלן. איש לא יתקע לידינו כף, שיחזיק מעמד גם בסיבוב הבא.

"יש לכם הישראלים, יותר ביטחון מאשר היה לכם אי פעם, יותר מהימים ששלטתם", אמר לנו מאוחר יותר נביל שעת'. לא מדויק. כל מי שנכנס לרמאללה המסובבת בכוחות צה"ל חש בשליטה צבאית ישראלית. מבואות העיר נתונים בשליטה צה"לית הרמטית. בשעת הצורך, גם הרחובות הפנימיים עדים לה, בעיקר בלילות אז עושים החיילים את דרכם, חומקים בלאט, בדרך לעוד מבוקש לא מרוצה.

התקשורת הישראלית נהנית להציג את נתניהו בהססנותו, בזגזנותו, בהזעתו. האמת? אבו מאזן יכול להתחרות בנתניהו בכל פרמטר. בהשאלה ממשל המנהיגים המפורסם של הגר"ע יוסף, ניתן לומר כי לכל צד עז עיוורת, שאינה מפספסת כל מהמורה או מדרון. גם אבו מאזן מתפתל ומתחמק. לא נכון לוויתור כלשהו. מוצא בכל פעם סיבה אחרת כדי לברוח מהכרעה.

בצוותא עם עמיתיי: שרי רוט, דוד רוטנברג ובנימין ליפקין – השניים האחרונים, חב"דניקים שחשים בחילה בכל רגע של שהות במוקטעה, שאלנו את אבו מאזן כיצד הוא יכול להאשים את נתניהו. והרי האיש הוביל מהלך מרחיק לכת של הקפאת הבנייה, צעד שאף מנהיג ישראלי לא נקט לפניו. "אבל מיד אחרי שהתחלנו במשא-ומתן הוא הודיע על סיום ההקפאה", השיב הראיס.

לשאלתנו, הוא סירב לקבל כל הבחנה שתאפשר בנייה בגושי ההתיישבות, כולל הערים החרדיות: "בלי הקפאה מוחלטת, לא נחזור למשא-ומתן", אמר.

אבו מאזן אוחז את המקל בשני קצותיו: כשההקפאה החלה, התלונן שאין בה ממש. כשהסתיימה, נאחז בה כאילו היא תכלית הכל. נתניהו אינו חף מפניות פרסה וזגזוגים מסוכנים. אך גם אבו מאזן, לא אוחז בהגה ביציבות. התקשורת הישראלית, בתפקיד השוטר הטוב של אבו מאזן והשוטר הרע של ביבי, מנסה להוריד רק את ראש הממשלה הישראלי מהכביש.

אגב, לא רק מנתניהו יש לראיס ציפיות מוגזמות. גם מההנהגה הרוחנית החרדית: "אני מצפה שהרבנים יקדמו את השלום", אמר.

שאלנו, מתי יציב רף ציפיות דומה כלפי ההנהגה הרוחנית הפלסטינית, להבדיל כמובן. מענה לא קיבלנו.

כמה מילים של התרשמות אישית: הראיס הפלסטיני הוא איש נעים שיחה, "זו לכם הפעם הראשונה ברמאללה, אני מקווה שלא האחרונה", אמר לנו בחיוך. במחשבותינו, איחלנו לעצמנו דברים אחרים. מעבר לכך, הוא לא גורם ליושב מולו ליפול מהכיסא. כניסתו לאולם לא טענה את האוויר בחשמל, לא יצרה זיק. גם הגברתנים שסבבו אותו, והחזיקו ב"מזוודת הגרעין" הפלסטיני, לא הצליחו להצית הילה של כריזמה סביב האיש האפרורי לבוש חליפת הפקיד.

כשאבו מאזן מדבר, הוא עושה זאת בנימה ובטון של: אכלו לי, שתו לי. 'קוטר' אמיתי, תרתי משמע (מעשנים שם חופשי-חופשי, ללא כל הגבלה. הישראלים פאסיביים, ולא רק בתחום העישון). את כל נאומו, ייחד לתיאור מסכת התלאות שהעביר אותו ביבי. על אולמרט התרפק בערגה. לרגעים הזכיר ח"כ חרדי במליאת הכנסת, העומד מול המיקרופון ונתקף געגועים לאולמרט.

סוגיית הליבה הנפיצה ביותר היא ירושלים. כדי להבין זאת די להתבונן בתמונת הענק של הר הבית - גדולה יותר מתמונותיהם של ערפאת ואבו מאזן גם יחד - שמתנוססת על הקיר במרכז האולם. אבו מאזן בנאומו, טען כי בשיחות אנאפוליס הכל כבר סוכם, למעט סוגיות הביטחון. אפילו המרעום הירושלמי נוטרל. לראשונה הציג את גירסתו, הסותרת את דברי אולמרט ומטילה את האשמה על הצד הישראלי. לדבריו, שלום תורג'מן הישראלי, הוא שהתעלם מהצעתו האחרונה של נביל שעת' הפלסטיני, ולא להיפך. "הסכמנו כמעט להכל, כולל להצבת כוח משקיפים בינ"ל של יוניפי"ל. תורג'מן אמר בשם אולמרט שזה לא הזמן".

בסוף זה תמיד הזמן. הגורם הדומיננטי ביותר באזורנו.

רודפי ביבי

סביב שולחן הכבוד יושבים זה לצד זה בכירים ישראלים ופלסטינים. מצא את ההבדלים: המקומיים מתייצבים בהרכב פותח, אבו מאזן, ולצידו יאסר עבד רבו, חנאן עשראווי, נביל שעת' ושאר בכירי הרשות – השביעייה בגרסתה הפלסטינית. הישראלים, עולים למגרש עם שחקני ליגת המשנה: שבעה חכ"פשים מהספסלים האחוריים, שלמה מולה ואורית זוארץ מקדימה, דני בן סימון וראלב מג'אדלה מהעבודה, וחיים אורון (ג'ומס) ממרצ מלווה בשניים מחברי סיעתו. אנשי יוזמת ז'נבה הבליטו את המאסה: שבעה ח"כים בהווה, ארבעה ח"כים לשעבר, שלושה אלופים במיל', ושלושה מושלי גדה לשעבר.

התמונה הקבוצתית, תעורר רושם על התורמים האירופאים שמממנים את היוזמה ותסייע לתזרים המזומנים. לא מעבר לכך. מכל הקבוצה הזאת, לא נמצא אפילו אחד שבכירותו והשפעתו עכשוויים. האטרקציה הישראלית היחידה הייתה השמאלן התורן עמרם מצנע, שגם הפוטנציאל שלו בראשות העבודה אם וכאשר, נע סביב העשרה מנדטים, פלוס מינוס. ועכשיו, לך תבנה מדינה פלסטינית עם פועלים לבנים, שהבוחר הישראלי שלל מהם את רישיון הבנייה.

בישראל, אפילו את שם המנהיג, לא מאפשרים לאזכר. משלטי הדרכים בצד הכבישים הנסללים, נמחק לאחרונה שמו של ראש הממשלה בהוראת היועץ המשפטי לממשלה. ואילו כאן, אין גבול לפולחן האישיות. הפרכוס הדדי. הישראלים הנוכחים, שותפים מלאים לחגיגה. על מנהיג ישראלי, לעולם לא ירעיפו תשבחות בנוסח ובסגנון שהמטירו על ראשו של המארח הפלסטיני. אולי זוהי תמונת הענק שתלויה מול העיניים, מעל לבימת הכבוד, שמכניסה את אנשינו לאווירה הנכונה. ואולי זוהי דרכם לשמר את תרבות היהודי הגלותי.

היחיד שדיבר לעניין וסירב לרקוד מה יפית, היה ח"כ דני בן סימון מהעבודה: "הבן שלי כבר ביקר כאן בעבר. כשהגיע לא היה זקוק לפספורט, הוא נכנס למוקטעה בג'יפ צבאי. דיברתי איתו לפני שהגעתי. דיברתי גם עם אימא שלי, ניצולת שואה שמתגוררת ברעננה. בשמם אני רוצה לשאול אותך, מחמוד עבאס, האם את הדברים היפים שאתה אומר לנו, אתה אומר גם לבני עמך?". אבו מאזן לא השיב. אולי מפאת קוצר הזמן.

רק כשחזרנו, בנסיעה קצרה לירושלים, ועברנו דרך המתחם היחיד שמבניו הרעועים משווים לו רושם של מחנה פליטים, הלא הוא 'מאחז גבעת אסף' הצמוד לרמאללה, רק אז נפל לי האסימון. הנוסעים הישראליים באוטובוס השלום, משמשים לאבו מאזן כתפאורה - לא לקידום השלום, אלא להנעת תהליך ההכרזה החד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית.

אהבת השלום ושנאת נתניהו דרות בכפיפה אחת. הנוכחים, אחד אחרי השני, כיוונו את החיצים לעברו של ראש ממשלת ישראל, והחרו החזיקו אחרי יאסר עבד רבו שפתח במתקפה והכריז: "ביבי סטה מהדרך של רבין וערפאת". בעיקר של ערפאת.

לדידם של הפלסטינים, הישראלים שמשתתפים בחינגה הם משת"פים שמאפשרים להם לבודד את ביבי. להציגו בזירה הבינלאומית כמי שאפילו מחנה השלום הישראלי מפיל עליו את התיק. ככל שיותר ויותר ישראלים יבקרו כאן, יפתחו פה על ביבי, יצדיעו לאבו מאזן, כך תגבר התעוזה הפלסטינית שתוביל לבסוף להכרזה חד-צדדית שתיכפה על ישראל. אז למה למען ה' לשתף פעולה? כדי לתקוע לביבי אצבע בעין, זה למה.

כי בסופו של דבר, יותר משרדיפת השלום מחברת בין הנוכחים, מלכדת אותם רדיפה אחרת: רדיפת ביבי.

היזהרו בהזמנותיכם

מלובשי המדים ברמאללה לפושט המדים בקריה – לא הצבאית בת"א, אלא האקדמית באונו. בשעת אחר צהריים, עת סיימנו את הביקור במוקטעה, הגיע הרמטכ"ל היוצא והפוליטיקאי הנכנס, גבי אשכנזי, לקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו. מול אולם גדוש סטודנטים וחיילים חרדים, הצהיר הרמטכ"ל: אין שירות חובה, יש חובת שירות. אמר, וגם יסף.

בסמיכות לעונת ההצתה בכרמל, חוזרת עונת ההסתה. ההבנות השקטות בין גפני לנתניהו בסוגיית 'הבטחת הכנסה לאברכים' התפוצצו בקול רעש גדול. בצהרי יום שישי האחרון - ולא במקרה נבחר העיתוי שבו התקשורת נכנסת לתרדמת סופ"ש - הוציאה לשכת רה"מ הודעה דרמטית: "אחרי כשלושים שנה תוגבל באופן משמעותי קצבת הסיוע המוענקת לאברכים לחמש שנים. לראשונה, יוגבל מספר הזכאים ללימודי כולל ללא הגבלה, למספר מצומצם של לומדים מתמידים". וכו' וכו' כלשון נתניהו המשתלחת.

נוסח כה מתריס, אמור להקפיץ את ח"כינו, כמו קוץ שננעץ בבשר החי. בפועל, היחיד שזעק ומחה היה יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ מנחם לייזר מוזס, אאוטסיידר אמיתי שלא עושה חשבון לאיש - בטח שלא לחברי סיעתו מכל החוגים והבריתות – ומחויב רק לפיו וליבו, שבדרך כלל שווים.
לעומתו, על שאר הנציגים החרדיים מש"ס ומיהדות התורה כאחת, נפלה שתיקה, משתי סיבות.

ראשית, כולם הבינו שלנתניהו אין ברירה אחרת, מלבד לנסות ולצייר את החלטת הממשלה על תקצוב הבטחת הכנסה כרפורמה אנטי-אברכית. הסיבה השנייה הינה, שבסיפור הזה המו"מ כולו נוהל בידי יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני. העזרה שהוא קיבל מחבריו, דומה לסיוע שנתניהו מקבל מיוזמת ז'נבה. ומשכך, אמרו החברים, יואיל נא גפני לדברר ולהסביר. יו"ר ועדת הכספים מצידו, העדיף לשתוק מחשש שכל מילה תלבה את האש התקשורתית. אלמלא שכמה מחבריו המסורים היו טוענים שמדובר בכישלון, היה מוסיף ונוצר את פיו (ועל כך, ראה בעמודי החדשות).

כך או כך, ההודעה הפרובוקטיבית של לשכת ראש הממשלה לא ממש עזרה לנתניהו. התקשורתנים עטו על ההחלטה כמו נשרים על פגר, בדיוק כפי שצפה מראש בכיר בלשכת ראש הממשלה. ההמשך עוד לפנינו: בסופ"ש הנוכחי עומד להתפרסם תחקיר ענק ב'עיתון של המדינה' ובו ייחשפו ממצאים הנוגעים לזייפני 'הבטחת הכנסה' - אברכים העובדים בשחור. רמת התחקירים נגד החרדים שמפרסם 'ידיעות' בתקופה האחרונה, לא עומדת בסטנדרטים של מקומון מתחיל. אבל כשמדובר בחרדים, הכותב והקורא הישראלי דבק במידותיו של הקב"ה: קונה הכל.

וכל ההקדמה הזאת לא באה אלא כדי להמחיש עד כמה הזמנתו של הרמטכ"ל היוצא לכינוס שהמשתתפים בו הם סטודנטים וחיילים חרדים, הייתה נפיצה ומורכבת. מחד, אין לך עיתוי פרובוקטיבי מזה. מאידך, אין לך תשובה הולמת יותר. במקרה הזה, הכל מתחיל ונגמר בצורת ההגשה.

היה להם, לחבר'ה החרדים בקריה האקדמית תקדים לא רע שהם יצרו בעצמם. פאנל דומה נערך לפני מספר חודשים, באותו מקום, בפני אותו קהל יעד, אפילו הכותרת הייתה דומה: חרדים, חילונים ומה שביניהם. גם אז נוהל הדיון תחת שרביטו של אותו מנחה, בן כספית, בהבדל אחד, לצידם של ציפי לבני ובן כספית ישב אריה דרעי. כמו שרק הוא יודע, הצליח האריה השואג בכמה משפטי קסם, להפוך את הקערה על פיה. להפיק מהמפגש, כותרות מחמיאות, מלטפות, מפרגנות.

רק שבמקרה הזה, משום מה, שכחו את החרדי בבית. לצידם של אשכנזי וכספית, לא ישבה הפעם אישיות חרדית בעלת כריזמה תקשורתית. להזמין אמצעי תקשורת מכל קצוות המדיה, ולהותיר את השטח לשניים האלו לבדם, זה בדיוק כמו להצית את האש באצטרובלים שבצמרות הכרמל, ולוודא לפני כן ליתר ביטחון שאין אף כבאית בסביבה.

התוצאה הייתה צפויה למדי: כותרות ראשיות שפתחו את מהדורות החדשות ועיטרו את כותרות העיתונים, ואף לא אחת מהן פרגנה לציבור החרדי. רק למחרת היום, בתוכנית הבוקר של קול ישראל ברשת ב', הוזעק אריה דרעי לגונן ולהתגונן, בין השאר, לנוכח הדברים שעלו מהפאנל שנערך בקמפוס החרדי. הרוכב הטוב ביותר בשכונה, נקרא לאכוף את הסוסים אחרי שכבר ברחו מהאורווה.

כאן המקום להדגיש: הדברים אינם מכוונים כלפי אנשי הקמפוס החרדי (גילוי נאות: כמה מהם הינם מידידיי הקרובים והמוערכים ביותר). אין ספק שכוונתם כולה לטובה, לרוב גם מעשיהם. יחד עם זאת, את הלקח ראוי שנלמד כולנו: חכמים, חכמולוגים ומה שביניהם, היזהרו בדבריכם. גם בהזמנותיכם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!