האיש שמגייס תרומות לישראל במיליארדים - ועושה מזה מיליונים

גם השבוע, כמדי שנה בימים שלפני פסח או ראש השנה, שודרו ברדיו ג'ינגלים ובהם מספר הרב יחיאל אקשטיין, נשיא ומייסד הקרן לידידות, במבטא אמריקאי כבד על חבילות המזון והתלושים שהקרן מעניקה לנזקקים לקראת החג. הפטנט של אקשטיין - גיוס כספים אינטנסיבי מנוצרים אוונגליסטים עניים בדרום ארה"ב, באמצעות סרטונים סוחטי דמעות על העוני הקשה בישראל - כבר נהפך לדבר ידוע ומוכר. מה שפחות ידוע הוא שאקשטיין עצמו נהפך לסוג של שכיר־מיליונר בקרן, ובשנים האחרונות הוא משלשל לכיסו כמיליון דולר בשנה (כספים הכוללים הפרשות לפנסיה).

הקרן לידידות פועלת בשלושה מישורים: העיקרי שבהם הוא עזרה בתחום הרווחה - הענקת סיוע חומרי, ככל שנדרש, לקשישים עניים ומשפחות שחיות בעוני, ובכלל זה קניית מזון, תרופות, וסיוע בתשלומי חשבונות. המישור השני הוא פעילות של עידוד עלייה וסיוע לקהילות יהודיות במדינות בריה"מ לשעבר. בנוסף לכך, הקרן תורמת לחיילי צה"ל נזקקים, מסייעת לנפגעי טרור ובהקמת מיגוניות או ציוד אחר שנדרש לשם הגנה אזרחית.

ואולם לפי פרסום של "וול סטריט ג'ורנל" מהשבועות האחרונים, מהקרן נהנים לא רק הנזקקים: ב–2014 השתכר אקשטיין 1.1 מיליון דולר, ושכרו היה מיליון דולר זו שנה השלישית ברציפות. לפי אותו פרסום, חבילת הפנסיה שלו תעמוד ב–2022 על 4.4 מיליון דולר. ב–2015, כך לפי דיווחי הקרן הבינלאומית לידידות בין נוצרים ליהודים (ארגון האם האמריקאי של הקרן לידידות) לרשויות המס בארה"ב, שכרו של אקשטיין היה 919 אלף דולר, מתוכם 670 אלף דולר שכר והשאר הפרשות לפנסיה.

לטענת אנשי הקרן לידידות, מדובר בדבר טכני - במשך שנים לא הופרשה לאקשטיין פנסיה, ולכן ההפרשות של השנים האחרונות גדולות. אבל בחישוב לשקלים השכר של אקשטיין היה ב–2015 2.6 מיליון שקל. לשם המחשה, 2.5 מיליון שקל הוא הרף שהוצב בחוק שכר הבכירים שנחקק לפני כשנה לגבי הגבלת שכר הבכירים בבנקים, חברות הביטוח וחברות ההשקעות, מגבלה שמתייחסת לעלות השכר ולא רק לשכר עצמו. למשל, שכרו של אקשטיין גבוה הרבה יותר מאשר עלות שכרו של ערן וינטרוב, מנכ"ל עמותת לתת, שאף היא מחלקת מזון לנזקקים - 410 אלף שקל בשנה.

איך זה קורה? את השכר מקבל אקשטיין לא מהעמותה בישראל, אלא מהקרן האמריקאית שאותה הקים ב–1983, שאחראית על גיוס התרומות והעברת הכספים לקרן הידידות בישראל. אגב, מסים משלם אקשטיין בארה"ב ולא בישראל. הוא אמנם קיבל אזרחות ישראלית בתחילת שנות ה–2000 לאחר שעלה לישראל, אך מרכז חייו עדיין נותר בארה"ב, ולמעלה ממחצית השנה הוא נמצא שם.

בתו, יעל אקשטיין, מוגדרת כסגנית נשיא הקרן לידידות, ועובדת בישראל כאחראית על יחסי החוץ. גם היא מקבלת את המשכורת מהקרן האמריקאית ועלות שכרה ב-2015 היתה 307 אלף דולר (39 אלף דולר מהסכום - הפרשות לפנסיה), כלומר כ–1.2 מיליון שקל - 100 אלף שקל בחודש - תגמול מפתיע, בוודאי לנוכח גילה הצעיר אז - 32. אגב, לפי הנחיות משרד המשפטים, אסור לעמותה להעסיק קרובי משפחה של חברי ועד מנהל מכיוון שהדבר מנוגד, הלכה למעשה, לחוק העמותות. ואולם אקשטיין הצליח למצוא מעקף - ומעסיק את בתו דרך הקרן בארה"ב.

לפי אנשי הקרן לידידות, על אף שאקשטיין פועל בישראל ומנסה לשנות את פני החברה כאן, את השכר שלו צריך לבחון במונחים אמריקאיים. "אם אתה משווה את השכר שלו למנכ"ל עמותת לתת, אז באמת אין מה להשוות", מסביר ג'ף קיי, מנכ"ל הקרן לידידות (שמשתכר 644 אלף שקל בשנה), "אבל אם תסתכל על כל מקבלי השכר של העמותות הגדולות בארה"ב, אוניברסיטאות, מנהלי פדרציות וארגונים יהודיים, בהשוואה אליהם השכר שלו נמוך".

המנטור: כומר מראשי הימין הנוצרי־קיצוני בארה"ב

אקשטיין נולד ב–1951 באוטווה, קנדה. בגיל 18 הגיע לישראל ולמד במשך שנתיים בישיבת ההסדר כרם ביבנה. לאחר מכן נסע ללמוד בישיבה יוניברסיטי בניו יורק, שם הוסמך לרבנות, והשלים תואר ראשון בפסיכולוגיה ושני בפילוסופיה יהודית. בצעירותו התפרנס מהיותו רב קהילה בניו ג'רזי ובאמצע שנות ה–70 החל לעבוד בליגה נגד השמצה בארה"ב, אז גם עבר לשיקגו. זה המקום שבו התוודע לקהילה הנוצרית־אוונגליסטית, כאשר ניסה לגייס אותה למאבקי תעמולה שונים בעד ישראל והקהילה היהודית, מתוך אמונה שאפשר ליצור ברית בין יהודים לנוצרים, בין היתר על סמך פסוקים מהברית החדשה.

ב–1983 עזב אקשטיין את הליגה נגד השמצה, והקים את הקרן הבינלאומית לידידות בין נוצרים ליהודים. אקשטיין היה אז בתחילת שנות ה–30 לחייו, וחסר משאבים כספיים. בשבתות עבד כרב קהילה במרכז שיקגו, ובימי חול ניסה לגייס כספים לקרן שהקים, גם כדי שיהיה לו איך להתפרנס. בביוגרפיה שכתב עליו ב–2015 העיתונאי האמריקאי זאב חפץ, בשם "בונה הגשר" (בהוצאת ידיעות ספרים) נכתב: "הכספים טיפטפו לחשבון באטיות. היו ימים שבהם חיכה אקשטיין ליד תיבת הדואר וקיווה שיגיע לפחות צ'ק אחד שיאפשר לו לכסות את שכר הדירה או לשלם את חשבון החשמל. בשנה הראשונה הכניסה הקרן 26,679 אלף דולר, ומשכורתו של אקשטיין היתה 9,400 דולר".

לפי הביוגרפיה, מי שסייע לו באותם ימים היה הכומר האמריקאי פט רוברטסון, הנחשב לאחד מראשי הימין הנוצרי־קיצוני בארה"ב וידוע כמנחה תוכנית ההטפה הדתית "מועדון 700". רוברטסון, שנהג להזמין את אקשטיין להשתתף בתוכנית, מתואר בביוגרפיה כמנטור הנוצרי של אקשטיין, שבתחילת הדרך אף תרם לו 10,000 דולר. עם זאת, רוב התרומות של הקרן אז, וגם היום, מגיעות ממאות אלפי נוצרים, שכל אחד מהם תורם סכום נמוך.

הקשר של אקשטיין עם הקהילה הנוצרית־אוונגליסטית עורר עליו ביקורת רבה במהלך השנים גם בקהילה היהודית אורתודוקסית בארה"ב, ולאחר עלייתו ארצה גם בישראל. בין היתר, נטען נגדו שהוא מלמד גויים תורה, דבר שאסור לפי ההלכה. עד היום, רוב הגופים הדתיים המשמעותיים, מלבד חב"ד, מסרבים לקחת כספים מהקרן לידידות, בגלל מקור הכספים.

בשנת 2000 החליט אקשטיין לעלות לישראל, ובמקביל התגרש מאשתו בוני (כיום הוא נשוי בפעם השנייה). בארץ הקים את הקרן לידידות, שבתחילת דרכה פעלה ממשרד קטן בירושלים. במהלך השנים הקרן הגדילה את פעילותה. פריצת דרך משמעותית היתה לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר היא נכנסה לוואקום של נטישת הממשלה את יישובי הצפון והציעה לרשויות המקומיות עזרה.

כיום נחשבת הקרן לאחת מקרנות הפילנתרופיה הגדולות בארץ, ועיקר הכסף מיועד לפרויקטים בתחום הרווחה, עם בולטות גבוהה לקשישים וסיוע לפריפריה. בשנים האחרונות אף נכנסה הקרן לפעילות בתחום קליטת עלייה. עם השנים, הכסף שמגיע לקרן רק הלך וגדל. ב–2015, לפי דיווחי הקרן האמריקאית, היא קיבלה תרומות בסך 135 מיליון דולר. בשנה זו קיבלה הקרן בישראל תרומות בסך 135 מיליון שקל מהסכום שגויס בארה"ב. הפער נובע מכך שחלק מהתרומות בארה"ב זורמות ישירות למוסדות יהודיים ועזרה לנזקקים במדינות בריה"מ לשעבר, וגם מהוצאות על אדמיניסטרציה וגיוס כספים של הקרן האמריקאית, שהיו 33 מיליון דולר ב–2015.

לפי דובר הקרן לידידות, מאז 1983, עת נוסדה הקרן האמריקאית, היא גייסה יותר מ–1.3 מיליארד דולר לטובת פרויקטים בישראל ובתפוצות. בשלב זה נראה שהפעילות רק הולכת לגדול. באחרונה רכשה הקרן, במכרז של רשות מקרקעי ישראל, קרקע במתחם אלנבי בירושלים, שעליה היא מתכוונת להקים מרכז מבקרים ולהעביר לשם את משרדי הקרן, שאותם היא שוכרת כיום באזור התעשייה תלפיות בדרום העיר.

השגשוג של הקרן לידידות קשור באופן בלתי נפרד למדיניות הממשלתית בישראל בעשורים האחרונים. מצד אחד, הגידול בפערים החברתיים הגדיל את מספר העניים והנזקקים. במקביל, המדינה הלכה והפריטה שירותים בתחום הרווחה ונסמכת יותר ויותר על עמותות שונות בתחום הרווחה, שמעניקות שירותים שבעבר המדינה העניקה. תחום הרווחה הוא אחד התחומים שבהם יש ריבוי של עמותות בגלל אותה מגמה. חלק מעמותות אלה הן עמותות בתחום הרווחה, אחרות, כמו הקרן לידידות, מעניקות סיוע ישיר לנזקקים. למדינה נוח שעמותות אלה פועלות ובכך מורידות ממנה מעמסה תקציבית. העמותות, מצד שני, חשות שהן רוצות גם להשפיע על המדיניות - ולא רק לשמש כידה הארוכה של המדינה.

"לפעמים אני נהיה ממש מפלצת, ממש מנהל גרוע"

במובן מסוים, אקשטיין הוא חלוץ בנוף הפילנתרופיה בישראל. אדם שצבר כוח ומעמד במשך השנים כתוצאה מכך שהוא האחראי הבלעדי על הבאת תרומות בהיקפים יוצאי דופן, בהתחשב בכך שהמקור אינו בעל הון פרטי. אקשטיין צבר במהלך השנים לא מעט מבקרים, לצד מעריצים, אבל אלה גם אלה מסכימים שצריך להיות טיפוס מיוחד כדי להקים יש מאין פרויקט כזה.

"הוא איש עם אגו בשמים ושריטה עמוקה", אומר אדם שעבד אתו בעבר. אחד הדברים בעוכריו של אקשטיין הוא הרצון הבלתי נדלה בהכרה. "הוא מאוד אוהב פרסום", אומר אדם שעבד בעבר בקרן. "מבחינתו, אין שום עניין של מתן בסתר. להפך, שיידעו כמה שיותר. הוא לחלוטין רודף כבוד. חשוב לו לקבל הכרה מהדרגים הכי גבוהים - ח"כים, שרים, ראש ממשלה. מבחינתו, ברור לו שבאירועים הוא צריך לשבת בשורה הראשונה של המכובדים ביותר. זה לא במקרה שהוא בעצמו מקריין את הג'ינגלים ברדיו".

אדם אחר שעבד בקרן מוסיף: "הוא מקבל הכרה מלמטה. אם תלך אתו במקומות שבהם הקרן תורמת, בעיקר בפריפריה, תראה איך אנשים ברחוב אוהבים אותו. אבל את ההכרה מלמעלה הוא לא קיבל".

"הוא איש דתי שמוקצה בקהילה שלו, וזה גורם לו לכאב לב גדול", טוען בכיר לשעבר בקרן. "גם ככה יש משהו באישיות שלו שזקוק להכרה. הדחייה שאותה חווה במשך השנים הפכה את הצורך הזה למשהו ענק".

לדברי יועצת התקשורת לימור בר־און, שבעבר עבדה בעמותה בפרויקטים שונים, לאקשטיין מגיע הרבה קרדיט על מה שעשה לטובת החברה בישראל. "זה בן אדם שעלה על רעיון פשוט אבל גאוני, שבאמצעותו אפשר להביא לישראל 100 מיליון דולר בשנה לטובת מעשים טובים. זה בן אדם עם תשוקה ענקית ואהבה גדולה לעם ישראל. לדעתי, הוא זכאי לכל דולר שהוא מקבל".

לצד זאת, אקשטיין הוא גם בוס שכמעט בלתי אפשרי לעבוד עמו. "אני לא זוכר אחד שלא היה לו איזשהו כסאח אתו", אומר בכיר לשעבר בקרן. "הוא איש מאוד מורכב ומסובך, שלצד הגאונות שלו, קשה להיות אתו בקשר אינטנסיבי. זה נובע מהאופי שלו - הוא איש קשה שמתעצבן כשדברים לא נעשו בדיוק כפי שהתכוון. הוא ממש לא הטיפוס של האמריקאי הנחמד. להפך, תחשוב על הישראלי העצבני. במובן מסוים, הוא מרשה לעצמו. מבחינתו, הוא הקים אימפריה".

לפי הביוגרפיה של חפץ, במשך שנים אקשטיין לא היה לא מרוצה מהמנהלים שעבדו תחתיו. "את חיפושיו אחר צוות ניהול ניתן לדמות לטיול ספארי ארוך בערבות התסכול. אקשטיין שכר שורה ארוכה של גברים ונשים שייקחו על עצמם את הניהול האדמיניסטרטיבי של הקרן. בסופו של דבר, פיטר את רובם. האחרים לא רצו להישאר", כך נכתב בביוגרפיה.

בספר גם מובאת דוגמה לאחת מהתפרצויות הזעם של אקשטיין. היה זה בקיץ 2013, בתקופה שבה רכשה הקרן לידידות מנויים של "ידיעות אחרונות" במיליון דולר כדי לחלק בבתי אבות. על העיתונים שחולקו היה אמור להופיע לוגו של הקרן, אך על כמה מהם הלוגו הושמט. אקשטיין התקשר למנהל האחראי וחקר אותו שתי וערב בקול כועס במיוחד. "לפעמים אני נהיה ממש מפלצת, ממש מנהל גרוע", כך מצוטט אקשטיין בספר, "כשאני רואה שמישהו לא ירד לפרטי־פרטים ומגלה אוזלת יד, קשה לי עם זה ואני מפחיד אנשים. אני יודע שבמשך השנים הרחקתי מעלי אנשי צוות רבים וכי לרבים מהם לא נתתי יחס ראוי. אני תמיד מתנצל, אבל זה לא מספיק".

מקורב לפוליטיקאים בכירים ולאנשי עסקים בולטים

בשלב מוקדם בחייו הבוגרים אקשטיין התחכך עם פוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים, תחילה בארה"ב ולאחר מכן בישראל. במהלך פעילותו הוא חשב כמה פעמים על כניסה לזירה הפוליטית, אך בכל תחנה החליט לוותר מראש. לפי הביוגרפיה שלו, באמצע שנות ה-90 הוא הירהר באפשרות להתמודד למשרת סנאטור במדינת אילינוי מטעם המפלגה הדמוקרטית, אך פסל את האפשרות לאחר שבחן את הדברים לעומק. לקראת בחירות 2013 בישראל נבחנה האפשרות שהוא ישולב ברשימת יש עתיד לכנסת, אך גם עניין זה לא יצא לפועל.

את יאיר לפיד הכיר אקשטיין עוד בתקופה שבה לפיד היה עיתונאי, סביב הקמת בית הידידות בשכונת בבלי בצפון תל אביב, בית לאוטיסטים בוגרים שלפיד היה בין מקימיו (ושבו מתגוררת כיום בתו), פרויקט שאליו תרמה הקרן. פוליטיקאי אחר שאליו אקשטיין מקורב הוא ח"כ אבי דיכטר מהליכוד, והוא מכיר היטב גם את יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה, מהתקופה שבה שימש שר הרווחה. ב–2014 אף עלה שמו של אקשטיין כמועמד לנשיאות המדינה, אך גם כאן זו היתה אפיזודה קצרה. לדברי מקורבים לקרן, ח"כ מסוים הציע לו לרוץ, אך הוא הבין שסיכוייו נמוכים משום שהוא בא מחוץ למערכת הפוליטית.

גם במערכת העסקית יש לאקשטיין קשרים. הוא מקורב ללב לבייב, שעמו הוא משתף פעולה במוסדות פילנתרופיים במדינות בריה"מ לשעבר. עם איש העסקים חיים סבן הוא התיידד על רקע תרומות שהעבירה הקרן לארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF). בשנים האחרונות אקשטיין מקורב ליועץ האסטרטגי משה תאומים, בעלי משרד הפרסום גיתם המקושר היטב לפוליטיקאים בכירים ולאנשי עסקים. גיתם מספקת את שירותי הפרסום לקרן לידידות, ותאומים משמש יועץ של אקשטיין והקרן.

המשיכה של אקשטיין לפוליטיקה נובעת ככל הנראה מאותו המקום של אהבת הפרסום. בשדה הזה, אקשטיין מרגיש הרבה יותר נוח. בשנים האחרונות קשה היה לפספס את הקרן לידידות - אם זה בפרסומות הגדולות בנתב"ג, או בכלי התקשורת השונים בפרסומות או בשיתופי פעולה של תוכן שיווקי. במשך עונה אחת אף קיימה הקרן שיתוף פעולה עם התוכנית "כוכב נולד", וב–2013 התקיים שיתוף פעולה בין ynet לקרן לידידות סביב תוכנית של הקרן בסוגיית הקשישים, וכתבות של כתב האתר שחי מקצבת זקנה פורסמו בערוץ מעורבות באתר. בשבועות האחרונים אפשר לזהות שוב דוגמאות של שיתוף פעולה של תוכן שיווקי של הקרן עם קבוצת ידיעות אחרונות, בפרסומים על מוקד הידידות של הקרן, קו שאליו מתקשרים נזקקים כאשר הם צריכים מוצר או שירות באופן דחוף. דובר הקרן טוען שלא מדובר בשיתוף פעולה בתשלום, אלא במקרים ספורים שבהם שיתוף הפעולה נעשה פרו־בונו.

מוקד הידידות היא יוזמה חדשה יחסית של הקרן, שבגללה גם הסתכסך אקשטיין עם צמד מגישי תוכנית הבוקר של ערוץ 10, אורלי וילנאי וגיא מרוז. השניים הקימו לפני כמה שנים בתוכניתם את קו הידידות, שבאמצעותו הם מסייעים לנזקקים שפונים אליהם. השם נהגה בלי קשר לקרן של אקשטיין, אבל זו הצטרפה כעבור כמה חודשים ומימנה את המוקד הטלפוני. בשלב מסוים, לדברי מקורב לנושא, וילנאי ומרוז ביקשו לפתח את המוקד הטלפוני לשעת חירום, סוג של 911, למקרים של רווחה. הם שמחו לשתף את אקשטיין ואנשיו ברעיונותיהם, ואז הופתעו לגלות שאקשטיין פתח את מוקד הידידות מבלי להודיע להם. בעקבות זאת, לפני שנה וחצי הופסק שיתוף הפעולה בין הקרן לתוכנית וצמד המגישים נשארו עם טעם רע מאוד בפה, בלשון המעטה, ובתחושה שאקשטיין עשה מעשה מכוער מאוד.

סכסוכים עם הסוכנות היהודית ומשרד הרווחה

סכסוך אחר היה לאקשטיין עם הסוכנות היהודית והעומד ראשה, נתן שרנסקי. סוגיית קליטת העלייה הוא אחד הנושאים העיקריים שבהם עוסקת הקרן לידידות, דבר שגם מתיישב עם החזון הנוצרי־אוונגליסטי. זאת, מכיוון שלפי חזונם, אחרי שכל היהודים יגיעו לישראל, תתחיל מלחמת גוג ומגוג שלאחריה יבוא המשיח ישו.

פרויקט על כנפי נשרים של הקרן האמריקאית החל כבר בשנותיה הראשונות של הקרן, במקביל לתחילת גל העלייה מבריה"מ. אז הכסף זרם מהקרן לידידות ישירות לסוכנות היהודית, הגוף שמטפל מטעם מדינת ישראל בנושאי קליטת עלייה. כך היה עד לפני שלוש שנים. לפי הקרן לידידות, היא תרמה במשך 20 שנה 750 מיליון שקל לסוכנות היהודית. בשנים האחרונות החליט אקשטיין שהקרן תפסיק להעביר כסף לסוכנות ותתחיל לארגן בעצמה קבוצות של עולים לישראל. לטענת גורמים בסוכנות, הפיצוץ בין שני הגופים החל בעקבות דרישות של אקשטיין ל"טיסות ממותגות" של עולים - כלומר שעל המטוס יהיה הסמל של הקרן לידידות, ובנחיתה בארץ ייערכו טקסים שבהם יובלט המקום של הקרן בהבאתם.

"היתה לו רשימה של דרישות. רובן כללו הבלטה של שמו ושם הקרן בכל מיני פרויקטים, גם במקומות שבהם לא קוראים לפרויקט על שם אף אחד. אקשטיין רצה מיתוג מוחלט של הקרן", אומר יגאל פלמור, דובר הסוכנות היהודית. "כשדרישותיו לא נענו, אקשטיין פרש בקול רעש גדול. כעס, לא הופיע לישיבות והודיע שהוא מושך את התרומות. הוא טרח ללוות את זה בקמפיין שמספר שהסוכנות ביטלה פעילויות עידוד עלייה באוקראינה וברוסיה, דבר שלא היה נכון, ובהשמצות אישיות נגד שרנסקי. זה היה בלתי נסבל".

מלבד זאת, בסוכנות כעסו על שיטות הפעולה של אקשטיין. לפי בכיר בסוכנות, הקרן לידידות היתה נותנת לעולים כסף מזומן ביד (1,000 דולר למבוגר, 500 דולר לקטין), כדי שיעלו לטיסה עם הקרן לידידות ולא עם הסוכנות. "זה תרגיל מכוער, שגורם נזק כספי, כי אלה כרטיסים שאי אפשר לבטל אותם", אומר אותו בכיר. "מישהו לא התייצב לטיסה, מבררים מה קרה, ומתברר שהוא עלה לטיסה של אקשטיין, בלי להודיע לנו. שואלים אותם - למה עשיתם את זה ולמה לא הודעתם? מתברר שככה אנשי הקרן אמרו להם לעשות. אלה תעלולים נכלוליים ותקיעת סכין בגב".

גרסת אנשי הקרן שונה. לדברי קיי, אין קשר בין המשבר לבין עניין הטיסות הממותגות, והכל התחיל סביב המשבר של מלחמת רוסיה־אוקראינה בקיץ 2014. אקשטיין נסע לאוקראינה וגילה שמחנה קיץ שאותו מימנה הקרן נהפך למחנה פליטים. הוא רצה לארגן טיסת עלייה לארץ ואז התברר לו ששליחת הסוכנות נמצאת בחופשה בישראל.

"אני והוא הלכנו לשרנסקי ואמרנו לו שלא יכול להיות שלא מעלים את הפליטים האלה לארץ. שרנסקי רצה את הכסף, שהוא יעשה את זה לבד", אומר קיי. "היו שתי טיסות של הסוכנות ששיתפנו ככה פעולה, ואז ראינו שאין שפה משותפת בינינו, ואקשטיין החליט שהוא מעדיף לעשות את זה לבד. אקשטיין לא סמך על הסוכנות, הוא חושב שזה גוף מסורבל. לנו יש יעילות של גוף עסקי שמקבל החלטות תוך דקה. אנחנו זריזים, יעילים ופותרים בעיות".

מנגד, עובד לשעבר בקרן מחזק דווקא את גרסת הסוכנות. לדבריו, לא רק מול גופים גדולים כמו הסוכנות עלתה הדרישה לקרדיט ומיתוג, אלא גם עם עמותות בינוניות וקטנות. "ממה שאני ראיתי, היו מקרים שהקרן התנתה העברת כספים ביחסי ציבור", הוא אומר. "עמותה מקבלת כסף, ואז אומרים להם שצריך לארגן אירוע, ולדאוג לזה שיהיה לזה פרסום וסיקור בעיתונות המקומית. אנשי העמותות היו בפאניקה מזה, הם ידעו שקשה להכניס אייטמים כאלה לעיתון".

שיתוף פעולה נוסף שנקטע ב-2014 היה בפרויקט קייטנות הקיץ של משרד החינוך. באותה שנה יזם שר החינוך לשעבר, שי פירון, פרויקט שבו המדינה תסבסד בשלושת השבועות הראשונים של החופש הגדול קייטנה עבור ילדי הגנים וכיתות א'־ב'. הקרן לידידות היתה אמורה לתרום 10 מיליון דולר, בעיקר להרחבת הפרויקט ל–30 אלף תלמידים בכיתות ג'־ד' בפריפריה. בתמורה דרשה הקרן מיתוג של הקייטנות - שלטים וציון אחר של הקרן לידידות בכל המקומות שבהם יתקיימו הקייטנות.

עמותת מרימים את הדגל, הפעילה בסוגיות של חינוך, עתרה לבג"ץ בטענה כי למעשה מדובר בהסכם על פרסום, מבלי שנערך מכרז. כמה ימים בסמוך להפעלת הקייטנות החליט משרד החינוך, בהנחיית פירון, לוותר על התרומה. "צורת השיח של אקשטיין בסיפור היתה הזויה", משחזר בכיר לשעבר במשרד החינוך. "הוא רצה לקרוא לזה קייטנת הידידות, אף על פי שהוא תרם רק 3% מהפרויקט. זה יצר בלגן גדול עם הורים ועם גורמים אחרים. אם הוא היה רוצה למתג את עצמו רק במקומות שלהם תרם - מילא. אבל הבקשה שלו היתה ממש לא מידתית".

באותה תקופה אקשטיין גם נכנס לעימות עם שר הרווחה דאז, מאיר כהן, אף הוא ממפלגת יש עתיד. לטענת מקורבים לקרן, הכל החל בגלל כתבה בערוץ 2 שכינתה את אקשטיין "שר הרווחה האמיתי של ישראל", דבר שהרגיז את כהן. "היו פרויקטים שלא הסכמתי שבעל המאה יהיה בעל הדעה", מסביר כהן. "בסוגיית הקשישים, לדוגמה, חשבתי שהטיפול צריך להיות לאורך זמן. אמרתי לאקשטיין - בוא נלך לפרויקטים משותפים, ובכל מקרה אם אתה מגייס כספים, אני תמיד אתן יותר ממה שאתה נותן, אבל אני לא מוכן שמדיניות הרווחה של מדינת ישראל תיעשה על ידי הפילנתרופיה, שלא ייווצר מצב שהקרן לידידות תחליף את המדינה. היו תקופות מסוימות שאקשטיין החליט שהוא המדינה, שהוא משרד הרווחה. לזה התנגדתי. לכן, באמצע כהונתי פחות שיתפנו פעולה עם הקרן".

עם שר הרווחה הנוכחי, חיים כץ, נפגש אקשטיין בתחילת הקדנציה שלו. לטענת מקורבים לכץ, בפגישה זו התברר שגם כאן אקשטיין מבקש להתוות מדיניות, הפעם בפרויקט שקשור לפנימיות, וגם הפעם העלה את עניין מיתוג ופרסום פעילות הקרן לידידות. מאז, לדברי מקורבים לשר, השניים לא נפגשו.

הסכסוכים עם הסוכנות היהודית ועם משרדי הרווחה והחינוך הם גם ביטוי לשינוי מדיניות שמנהיג אקשטיין בקרן בשנים האחרונות. בתחילת דרכה בישראל, הקרן לידידות היתה קרן שמעבירה כספים לגופים שונים - ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית, קרן רש"י ורשויות מקומיות - והם אלה שביצעו את הפרויקטים. כעת, הקרן בעצמה מבקשת להיות גם המבצעת. כתוצאה מכך גדל מספר העובדים בקרן מ–20 בעבר ל–150 כיום, וקמו מחלקות מיוחדות לטיפול בסוגיות כמו עלייה, קשישים, האוכלוסיה האתיופית והאוכלוסייה הערבית. כעת מבקשת הקרן להקים מרכז מחקר בנושאי רווחה במרכז הבינתחומי הרצליה, וכבר נערכה פגישה בנושא עם אנשיו של נשיא המרכז, פרופ' אוריאל רייכמן. "זה אמור להיות מרכז מחקר ופיתוח של הקרן", אומר מקורב לנושא, "חוקרים וסטודנטים יכתבו ניירות עמדה עם פתרונות, הקרן תיישם - ואז תזמין את הממשלה לבוא ולראות".

הקרן: "אקשטיין נמנע מהוצאות מיותרות כדי לחסוך כל דולר"

הקרן לידידות מסרה בתגובה: "במשך 20 שנה של שיתוף פעולה בין הקרן לסוכנות היהודית, לא נדרשו ולא נעשו כל פעולות להוקרת פעילות הקרן, כך שהטענה הזו מופרכת. אם היתה נכונה, היינו מסיימים את השותפות שנים קודם. האמת היא שבמהלך השנים נוצרו חילוקי דעות בינינו לסוכנות על מקומה של העלייה בפעילות. כשפרץ המשבר באוקראינה התגלתה אוזלת היד של הסוכנות, שלא היתה ערוכה לטפל ביהודים שביקשו לעלות ארצה. בנקודה זו החליטה הקרן להקים מחלקת עלייה עצמאית ולאפשר ליהודים הנמצאים במצוקה ביטחונית או כלכלית לעלות ארצה. הקרן פועלת בגישה שלפיה יש לתת סיוע נרחב לכל עולה וללוותו באופן אינטנסיבי עד לקליטתו המוצלחת בישראל. זה כולל סיוע כלכלי נדיב וליווי חברתי לעולים המגיעים כמעט חסרי כל. לצערנו, הסוכנות מעניקה מעט מאוד זכויות לעולים ואינה עושה הרבה מעבר לתשלום על כרטיס הטיסה, ואז הם נותרים לבדם מול הרשויות והביורוקרטיה בישראל.

"הקרן בהחלט פועלת להעלאת המודעות לסיוע שניתן בישראל על ידי מיליוני תורמים נוצרים ופועלת להוקרת תורמינו. הפעולות נעשות בכל פרויקט שאנו שותפים לו ומותאמות לאופי העמותה ויכולותיה. איננו מסתמכים על עמותות לייצר בעבורנו חשיפה תקשורתית.

"לגבי משרד החינוך: השותפות הזו הופסקה עקב עתירה קנטרנית לבג"ץ על ידי גורמים במגזר החרד"לי, שמתנגדים באופן גזעני לכל שותפות ומימון שמגיע ממי שאינו יהודי. לאור זאת, השותפות בוטלה ועשרות אלפי ילדים בסיכון נותרו ללא מענה בחודשי הקיץ. כמובן שלא ויתרנו ופנינו לסייע באפיקים אחרים לילדי פנימיות רווחה.

"בעניין גיוס התרומות: ישראל נמצאת בתחתית דירוג ה–OECD בכל הקשור לרמות העוני והפערים החברתיים. אנחנו מביאים את הצרכים האקוטיים לידיעתם של תומכינו בעולם. איננו משקרים ומביימים, אלא רק מביאים תמונות מצב אמיתיות. מי שמתבייש במצב, מוטב שיפעל לצמצום העוני בישראל ולמצב המחפיר שבו למאות אלפי קשישים ונכים אין כאן מה לאכול ובית ראוי לגור בו.

"יעל אקשטיין מונתה על ידי הוועד המנהל של הארגון הגלובלי לאחר שהוכיחה את עצמה ואת מקצועיותה. אין ספק שלמדה הרבה מ–30 שנות ניסיון במחיצת אביה, אך היא נשפטת על פי תוצרים מקצועיים בלבד.

"לגבי אורלי וילנאי וגיא מרוז: אנחנו מעריכים אותם והיינו שותפים במשך שנים רבות. לפני כשנתיים החליטה הקרן על הקמת מוקד ארצי שיפעל לטיפול באלפי פונים מדי חודש עם צוות מיומן ומקצועי של 20 רכזי שירות ותוך הרחבת השותפות לגורמים נוספים שיש בידם לסייע בפתרון מצוקות בשלל תחומים. לצערנו, אורלי וגיא החליטו שהם אינם מעוניינים להיות חלק ממיזם זה ולכן השותפות הופסקה תוך שהיחסים נשמרו, וכראייה ניתן לראות שאורלי וגיא מפנים מקרים רבים לטיפולנו וגם אנו שולחים פונים להיעזר בשירותם במקרים רלוונטיים.

"לגבי שכרו של הרב אקשטיין: הקרן לידידות בארה"ב היא ארגון מבוקר על ידי הרשויות ופועלת על פי כל דין וזוכה שנה אחר שנה להערכת ה–Better Business Bureau כארגון שקוף המנוהל בסטנדרטים הגבוהים ביותר. שכרו של הרב מעולם לא היווה בעבורו גורם חשוב והוא אף נמנע בכל השנים מהוצאות מיותרות כדי לחסוך כל דולר שתורמינו מפקידים בידינו. הנתון שבידיכם שגוי, שכן במשך כ–20 שנה לא הופרשו תנאים סוציאליים לנשיא הקרן ולכן מופרשים כעת, ולכן יש עלייה טכנית וההפרשות הרטרואקטיביות מגולמות בסכום האמור. משכורתו של נשיא הקרן היא כמחצית מהסכום שנקבתם ואף נמוך מכך, ואת יתרת הכספים הוא צפוי לקבל רק בעת פרישתו לפנסיה. לפני חודש קיים הוועד המנהל של הקרן התייעצות עם חברה המתמחה בייעוץ בענייני שכר והומלץ להעלות את שכרו של הנשיא ב–3%.

"לגבי משרד הרווחה: כיום יש שיתוף פעולה פורה בין הקרן לידידות למשרד במגוון פרויקטים. הקרן פועלת בשיתוף עם 200 מחלקות רווחה יישוביות, עם עשרות פנימיות ומועדוניות רווחה לילדים בסיכון, עם הביטוח הלאומי ועוד רשימה ארוכה של גופים הכפופים לשר הרווחה. גם עם השר מאיר כהן היו שיתופי פעולה רבים כשר רווחה ועוד לפני כן כראש העיר דימונה. בשנה שעברה היה שיתוף הפעולה האחרון שבו קיימנו יחד יום הוקרה מיוחד בכנסת לעובדים הסוציאליים של ישראל. בתקופתו של יצחק הרצוג כשר הרווחה אף הוענק לרב אקשטיין אות מגן הרווחה המיוחד על פועלו בתחום ושותפותו עם המשרד".

שיטת גיוס התרומות: דיוור ישיר של עוני וחיטוט בפחי אשפה

במשך השנים פיתח הרב יחיאל אקשטיין דרך ייחודית להוציא כסף מהתורמים בחו"ל, דבר שגם עורר כלפיו לא מעט ביקורת בישראל. ברשתות טלוויזיה מקומיות בארה"ב וברשת הכבלים פוקס הוא מתאר את ישראל לא כאומת היי־טק מצליחה, אלא כמקום עני שבו חיים קשישים שמחטטים בפחי אשפה.

קהל היעד של התשדירים הוא אוכלוסיה נוצרית לבנה מהמעמד הבינוני־נמוך. על הפקת התשדירים אחראית בשנים האחרונות בתו של הרב, יעל אקשטיין, שדואגת לשלוח חומרים מישראל למטה הקרן בשיקגו. ההפצה של החומרים נעשית גם בדיוור ישיר. לפי הקרן לידידות, ב-2015 היו לקרן יותר מ-14 מיליון נמענים ברחבי העולם בצורה זו. בשנים האחרונות הרב אקשטיין גילה קהל יעד חדש - האוונגליסטים בדרום קוריאה ובברזיל, שמבחינת אקשטיין צפויים להגדיל עוד יותר את מאגר הכנסות הקרן בשנים הקרובות.

"אקשטיין בהחלט מוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה", אומר בכיר לשעבר בקרן. "יש ישראלים שחוטפים בחילה מלפתוח את רשת פוקס ולראות תשדיר של הקרן, שבו נראית אשה עם מספר על היד עומדת מול מקרר ריק. לדעתי, אם הוא מביא בזכות זה כל כך הרבה כסף, זה לגיטימי".

לדברי בכיר אחר לשעבר בקרן, "כשאתה מגייס כספים מאוכלוסיה נוצרית ענייה בארה"ב, אתה לא בא אליהם עם סטטיסטיקות ונתונים, אלא עם סיפור אישי על ילד בפנימייה או על קשיש ששנים לא יצא מהבית. תמיד אפשר לספר סיפורי זוועה". לדברי אותו בכיר, "בשיקגו נבנה מנגנון משומן דרך תחנות טלוויזיה מקומיות ודיוור ישיר, שיודעים לשמור על קשר עם התורמים ולפנות אליהם בכל חג מצד אחד, ובכל אסון שקורה בארץ, מצד שני. לדוגמה, אחרי אסון הכרמל, למרות שהיה מצב כלכלי לא טוב בארה"ב, התרומות עלו".

גם על התשדירים בישראל נשמעה ביקורת בשנים האחרונות. "כשר רווחה, מאוד לא אהבתי את הפרסומות של הקרן ברדיו, שהם מחליקים את המזון וכו'", אומר ח"כ מאיר כהן, שר הרווחה לשעבר. "זה יצר את הרושם שלפני החגים נכנס איזה גוף שמטפל בעניין ונותן תחושה ששום דבר לא נעשה על ידי מדינת ישראל. אותי זה הכעיס לשמוע אמירות על ילד רעב מדימונה שצריך לגייס לו כספים. ילדי דימונה וילדי ישראל לא צריכים לשמוע על תשדירים כאלה. אוי לה למדינה שמרשה לעצמה תופעות כאלה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!