העבודה הקשה של ערב החג: מה הפואנטה?

ערב פסח, ממרקים, שוטפים, מנקים, מכינים. גם בשעון הקיץ היום קצר והמלאכה מרובה.

כשכולם טרודים, עסוקים, מארגנים ולחילופין אורזים ומודדים. מתגנבת שאלה קטנה, מציקה ומטרידה: מה הפואנטה? המאמץ הכביר, ההשקעה מעבר לכל מידה בהכנות לחג הפסח? זו יציאה לחירות? עבדות משמע לה. הבית מבהיק, אך האשה מרוטה. השולחן ערוך במיני מטעמים וח-ן הבנק ריק. הילדים לבושים בבגדים חדשים, אך לא ישנו לילות מטורח ההכנות, ניקוי הספרים, פירוק המדפים וליבון הכלים.

בתוך כלל העשייה הנמרצת ומפרכת, מה פעולתו של היחיד, למען הכלל? לטובת הכלל, מעבר לטובת והנאת משפחתו, ביתו, חיכו ועצמו?

בפרשת השבוע פרשת צו מתבררים הדברים. פעולת היחיד לעצמו, משפיעה על הכלל כולו. שנאמר: ״זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה כל הלילה״. ונאמר במדרש: ״כל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה״.

ולמעשה מקובלנו, שבעידנא שאין הקרבת קרבנות, ״לימוד ועיון״ בתורת הקרבנות התחליף הראוי לחובת הקרבתם. והשאלה שנשאלת, א״כ, למה זה נאמר דווקא בקורבן עולה?

יש שרצו לתרץ, שדווקא בקורבן עולה, שנשרף כליל על המזבח ניתן לצאת ידי חובה, בלימוד הלכותיו. בשאר קרבנות שיש בהם מתנות כהונה והנאה לכהנים, א״א לצאת בלימוד גרידא! כי הרי לכהנים אין מזה טובת הנאה וחסר העיקר מהספר!

וכבר הקשו על כך. שגם בעולה יש לכהנים טובת הנאה, מעור הקורבן ששייך לכהנים. וא״כ, לימוד הלכותיה, פרטיה ודקדוקיה, עדיין לא נותנים את טובת ההנאה לכהנים? ואיך יוצאים ידי חובה.

ורצו לתרץ, שקורבן עולה שהוקרב במדבר, הוקרב כליל, כולל העור ולכהנים במדבר ״לא הייתה״ טובת הנאה מהעולות. וא״כ חזרה השאלה, היום לאחר המדבר שכן מגיע להם טובת הנאה, מה עוזר שנלמד ההלכות? מלימוד של הפרט, יש להם טובת הנאה? ובפרט בשאר הקרבנות שלכהנים יש טובת הנאה גדולה! כיצד יוצאים ידי חובת הקרבת הקורבן בלימוד ההלכות, כשלכהן אין את מה שמגיע לו מהקורבן?

ולכן חייבים לומר. שמדין ערבות, ״ישראל ערבים זה לזה״ מדין השותפות, מהרעיון שמעשה טוב של הפרט, מצווה אחת של היחיד יכולים להכריע את כף המאזנים לזכות, לכלל הציבור והעולם.
הלימוד של הפרט והיחיד, מהווה זכות וזיכוי לרבים, לכלל כולו. לכן בלימוד הלכות הקורבן גרידא של היחיד, גם הכהן זוכה ומרוויח. זו טובת ההנאה שלו. לכן יוצאים ידי חובת הקורבן בלימוד הלכותיו ופרטיו.

מבט זה על גודל ומעלת הלימוד והעבודה של היחיד לעצמו, שגורם לתועלת עצומה למען הכלל, נותן לנו הרגש ומבט שונה וחדשני על העבודה והטרחה של כל אחד ואחד מאיתנו.
זה מעבר לבית, משפחה, החיך הפרטי. זה מאמץ פרטי למען הקולקטיב. זה מחייב אך גם מספק.

כשנסב בליל הסדר עייפים אך מרוצים. יגעים אך נינוחים. נשכיל ונבין שזו החירות האמיתית הראשונה במעלה,לפעול למען וטובת הכלל. באם ניתן לבצע ולפעול זאת ע״י עבודת היחיד, בביתו ולמען משפחתו. אין לך חירות גדולה מזו. חג שמח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!