די לסגפנות: העולם הזה נברא כדי שנהנה ממנו

בין הזמנים הגיע. ריחה הטוב של פריחת האביב מנשב באוויר. כמה יפים הם מראות ההמולה והחיים בימים אלו. צעירי הצאן, אשר ישבו כל זמן החורף בישיבה, אברכי כולל או אנשי עמל, לוקחים קצת חופש מעמל יומם, יוצאים אל האוויר הצח, אל הגינות והמעיינות, שדות ופרדסים, טועמים את טעמו הטוב והמתוק של יופי הבריאה. קובעים עתים לתורה, מתפללים שלוש תפילות, ומאווררים את הנפש לתקופה קלה. רואה אני מתחת לבניין מגוריי חבורה של בחורים העוזרים לאיזה מפעל של ׳קמחא דפסחא׳. הם מלאים חיות ועשייה, מלאים אנרגיה ורעננות. דומה כי העולם תופס לו שעה של קורת רוח. כזו היא תקופת פריחת האביב - רווח להתבונן. ואם כי ידיהם של רבים עסוקים בניקיון יסודי של הבית לחג הפסח, אך דומה כי גם מלאכה זו מעניקה סיפוק רב לעוסקים בה, כמה שהיא מפרכת. שמעתי פעם פתגם שבני אדם אוהבים לראות שלושה דברים: מעיין שזורם, מדורת אש שבוערת, ואנשים חרוצים שעובדים. יש בכך אמת פנימית עמוקה. כשרואים אנשים שעובדים, רואים לרגע את מימושה של הבריאה. זהו היופי של העולם, שאנשים מממשים את עצמם ועובדים ביגיע כפם. חן אלוקי נסוך על הטבע ועל רגעים של מימוש הטבע. לא בכדי אמרו צדיקים וחסידים כי ׳הטבע׳ שווה בגימטריה ל-׳אלקים׳. יש קשר ביניהם, מסתבר.

טוב, לא שכחתי גם אני שהגיע הזמן לצאת אל הפרדס ולהתבונן ביופייה של פריחת האביב. פלאי הבריאה. אז זה היה די ברור - הפרדס שמול ביתנו באשדוד, פרדס התפוזים. בחורשה הירוקה שעל ידה אני לומד כל שבוע לפני שבת קצת 'איז׳ביצא תורה'. חציתי את הכביש ונכנסתי אל הפרדס פנימה, פרדס גדול העומד חוצץ בין העיר אשדוד לבין גן יבנה. ולפתע נזכרתי בברכה היפיפייה שנתקנה לברך בחודש ניסן: ״ברוך, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהם בני אדם״. איזה יופי של ברכה. כמובן שנעמדתי מול שני אילנות ובירכתי בשמחה את הברכה המרעננת הזאת, בלבי אני אומר לעצמי: חבל שאין מברכים אותה לפחות פעם בחודש. רק שאולי אז זה היה נשחק קצת. אם זה היה כמו קידוש לבנה, למשל. אבל הברכה הזאת, איך שהיא משמחת לי את הלב. למה זה משמח לי כל כך את הלב? בגלל שאני שומע פה חידוש רעיוני מופלא במילים של הברכה: "אשר ברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם״. השם יתברך ברא לנו בריאה נפלאה ויפהפייה בשביל שנהנה ממנה. לא פחות ולא יותר. לא בשביל שנתגבר עליה ונתכחש אליה, לא בשביל שנתנתק מהנאותיה וחוויותיה, אלא בשביל שנהנה ממנה כל שניה ונמצה את יופיה וטובה.

חזרתי מהפרדס הביתה וכולי הרהורים על הברכה הזאת. אני חושב לעצמי, איך זה מתאים דבר כזה עם מה שהתחנכתי תמיד, שצריך לברוח מהנאות העולם הזה ולהשתדל כמה שפחות ליהנות ולהתענג מתענוגות והבלי העולם? והרי במשך שנים ידעתי לומר שכל העולם נברא אך ורק בכדי להתגבר עליו ולברוח ממנו, והכל מסביב זה רק יצר הרע. טוב. אני מוציא עוגה מהמקפיא, מברך ואוכל, ולאחר מכן מברך ברכת 'על המחיה', ופתאום אני תופס את עצמי מברך: "על ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה'. עד כדי כך? לשבוע מטוב הארץ? ואני ממשיך: ״והעלינו לתוכה, ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה, ונשבע מטובה, כי אתה ה׳ טוב ומיטיב לכל״. זהו, זה כבר עצר אותי. האם באמת אכן נברא העולם בשביל שנהנה ממנו? אז מה עם כל הסיפורים ששמענו תמיד על גדולי הדור איך שוויתרו ופרשו מהנאות העולם? איך זה מתאים אחד עם השני? ופתאום אני נזכר באיזה מדרש מעניין: הקב״ה אומר לאדם הראשון: ״עולם יפה בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי״. הבורא מתייחס בחמלה ובכבוד אל הבריאה ומבקש מאדם הראשון - בראתי לך עולם מדהים ויפיפה, אל תקלקל אותו, שמור עליו יפה, הוא בשבילך. כמה מדהים. אז רגע, מהי ההשקפה הנכונה פה? כן ליהנות, לא ליהנות, ליהנות קצת... מה, מי, איך?

האמת שהטיול הזה בפרדס התפוזים הזכיר לי אפיזודה של ימי נעוריי בישיבה. סיפור בהיסטוריית העבר שלי, שכנראה לא אוכל לשכוח בחיים. זה היה בישיבה גדולה, בתקופת ההתפתחות האישית שלי. אח, כמה שהיא לוותה בקשיים גדולים, ההתפתחות האישית. אבל לא עכשיו המקום והזמן. ביום מסוים החלטתי והתחלתי להוציא עלון ישיבתי לכל הבחורים. שם הייתי כותב את הגיגיי ורגשי לבי. כמובן שזה לא עבר לי בקלות, הסגנון הפתוח והעכשווי שהשתמשתי בו אז, במאמריי. אך איכשהו בדרך נס זה החזיק מעמד במשך שנתיים, לא יודע איך, כמובן שהיו מתנגדים והיו מעריצים וסיפור שלם. כשסגרו לי את העלון בישיבה בגלל מאמר מסוים שכתבתי, ועברו כמה חדשים, אמרתי לעצמי: לא מסוגל, אני חייב להמשיך לכתוב. מאז ילדותי אני כותב וכותב ולא מפסיק. נראה לי שהייתי היחיד בכיתה שאהב את לימודי ׳חיבור וסגנון׳. אם אתה נולד עם זה, אינך יכול שלא, וגם הרגשתי שיש לי הרבה מה לומר לבני הנעורים שלומדים בישיבות. אז פשוט הוצאתי עלון עצמאי וחילקתי באיזה 15 ישיבות, בירושלים ובבני ברק. זה שרד בדיוק 5 עלונים, כי בעלון החמישי קצת העזתי יותר מדי לכתוב את האמת שבלבי. תמיד אני קודם קופץ לאש, ואחר כך בודק מה קרה. נו, ומה כבר כתבתי שם בעלון ההוא? כתבתי שם: "לו הייתה לי ישיבה, הייתי מוסיף כמה נהלים למערכת ולסדר היום - קומזיץ פעם בשבוע, למשל, סימפוזיון פעם בחודש. כבר כתבתי בנושאים אלו בעבר, פה בבלוג. אבל הדבר הכי נורא ואיום שכתבתי שם זה ש -"לו הייתה לי ישיבה - הייתי מוציא את הבחורים פעם בשלושה חדשים לשדות ולפרדסים, לפגוש ולחבק את הטבע. תתארו לכם", כתבתי שם, "אנחנו יוצאים לפרדס, מטפסים על עצים, וקוטפים תפוזים. האין זו חוויה מדהימה? הטבע הוא הרי גילוי אלוקי כה עצום, והוא הרי נברא בשביל שנהנה ממנו, מטעמו המתוק ומיופיו המדהים".

נו נו... זה מה שהיה חסר לי. לא אשכח בחיים את התקופה הזו. המאמר הזה עשה כזה ט-ר-ר-ם, עד שדיברו נגדו בכמה ישיבות. זה גרם לוויכוחים רבים בין בחורים, ולכעס גדול אצל כמה אנשי חינוך. אמנם היו גם אז כמה אנשי חינוך מכמה ישיבות שאמרו לי בשקט: אתה כל כך צודק, והלוואי שהרבה דברים במערכת הנוכחית ישתנו, אבל בגדול, אני ממש 'נשרפתי' אז בעולם הישיבות. לא יכולתי לחזור לישיבה עד שהבטחתי שאין עוד שום עלון, ונאסר עלי לעשות קומזיצים וכל סוג קשר כזה עם הצעירים. הייתי אז כל כך שבור ורצוץ. הייתי בחור מבוגר ולמדתי חברותות עם בחורים צעירים, אבל כשחזרתי לישיבה הם התביישו ללמוד איתי, כי זה היה כאילו שהתגלה שאני ׳כופר׳ או משהו כזה. איך אסביר לכם את ההרגשה האיומה הזו. הייתי הרוס ושבור מבפנים לגמרי. הסתגרתי בבית לשבוע לבד עם עצמי. הוריי כבר גרו אז באשדוד, ואני עוד נשארתי בדירה הישנה שלנו בבני ברק. לא סיפרתי כלום להוריי בשבוע הראשון. רק בכיתי כל השבוע לבד. בכיתי כי ידעתי שהאמת איתי ושנעשתה לי עוולה גדולה. ידעתי שאני צודק, ושהחינוך הזה, לשנוא את העולם ולהיות מנותק ממנו לגמרי, הוא מטומטם. "מותר, מותר ליהנות", רציתי לצרוח ברחובות. העולם הוא גדול ויפה והוא נברא בשבילנו, לא בשביל שנשנא אותו. רק בשביל שנאהב אותו, שנאהב כל נברא ונברא. כל אדם, כל עץ וכל פרח.

הלכתי אז לרבי מאמשינוב שליט״א והראיתי לו את המאמרים. הוא קרא את כל חמשת המאמרים של הגיליון העצמאי הזה שהוצאתי לאור. עמד בחדרו והתנועע ככה, כמו לומד סוגיה עמוקה בש״ס, בשיא הרצינות והעומק, קרא את הכל בעיון, ואחרי זה הסכים לי לכל מילה שהייתה כתובה. הוא אמר לי אז: "אינני רואה כל בעיה בשום מילה שכתבת. אלו דברים פשוטים, המתקבלים על הדעת. רק אולי היית צריך להוסיף גם איזו שורה שכמובן שכל זה לא בא להוריד מהתביעה שהאדם מחויב לתבוע מעצמו גם כשלא הולך לו בקלות וכו', אבל ברור שהעולם הוא טוב, גדול ומדהים וצריך לתת לנפש להתרחב וליהנות, כמובן ברוח התורה והמצוות, ובמידה נכונה ומתאימה. טוב, איך נסחפתי עם הסיפור הזה. הרבה גלים באוקיינוס עברו מאז. אבל בחיים לא החלטתי לחשוב אחרת ממה שכתבתי אז. זה כל כך ברור לי בפנים.

רק שהאמת היא שלא חייתי עם הגישה הזאת מאז ומתמיד. הסבא רבא שלי, ר׳ אהרל׳ע ראטה זצוק״ל, מי שעל שמו קרויים הרבארלאך ממאה שערים, נראה לי שלא בדיוק היה זורם איתי בכל מה שכתבתי שם במאמר. דווקא אתמול היה היארצייט שלו, יום ההילולא השבעים, ו׳ ניסן תש״ז. הוא ייסד את חבורתו עם תקנות חזקות של פרישות, והטיף די רבות לניתוק מהעולם. הוא היה אדם קדוש וסגפן. אינני יכול לשכוח את הקונפליקטים האישיים שהיו לי בימי בחרותי, כשניסיתי ללכת בדרכי הסבא שלי, אך כל פעם נשבר לי מחדש. אוח, כמה שהתייסרתי בפנים בחיפושי הדרך. על כל רוגאל׳ע שאכלתי הייתי בטוח שיוציאו אותי מלאכי חבלה מהקבר ויחטיפו לי מכות בשוטים של אש עד שהכרס תיבקע. היום אני לא מאמין לרגע בהבלים כאלו, וכי בשביל זה ברא הקב״ה את המאכלים הטעימים, בשביל שמלאכי חבלה יכו אותי בשוטים? וכי לא כך אנו מברכים ׳ונאכל מפריה ונשבע מטובה׳? נשבר לי מהדרך של התרחקות מהעולם. ארך לי כל כך הרבה זמן לבנות את השקפת עולמי לבד, כי לא מצאתי אז הרבה שידברו על כך בגלוי.

עד שמצאתי את 'תורת איז׳ביצא'. שם גיליתי שהוא מדבר הרבה על הנאות העולם הזה. כך הוא, למשל, כותב בפרשת שופטים (ד״ה כי תבוא): "שבני ישראל מטבעם אוהבים את העולם ואת טובו, ואין להם כוח לגדרים וסייגים מיותרים שמרחיקים את העולם מהם, ועל כן ההדרכה הנכונה היא שצריך לזכור שהבורא יתברך נותן את כל טוב העולם. ובלשונו: ״היינו שתביטו להנותן (שתזכרו מי שנותן לכם בטובו את הכל), ואז תהיו מותרים להתפשט בכל תענוגים מעולם הזה, רק הכל יהיה בקדושה״. בפרשת פקודי הוא כותב, שכיוון ששבט לוי שהיו אנשים רוחניים היו מסוגלים להתנתק מהעולם בשביל עבודת ה׳, לכן קיבלו ציווי מיוחד שלא יחשבו רק על טובתם בעולם הבא אלא שיראו ״שגם בהווה ייטב להם, ועוד ביטויים רבים כאלו. זה בעצם היה אחד החילוקים בין קאצק לאיז׳ביצא: הרבי מאיז׳ביצא היה התלמיד הכי גדול בחסידות ׳קאצק׳, אך הוא עזב את קאצק בגלל שהוא לא התחבר בסופו של דבר אל כל הדרך החריפה הזו, והוא ייסד דרך אחרת ושונה לחלוטין - דרך שמאפשרת את החיבור המלא עם העולם וטובו, ובתוך העולם היא רואה את גילויו המלא של השם יתברך. אז סבא רבא שלי כנראה היה יותר בעניין של קאצק. בתקופה מסוימת בבחרותי הייתי קורא את ׳בית קאצק׳ של ר׳ לייבל לווין, וממש מדמיין את עצמי מצטרף לחבורה שם. אבל באיזשהו שלב ברחתי מחבורת קאצק לחבורת איז׳ביצא. כנראה שיש לי שורש נשמה אחרת, או שאולי אנחנו פשוט בדור אחר כבר. נראה לי שהדור הזה מה זה מתאים לכל תורת האיז׳ביצא. האמת היא, שאנשים לא יודעים אפילו עדיין איך הוגים את המילה הזו: איז׳ביצא , אבל לדעתי זה הולך להיות הטרנד הבא בעוד כעשור. טרנד, אני מתכוון בקטע טוב, גל רוחני, כמו ברסלב. כי איז׳ביצא זוהי דרך עם הרבה הרבה חיבור לעולם. בדיוק השבוע ראיתי ספר חדש שיצא, שנקרא ״עצות ממי השילוח (איז׳ביצא)״, ואתמול ראיתי שיהודי אחד עשה עבודת דוקטורט ארוכה ונפלאה על הגותה הייחודית של איז׳ביצא. כנראה שהאור הזה התחיל משהו לפעול.

אז בכמה מילים: איך באמת מיישבים את המובאות השונות מחכמינו ז״ל, שמצד אחד מטיפים להנאה מהבריאה הנפלאה שנבראה בשביל בני האדם, אך מצד שני נראה שהם מטיפים לפעמים לניתוק מהעולם והוויותיו? אז יהיו שיגידו שאלו אכן שתי דרכים שונות, קאצק ואיז׳ביצא. אבל אני חושב שבמבט מעמיק יותר נראה כי חז״ל, בגדול, לא הטיפו לפרישות מהעולם כלל. הייתה בזמן חז״ל כת ה׳איסיים׳ שהטיפו לניתוק ופרישות מהעולם, אך חכמינו ז״ל לא הסכימו עם הדרך הזו כלל, רק שהתנאים והאמוראים עצמם, בגלל שהם חיו ברמה רוחנית כה גבוהה, הם פשוט לא הרגישו כל כך הרבה את הצורך באכילה, שתייה וכדומה. אם אינך מרגיש צורך נפשי לאיזו הנאה, אין שום סיבה שתעשה משהו סתם מיותר. אבל ככל שהאדם מרגיש צורך בהנאה ומזון לנפשו, וודאי שיש לו לתת לנפשו את ההתרחבות לה היא זקוקה.

מי שאמר דברים ברורים בנושא זה היה המהרי״ל בלוך בספר ׳שיעורי דעת׳. אני רוצה להעתיק את לשונו (ח״ד מאמר פלס מעגל רגליך), וז״ל: "באמת צריך לדעת כי עניין לצורך (קרי: הנאה לצורך הנפש) יש בו מדרגות מדרגות, ואין זאת אומרת שאסור לו לאדם לקחת מהעולם הזה רק כדי קיום נפשו ויותר מזה ׳שלא לצורך׳ נקרא, אלא עניין ׳לצורך׳ מתאים לכל אחד כפי מדרגתו ותכונתו, כי כל מה שנצרך לאדם למען יעמוד על מתכונת נפשו כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כישרונותיו וחיים בו כל כוחותיו - בכלל ׳לצורך׳ הוא. ומובן כי לרוב בני האדם דרוש לזה לקחת מן העולם ׳יותר מכדי הסיפוק׳. דרוש הוא לתענוגים גשמיים, לטיול ולחברת בני אדם, ולהתענג מנועם הטבע וכדומה. ומאחר שנחוץ לו כל זה, אם יגמור בנפשו לפרוש מהנאות אלו, הרי הוא בכלל ״אל תהי צדיק הרבה, למה תישומם״. ומלבד יחידי סגולה, כמו הגר״א ז״ל או רעק״א ז״ל. קדושים כאלו אינם צריכים להנאות גשמיות, כי נפשם מתמלאת מהתענוגים הרוחניים שיש להם לאין שיעור מעבודתם בתורה ומצוות. אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזאת, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים המעוררים בו את כוחותיו וכישרונותיו, המרחיבים את דעתו ומשביעים אותו רצון. ואם יחסר את נפשו מהם, ׳יחסרו לו חיים׳ ולא תהיה לו שלמות האדם כפי שנצרך לעבודת הבורא החפץ באדם השלם״. עד כאן לשונו.

זהו, נראה לי שהדיבור הזה מבהיר את הנושא בצורה הכי ברורה ואין הרבה מה להוסיף. הנאה מהעולם הוא דבר חיובי ונצרך. בריא, טוב ומועיל. העולם נברא בשבילנו ולמעננו, בשביל שנהנה ממנו ונשתמש בו כל צרכינו די סיפוקינו. ׳שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה׳. ולמי שעדיין חושב שאלוקים ממש מזדעזע כשהוא רואה אדם שרוצה ליהנות מהעולם ומהנאותיו ורוב טובו, וממש באותו רגע רוצה לירות בו ירייה בראש, אני מזכיר לו לצאת כעת אל השדה ולברך בשמחה את ברכת האילנות. ׳ברוך, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהם בני אדם׳. המשך יום יפה שיהיה לכם, חברים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!