מאחורי הקלעים של הקליפ המרהיב 'מנחה' • מרתק

בסוף זה קרה. הוצאתי את הקליפ המושקע, עליו חלמתי כבר זמן כה רב - "מנחה". הרבה הרבה מחשבה והשקעה הונחו בפרויקט זה. אנשים אולי לא יודעים, אבל לשם דוגמא: הצוות, למשל, שעמד מאחורי הצילום, האיפור, התאורה וכו', היה בין 20 ל-30 איש. רק הצוות, ללא השחקנים עצמם, שהיו כחמישים איש. וכשצילמנו למשל ביער, הנחיתו לנו ארבע קרוואנים מפוארים בקרחת היער, עם חדרים להלבשה, איפור, חדר מחשב, וכדו'. כמובן שהבאנו שם גם מכבי אש אל תוך היער, וכל הקטעים המסוכנים יותר, היו מאוד מאובטחים עם אנשי מקצוע מיוחדים שבאו מהארץ. מי מדבר על ההשקעה שלפני הצילומים. הרבה הרבה מחשבה ואנרגיה הושקעו, בעמל רב. אנשים רואים תוצאה יפה אבל לא חולמים מה עומד מאחורי הסיפור. אבל ברוך ה', ההשקעה הניבה פירות. אני מודה לכל אלו שהחמיאו, שלחו הודעות, שיתפו, והגיבו בחום ובפרגון רב.

אבל כאן מגיעה השאלה: למה? בשביל מה באמת כל הבלגן הזה. נכון שכאמן זהו פרסום מאוד גדול, אבל כשמדובר בהשקעה כזו, ובאמת ההשקעה מטורפת, נשאלת השאלה - האם יש עוד משהו שעומד מאחורי הדברים? סיבה עמוקה שדחפה אותי לממש את החלום הזה? זו שאלה אחת. עוד שאלה שנשאלה: הכל טוב ויפה, שיחקת אותה, אבל איך מגיע אברך חסידי בנש"ק, לככב בקליפ כ'שחקן'? זה מה שמצאתי לי תפקיד חדש, 'משחק'? עולם המשחק אצלנו כיום, אין צורך לומר, איננו תפקיד מרכזי בתעשייה שלנו. המוזיקה אמנם פורחת וגדלה לאחרונה בממדים גדולים אבל משחק אינו כמעט על המפה, אם בכלל. אז איך זה שהוצאתי עצמי כשחקן עם פעלולים שובבניים. ושאלה שלישית שנשאלתי, שאלה אולי הכי חשובה: האם למשחק אכן יש ערך חינוכי רוחני? מה גורם קליפ או סרט לבן אדם שצופה בו, ומהו הערך של החוויה שהוא חווה כתוצאה מהצפייה?

אז בואו ונעשה סדר בעניינים קצת. בעולם הגדול התופעה הזאת נקראת 'קולנוע'. יש בי איזו צמרמורת שאוחזת בי כשאני אומר מילה זו. זו היא אחת המילים שהכי גורמות רתיעה לאנשים בציבור שלנו. עד לפני שנתיים נראה לי לא בדיוק ידעתי מה פירוש המילה הזאת. כשהייתי ילד או בחור צעיר, משום מה, כששמעתי או ראיתי את המילה 'קולנוע', עלה לי בדמיון איזו שיקצ'ע שדוהרת במהירות עם 'קטנוע'... חחח... לא יודע, זה השתלב לי ככה, המילים. היום אני יודע שכל סרט בעצם נקרא 'קולנוע', ושהמילה קולנוע מורכב משתי מילים, קול-נוע, היינו: קול ותנועה. כלומר: בעוד שהמוזיקה מביאה חוויה של קול ושמיעה בלבד, הרי שהמדיה מביאה לנו חוויה שמשלבת בין שמיעה לבין צפייה, צפייה בדמויות נעות, תנועה של משחק. ובמילים אחרות, גם כל סרט של 'אינטערן פענסטער' וכל ההצגות החסידיות האלו באמריקה הם סוג של קולנוע. הסיבה שהמילה קולנוע היא כ"כ 'טריפה' אצלנו, זה מסיבה די מובנת. תרבות הקולנוע בציבור הכללי היא כיום לצערנו אחת מהתרבויות הכי גרועות. לא איכות ההשקעה והכישרון כמובן, אלא התוכן והצניעות. אין מצב שיש להתיר צפייה בסרטי קולנוע של הציבור הכללי. מה שכן, עולם המשחק תופס כיום בעולם מקום מאוד מאוד מרכזי. אפשר לומר שחצי מתרבות הפנאי זהו המוזיקה, והחצי האחר זה הסרטים, המשחק. ומה קורה בציבור שלנו? המוזיקה, אמנם, התחילה מאוד לפרוח לאחרונה ויש מקום נרחב ביותר לפעילות בתחום, אבל 'משחק'? מאן דכר שמיה. אין מקום לדבר כזה.

כשהייתי ילד, תמיד חלמתי לשחק באיזו הצגה, או משהו כזה, אך כמובן שלא העזתי לחשוב על כך כמשהו שאכן הולך לקרות. בבית הייתי עושה עם האחים שלי כל הזמן הצגות. עשינו הכנות וכתבנו מילים לשירים. הרגשתי מלך כשהייתי מציג. בחיידר בכיתה ט' גם הייתי שחקן ראשי בהצגה שעשינו לכל החיידר. הייתי אפילו הלץ של ההצגה, ה'יחצאל'. כשנכנסתי ללמוד בישיבה קיבלתי פתאום 'פוזה' אחרת והרחקתי את המחשבות הזרות הללו מהראש. סיפור ארוך. עד שהתבגרתי וקיבלתי אומץ ללכת בדרך שלי. בחור מבוגר הייתי בישיבה, אבל עשינו בקעמפ בבין הזמנים עם כ-20 חברים הצגה מדהימה של קרוב לארבע שעות. 10,000 ש"ח עלה לנו. יחסית לבחורי ישיבה צעירים זה המון. הצעירים בכו וצחקו. אפילו כמה מאנשי הצוות בכו, כשבשיר מרגש פגשתי את אחי הקטן שירד מהדרך ונעלם והפך כמובן לנסיך בארץ רחוקה. אבל החוויה שהרגשתי באותם רגעים ששיחקתי הייתה כל כך מדהימה, משהו רוחני כזה, לא יודע בדיוק להסביר. רגע של מימוש. ממשתי את מה שאני. הייתי כל כך מחובר עם התפקיד ששיחקתי, זה היה כאילו שחזרתי למה שאני באמת. משהו שאני אוהב ומחובר אליו. הייתי ב׳היי׳ רציני. ארכו לי כמה שבועות לנחות מה'היי' הזה, לא מגזים איתכם. אני חושב שגם בישיבה היה איזה חשמל באוויר לתקופה. משהו גבוה, רוחני. גם בגלל שההצגה הייתה מלאה עם חן יהודי, חסידי עתיק ומלא רגש. אז בעולם זה נקרא "תיאטרון", מה שאנחנו קוראים לזה 'הצגה'. דווקא פעילות כזו יש די הרבה בשנים האחרונות, באמריקה. פה בארץ כמעט ולא. אבל סרטים? אין דבר כזה, כמעט. כשהייתי בחור צעיר והייתי מסתובב ברחובות בבין הזמנים או בחול המועד, והייתי רואה במודעות הגדולות את פרסומי הענק על כל הסרטים שיש לנשים ובנות, עם כל מיני שמות מטלטלים כאלו, בבני ברק או בשאר הערים, וכל האחיות שלי היו הולכות ומספרות אחר כך בהתרגשות מה שהן חוו ואיך שכולן בכו, הייתי פשוט מקנא. קנאה עזה. אמרתי לעצמי: למה אין דבר כזה לבחורי הישיבות? ׳ביטול תורה׳? איזה 'ביטול תורה', מדובר בכמה שעות של צפייה, ובנינו, כמה שעות הבחורים כבר לומדים בבין הזמנים, שעתיים ביום? יותר קצת? אז האם סרט אחד או שניים מלאים במסרים חינוכיים עדינים, זה מה שיהרוס אותם? זה מה שיהיה ה'ביטול תורה'?

ואז הייתי נודר בליבי, כשאני אהיה גדול, אני אביא את הדבר הזה. יש לי חלום לכתוב סרט או אפילו סדרה, ומקווה להגשים אותו, בעזרת השם. הקליפ הזה הוא התחלה קטנה, אני מקווה. עניין של השגת מימון. אבל עכשיו חזרה לשאלה: מהי באמת התועלת והמשמעות הגדולה של 'משחק' שאני כותב על כך במין אקסטזה כזאת? מה הם באמת ההשלכות הגדולות של החוויה הזאת, 'משחק'? אז ככה: סקירה קצרה על דרכי השפעה של אנשים על בני אדם. האנושות במרחב העולם בנויה, והייתה תמיד בנויה בצורה כזו, שיש אנשים שהם משפיעים, יצירתיים ויוצרים, ויש אנשים שהם יותר מקבלים ומושפעים - רוב בני האדם בעצם. האנשים בעלי ההשפעה, עליהם אחריות גדולה מאוד. יש להם יכולת להזיז אנשים מהעמדות שלהם ולגרום לשינויים גדולים בקרב האנושות, לטוב ולמוטב.

דרכי ההשפעה המרכזיים כיום בעידן שלנו מתמקדים בעיקר בארבע צורות:
א) הכתיבה - דרך מצוינת להשפעה על אנשים. ישנם אנשים יצירתיים יותר בכתיבה ובעלי השפעה יותר עמוקה ורחבה, ויש שהם פחות.
ב) הנאום וההרצאה - דרך אולי יותר חזקה ומשאירת רושם, בגלל שיש כאן גם איזו חוויה של צפייה. "אינו דומה שמיעה לראייה", אמרו חז"ל. זה מורכב בעצם משמיעה ומצפייה.
ג) המוזיקה - מסרים שבאים דרך המוזיקה נכנסים עמוק עמוק בלב. אינו דומה מי שקרא את הקטע של רבי נחמן 'ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה' בספרי ברסלב, למי ששמע את הביצוע המוזיקלי של יואלי קליין עם נותי פוקס. חוויה שטלטלה רבים ולא תישכח כל כך מהר. ותתפלאו לשמוע, אני יושב כאן באשדוד בחדר הכתיבה, ולפני שתי דקות בדיוק שמעתי את השיר מתפזם גבוה מהרחוב, כנראה איזה אירוע גדול שיש כרגע באשדוד, או שמישהו הדליק בווליום גבוה. זהו הכוח של המסר שבא בצורה מוזיקלית. הוא חודר עמוק מאוד בנפש וגורם לשינויים. או למשל על השיר "מנחה", מפרגן עכשיו לעצמי, אבל השיר כבר יצא לא מזמן בביצועו של שלומי גרטנר, ואינספור אנשים השאירו לי הודעות שבזכות השיר הם לא פספסו את תפילת המנחה. אנשים שאני לא מכיר בכלל. זה אדיר, הכוח של המוזיקה.

ד) אבל כאן אני מגיע לדרך הפעולה הרביעית, הדרך הכי משפיעה, מטלטלת, וחודרת עמוק ביותר: המשחק, המדיה. מתלבט אם לקרוא לזה קולנוע, או קולנוע יהודי חסידי. גורם רתיעה לאנשים. טוב, נקרא לזה, משחק יהודי חסידי. צורת ההשפעה שמשאירה את הרושם הכי עמוק בנפש ובתודעה, ומסיבה פשוטה: זה לא שאתה קורא משהו או שומע איזו הרצאה. אתה רואה סיפור שלם מול עיניך בצורה הכי מוחשית, וזה מעביר אותך לעולם אחר. זה ממש כאילו שאתה נמצא שם, חי את הסיפור. בוכה ומפחד כשהדמויות נכנסות לסכנה, צוחק ושמח עם הסוף הטוב, מלווה במתח רב את כל השתלשלות הסיפור, מהרגע הראשון עד הרגע האחרון, כמו עצור נשימה. יש הרבה סרטים בעולם ששינו את חייהם של בני אדם רבים. סרטים שטמנו בחובם איזה מסר עמוק ומטלטל, כמו שפיטה לא נכונה על בן אדם, וכדומה. הסרט משלב הרבה אמנויות בבת אחת: מוזיקה, דיבור ונאום, משחק, תפאורה נכונה, ועוד הרבה. אם הסרט מרכיב בתוכו מסר עמוק ואמתי והוא מוצג בצורה מוכשרת ונכונה, אזי יכול הדבר לשנות את חייהם של אלפי אנשים, כפשוטו ממש. הרושם העמוק שהחוויה של הצפייה משאירה, חודרת עד עמקי הנפש. היא יכולה לגרום לאנשים לבכות בכי תמרורים, להתמלא בחמלה על בני אדם, ובעיקר להתמלא בתובנות עמוקות וחדשות שלא קלטו נכונה עד היום. אתה פשוט רואה את הסיפור מול העיניים. זה כמעט כמו שעברת את הסיפור באמת על עצמך.

אבל האם זו היא הסיבה היחידה שאני מדבר כל כך על הצורך באלטרנטיבה נכונה של משחק יהודי חסידי? לא. ממש לא. ישנה עוד סיבה מרכזית מאוד לכל העניין, הקשיבו טוב: אנחנו בדור מרושת. תקלטו את זה. אנחנו נמצאים בדור שמחובר לרשת, אם אנו רוצים או לא. סקר שיצא עכשיו אומר ש-50 אחוז מהציבור החרדי מחובר לרשת, רובם דרך המחשב. הדור משתנה ודרכי ההשפעה משתנות. אין פה חזור, נקודה. לעולם כבר לא נחזור אחורה בקטע זה. אנחנו רק נצטרך ללמוד את הדרכים איך להתמודד נכונה מול האתגרים, איך לחסום גישה למקומות מסוימים, איך להרחיק מהנוער בגיל מסוים, ובעיקר, איך לחנך את הנוער ליהדות יותר עמוקה ומבוססת, שיידעו למה הם יהודים ולמה אנחנו צריכים לשמור על עצמינו. עיקר המלחמה צריכה להיות בלבנות את המבנה החינוכי בצורה יותר ברורה ומסבירה. לטפל בשורש הבעיה ולא רק בסימפטומים. אבל זה כבר נושא כשלעצמו. תכל'ס, מה שקורה הוא שאנחנו בדור מרושת. נקודה. אנחנו רגילים לקבל היום עשרות סרטונים ביום באפליקציות החברתיות כמו ה'וואטסאפ' או 'הטלגרם' וכדומה. אי אפשר לה ליהדות להישאר בנקודה זו מאחור. לא רק זה: עשרות אלפי בני נוער שהם נושרים חלקיים, דהיינו: מחוברים לרשת ומושפעים מכל מיני מקורות וכבר לא יודעים באמת איפה הם עומדים, הם חייבים מענה דחוף ביותר. ומה שקורה הוא, לידיעת רבים, שאלפי בני נוער ממחננו עומדים וצופים בסרטי קולנוע שאינם כשרים. ולאו דווקא בגלל שהם מחפשים את הלכלוך. ממש לא. אצל רובם הסיבה העיקרית שהם התחילו בכך זהו פשוט בגלל שהם אוהבים משחק. רק שעל הדרך הם פוגשים עוד דברים, ואז לצערנו הרב, הנפש כבר נאטמת וההמשך איננו טוב. ובגדול, הם צודקים עם הטענה: איפה הוא הקולנוע היהודי חסידי, איפה היא האלטרנטיבה?

תנסו לדמיין את זה, אם למשל גם המוזיקה לא הייתה קיימת כלל בציבור שלנו. בוא נאמר שזה היה מתקבל כתרבות יוון במקום כתרבות בעלת השפעה רוחנית עמוקה. עכשיו דמיינו איך היו חיים כל האנשים שהנפש שלהם מחוברת למוזיקה, וזה רוב האנשים, וכבר לא מדבר על כל האנשים מעולם המוזיקה, זה פשוט היה גורם לנשירה אדירה. למזלנו, זה כיום חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, במיוחד ב-5 השנים האחרונות. אבל הסרט הוא גם כן חלק בלתי נפרד כיום מהחיים, בכל העולם, וגם אצלנו, רק עדיין לא בסרטים של ממש. אנחנו כיום מסתפקים עם הקליפים המוסיקליים, שבינינו, הם רחוקים מלהיות משחק אמיתי. וכן, אני יודע שעכשיו תשאלו: איזו השוואה עלובה, המוזיקה הייתה תמיד מושרשת עמוק ביהדות, דוד המלך, בית המקדש, הבעל שם טוב ותלמידיו, מהי ההשוואה למשחק, שאף פעם לא היה ביהדות ואין פה איזו מסורת בעניין. אבל התשובה היא די ברורה, כמו שכתבתי קודם: אנחנו בדור אחר. אנחנו בדור מרושת. תשננו את המשפט. העולם לא עומד לחזור אחורה. עכשיו תעשו לבד את החשבון. ויש לי עוד ידיעה מעניינת בשבילכם. וזה כבר אמר מהרבי מאיז'ביצא, בעל המי השילוח זי"ע. כתוב במסכת מגילה שלפני שמשיח יבוא, עתידין בתי התיאטרון (אולמות למשחק שנהגו בהם הגויים), להיקבע בירושלים ולהפך למקום תורה. מסביר הרבי מאיז'ביצא ('סוד ישרים' תניינא חיי שרה מ"ג בשם סביו ה'מי השילוח', ובעוד מקור יותר ברור ב'סוד ישרים', שאין בידי כרגע), שאין הכוונה דווקא שיפסיקו שם עם הפעילות הזאת, אלא שלהיפך, הפעילות הזאת תיהפך למין 'בית המדרש' לקדושה וליהדות. דהיינו, שאותה פעילות תתברר בסוף לטובה וישתמשו בכך לקדושה וליהדות. להעביר דרך התיאטרון מסרים נכונים ולהשפיע על אנשים לטובה. אז הנה המקור החסידי. עוד מקור חסידי הוא ההצגות הרבות שהיה מנהג אצל צדיקים רבים בעיקר בפורים, התחיל אצל הרבי מזידיטשוב זי"ע. אז הסרט זהו אותו הרעיון של ההצגה רק בצורה של מדיה. הסיבה שהצדיקים התחילו בכך היא לכאורה מסיבה דומה: הם ראו את הצורך להביא לדור הצעיר את התחליף לתרבות שהייתה בתקופה זו מאוד פופולארית - התיאטרון. אני משער, כמענה לתרבות ההשכלה. זה אם אתם מחפשים מקורות לכך. אבל מה שחשוב בעיקר הוא להסתכל במציאות בגובה העיניים. הרבי מסלאנים בעל ה'נתיבות שלום' זצ"ל אמר פעם: " 'זכור ימות עולם', צריך אמנם לדעת להעביר את דרך המסורת לדור הצעיר, אך 'בינו שנות דור ודור', צריך גם להבין שהדורות משתנים מדור לדור, ודרכי הפעולה וההשפעה משתנות בכל דור". אין ואסור להתעלם ממה שקורה במציאות. והמציאות אומרת דבר אחד: אנחנו חייבים אלטרנטיבה למשחקים ולסרטים, אבל ברמה הכי גבוהה וקולנועית. הגיע הזמן למהפכה ולשינוי.

וביננו, האם אתם חושבים שאלו הסיבות היחידות שבגללם חלמתי לעשות קליפ כזה? אז לידיעתכם - ממש לא. חלמתי לעשות את זה בגלל שהרגשתי שיש לי את זה מבפנים, וזהו. אני בעד מימוש עצמי. זו היא, אולי, הסיבה הכי פשוטה. אני אוהב לשחק. זהו. אוהב את הדבר הזה. שלמה המלך אומר: 'חנוך לנער על פי דרכו', לכל ילד יש דרך ותכונות משלו. והגאון מווילנא מסביר על פסוק זה בפירושו על קהלת, שכל אדם שנולד עם תכונה או טבע מסוים, חייב לממש את זה איכשהו, רק בצורה כשרה ומועילה. כמו למשל הנולד עם טבע אכזרי יהא שוחט וכדומה. כי אי אפשר להתכחש למשהו שבוער לך מבפנים, ואתה כל הזמן חולם על כך. האם אתם יודעים כמה אנשים, צעירים כמו מבוגרים, חולמים להיות שחקנים באיזה סרט? אני חושב שמדובר בכל בן אדם שלישי. הייתה, למשל, לאחרונה סדרה שנקראה "שטיסל", סדרה שהציגו בה חילונים אך היא הציגה את החיים של החרדים, בצורה מקצועית. אז זו לא היה בדיוק סדרה חרדית, כי הציגו שם גם כמה בנות ונשים, אם כי צנוע, אבל אלפי חרדים צפו, בסדרה או בחלק מהסדרה. סיפר לי אחד מהמפיקים של הסדרה: "אין לך מושג כמה אנשים מהציבור החרדי התקשרו אלי שהם רוצים להציג שם, אפילו אנשים מהברנז'ה הגבוהה בעולם המוסיקה החרדי השתוקקו וביקשו להציג שם, לא יכול לחשוף", הוא אומר. לא. אינני סבור שאנשים מהציבור שלנו היו צריכים להציג שם. בסופו של דבר זו הייתה סדרה חילונית. אבל המסקנה היא ברורה. הגיע הזמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!