הנעליים הללו נועדו בכלל לפרשים

הומצאו בטעות! רובן של ההמצאות המקיפות אותנו כיום, בטעות יסודן.

להלן כמה דברים שהומצאו מלכתחילה במטרה אחרת לגמרי ממה שהם בסופו של דבר, והסיפור המעניין שמאחוריהן.

• נעלי עקב – ציוד מלחמה

נעלי העקב הראשונות הומצאו עבור חיילים פרסים במהלך המאה ה-16. והן, כפי שאנחנו יכולות בהחלט להעיד, כלל לא מיועדות להליכה! מטרתן המקורית היתה שיפור היציבות של חיילי פרשים על מנת שיוכלו לירות חיצים בדיוק רב יותר בזמן שהם רוכבים על סוסים!

איכשהו, הן הגיעו לאירופה במהלך המאה ה-17, ואיכשהו הפכו לאביזר אופנתי עבור אנשים מהמעמד העליון. זה היה ברור שהנעליים האלה, אשר לא נועדו להליכה, יהיו אך ורק על רגליים של אנשים שלא צריכים לעבוד קשה למחייתם, כלומר אנשים מהמעמד העליון.

נשים החלו לנעול נעלי עקב כדי לצמצם את ההבדל בינן לבין הגברים, ואז איבדו נעלי העקב את הסטטוס שלהן בעיני הגברים, שהפסיקו לנעול אותן. כנראה כי תכלס, גברים מוכנים לסבול פחות...


• קולה – תחליף למורפיום
מכירים אנשים שטוענים כי הם מכורים לקולה? אם כך לא תתפלאו לשמוע שהקולה הומצאה כדי לעזור למכורים למורפיום!

ג'ון פמברטון היה רוקח שהשתתף במלחמת האזרחים האמריקאית ונפצע בקרב קולומבוס. בדיוק כמו כל חייל פצוע אחר, פמברטון קיבל טיפול במורפיום כדי להקל על הכאבים מפצעיו, ובדיוק כמו כל חייל פצוע אחר, הוא הפך למכור.

בזמן שחיפש אחר תרופה להתמכרות שלו, הוא המציא משקה שנקרא "יין קוקה צרפתי של פמברטון", שהיה משקה יין אלכוהולי מעורבב עם אגוזי קולה וצמח הקוקה – אותו צמח שממנו מכינים את הסם קוקאין....

פמברטון הוציא את היין מהנוסחה למשקה משום שבמדינתו יצאה מחוץ לחוק מכירת אלכוהול, והחל למכור את המשקה כתרופה להתמכרות למורפיום. עד היום החברה שפתח מוכרת לנו את אותו המוצר עם שינויים בנוסחה ובאריזה, אך בסופו של דבר הקולה היא עדיין אותה הקולה.


• עניבה – סמל צבאי בעתות במלחמה!

לוחמים קרואטים שהשתתפו במלחמת 30 השנים – היו לובשים עניבות צבעוניות סביב צווארם בשדה הקרב כדי לזהות אחד את השני וכדי לחבר את החולצה והצווארון שלהם...
לאחר המלחמה, החיילים הצרפתים, שכנראה זיהו בחוש פריסאי את הפוטנציאל... הביאו איתם את העניבה לצרפת, שם התחיל המנהג שבו אנשים עשירים ואמידים מעטרים באמצעות העניבה את בגדיהם.

את העניבה הארוכה שאנו לובשים היום המציא ג'ס לנגסדורף בשנת 1924, וניתן לומר שגם היום היא משמשת אותנו בשדה הקרב הפוליטי, ביחוד בארה"ב, שם הצבע כחול ואדום שבעניבות מסמלות פעמים רבות את העמדה הפוליטית של שהפוליטיקאי רוצה להעביר (רפובליקני – אדום, דמוקרט – כחול).


• ליסטרין – הכול חוץ ממי פה

ליסטרין מוכר לכולנו כמותג למי פה, אך הוא לא החל ככזה. במקור הליסטרין היה חומר לחיטוי עבור מנתחים שהומצא על ידי האחים ג'ונסון בשנת 1879 כדי להפוך את הניתוחים לבטוחים יותר. את הליסטרין שיווקו באותה התקופה גם כמטפל בפצעים, קשקשים, כפות רגליים של ספורטאים ואפילו עקיצות חרקים ודאודורנט, אך לא כמים לשטיפת הפה.
האחים ג'ונסון החלו לשתף פעולה עם רוקח בשם ג'ורדן וויט למברט והחלו לעבוד על שיווק הליסטרין גם לרופאי שיניים כחומר לחיטוי חלל הפה, אולם ללא הצלחה רבה כל כך. שנים לאחר מכן, ילדיו של למברט הפכו לאחראיים לשיווקו של המוצר וביקשו מכימאי החברה שיעשה עבורם רשימה של כל הדברים בהם יכול לטפל הליסטרין. אחד מהסעיפים היה "ריח רע מהפה" (באשת), רק אז החלה החברה לשווק את המוצר כמי הפה שאנו מכירים כיום.


• סכרין – כימיקל מסוכן שבמקרה הוא גם מתוק

את תחליף הסוכר הזה שנמצא כמעט בכל משקה דיאטטי, כנראה שלא היינו מגלים לעולם אם הכימאי קונסטנטין פאלברג היה שומר על נהלי העבודה במעבדה. קונסטנטין התנסה בתגובות חומרים שכוללים נגזרות של פחם וזפת, ולא נהג לשטוף את ידיו ביסודיות לאחר עבודתו איתם. יום אחד כשחזר לביתו ואכל לחמנייה בארוחת הערב, הבחין קונסטנטין שהלחמנייה מתוקה וטעימה מן הרגיל. הסיבה לכך הייתה שידיו היו מכוסות בתרכובת הראשונה בהיסטוריה של סכרין.

על אף שהיום משתמשים בעיקר באספרטם כתחליף לסוכר, חל שימוש גם בסכרין בנוסף לשימוש באספרטם, שכן האספרטם פשוט מנטרל את טעם הלוואי המר של הסכרין, והסכרין עוזר לשמור על המתיקות של האספרטם גם אחרי שחיי המדף הקצרים שלו פגים. מחקרים רבים מוכיחים שהסכרין עלול לגרום חלילה למחלת הסרטן, אולם החברות הגדולת שיוצאות נגד הממצאים טוענות כי כמות הסכרין שבה נעשה שימוש במחקר הייתה גדולה באופן חריג שלא הגיוני שיעשה בה שימוש על ידי אדם. כך או כך, היום יצרני המזון מחויבים להזהיר את הצרכן מפני הימצאות סכרין במוצריהם ומפני הסרטן שלו הוא עלול לגרום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!