על חבל דק: אקדמיה, התבדלות והסתגרות

המאבק המתמשך לנוכח תופעת האקדמיזציה בקרב הציבור, והכנס בשבוע החולף נגד המסגרות האקדמיות למיניהן, מעלים מחשבות ביחס למדיניות ההתבדלות של הציבור החרדי.

רבים, בפרט בעולם האקדמי, נוהגים לראות בערך ההתבדלות "המצאה חרדית", שהגיחה לעולם אי-שם במאה ה-19 כתגובה לתנועת ההשכלה והחילון. אכן, אין ספק שהיהדות החרדית חרתה על דגלה את עיקרון ההתבדלות, בניסיון להישמר מרוחות זרות המאיימות על טוהר המחנה פנימה. אך בכל הנוגע ליסוד ההתבדלות, החרדים לא המציאו דבר. הם ממשיכים בכך מסורת עתיקת יומין, שלה תיעוד מקיף הן במקרא, וביתר שאת בתלמוד ומפרשיו.

הכתוב מעיד כי העם היהודי הוא "עם לבדד ישכון", וכן הקב"ה מצהיר בפנינו "כי אתם המעט מכל העמים". כאשר שלמה המלך נשא את בת פרעה, בהפרה בוטה של עיקרון ההתבדלות, נחשב לו הדבר לחטא חמור, והפסוק מציין את סיבת הדבר בהשפעה החיצונית שמשכה אחרי כזבי אומות העולם (מלכים א, יא, א-ב).

חז"ל העצימו את תנועת הנפש המתבדלת של מסורת ישראל, ומיסדו אותה בהלכות רבות (כמו פת עכו"ם וסתם יינם) שמטרתן לחדד את האבחנה בין ישראל לעמים. גם ביחסים בין יהודים ליהודים, גזרו חז"ל טומאה על עמי הארץ כדי שיתרחקו מהם, ועל דרך זו פסק ה'משנה ברורה' ביחס למזלזלים במצוות ש"מצוה להתרחק מאנשים כאלו שלא יבאו ללמד ממעשיהם" (שער הציון סימן תטו, אות ו).

בזמנינו, כאשר המילה "שפל" היא מילה עדינה לתיאור הרמה המוסרית ב"רחוב" – רשות הרבים שניתן בקלות לפגוש גם בתוככי הבית – הצורך בהתבדלות ברורה מתמיד. ד"ר אמנון ז'קונט, סופר והיסטוריון (חילוני) בעל שם, יכל לכתוב בדאגה שהמשך ההיטמאות בתרבות גלובלית לא-יהודית יביא את הציבור החילוני למצב בו "לא תהיה כל ייחוד רעיוני-רוחני שיצדיק התבדלות מעמים אחרים ובייחוד מעמי האזור".

לאחר שהקדמנו את חשיבותה של ההתבדלות, יש להוסיף כי תנועת הנפש המתבדלת, נחוצה ככל שתהיה, מעלה אתגרים מיוחדים משלה – אתגרים שהתעצמו עם גידול הציבור. אציין שלש נקודות ספציפיות, שחכמי הדורות היו בהחלט מודעים להן, וגרמו להם לתור אחר איזונים ובלמים מול עיקרון ההתבדלות.

1. אחווה ואחדות העם

נקודה אחת שעומדת במתח עם ההתבדלות היא אחווה ואחדות העם. גם כאשר ריחקו את עמי הארץ, דאגו חכמים למתן את הריחוק, ולדאוג לאחדות העם ושלמותו. לדעת חכמים שבמשנה (עבודה זרה ג, ט), לא רק שאפשר לקיים מסחר של עבדים ושפחות עם עמי הארץ, אלא אף מותר לאדם להשיא את בתו לעם הארץ. לצד אמרות קשות על עמי הארץ, חז"ל דואגים להבהיר שמדובר בעם אחד, כך ש"כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה – מבטלה בשבילו" (בבא מציעא פה, א). חכמים אף מצווים להיזהר "בבני עמי הארץ – שמהן תצא תורה" (סנהדרין צו, א).

אף כיום, נחוצה משנה זהירות פן הגישה המתבדלת תהפוך לתנועה של פילוג ושסע. מרבותיי קיבלתי שיש שני סוגים של "קירוב" שהראוי להשקיע בהם. האחד הוא "קירוב רחוקים", בו עוסקים רבים וטובים החשים אחריות וערבות הדדית כלפי הרחוקים מתורה ומצוות. אך השני, שאולי עוסקים בו פחות, הוא "קירוב לבבות" – לקרב בין חלקי העם, הקרובים והרחוקים גם יחד, בלי להרהר אחר מידת הדתיות של כל אחד ואחד. אסור שאי-ההסכמה השורה בין הציבורים השונים, חריף ועקרוני ככל שתהיה, תפריע להגשמת המטרות החיוניות המשותפות לכל יושבי הארץ.

2. היחס אל המציאות

נקודה שנייה הראויה לאזכור היא היחס אל המציאות. לעתים, שואבת ההתבדלות חיזוק מעמדה פונדמנטליסטית – גישה המסתכלת אך פנימה, וטוענת ש"אפשר להסתדר לבד" בכל מחיר, גם אם הדבר נוגד לחלוטין את המציאות הריאלית.

דברי חז"ל וגדולי הדורות מנוגדים בהחלט לגישה זו. במקומות רבים, צרכיהם הגשמיים של יהודים שומרי מצוות הביאו אותם להקלה הלכתית מרחיקת-לכת, כאשר הכריעו שהגישה המחמירה מהווה "גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו". חז"ל תבעו ממנהיגי החברה הכרה מעמיקה עם המציאות, עד שהטיח ר' יהושע דברים חריפים על מנהיגותו של ר' גמליאל: "אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים" (ברכות כח, א).

גם בזמנינו, הקו המנחה של גדולי הדור מנהיגי הציבור מיישר עין לנוכח המציאות, ומודע היטב לגבול הדק בין התבדלות תרבותית נחוצה לבין מחשבות חסרות-שחר דוגמת ההצעה של "אוטונומיה חרדית" שתדע לדאוג לכל צרכי הפרט באורח עצמאי. הגישה היא מתבדלת, אך בה בעת ריאלית ומפוכחת.

3. תורת חיים

נקודת שלישית מתייחסת לחיבור המלא בין התורה לבין החיים. במאמר שכותרתו "תורת חיים", פותח הרב יעקב יחיאל ויינברג (בעל ה'שרידי אש') וקובע כי "הדת היהודית לא ראתה את החיים בעיניים זועמות ולא חשבה אותם לאויבים לה". לדבריו, "הדת עצמה היא תוך-תוכה של פעולת חיים אמיצה ובריאה", ומכאן שאין לה "להצטמצם בגבולות הפולחן בלבד". היא צריכה "להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור".

ההתבדלות מאתגרת את החיבור המלא שהרב ויינברג מכנה "תורת חיים". תנועת הנפש המתבדלת עשויה לכלול גם כינוס בתוך עצמנו, במחיר היפרדות מהעולם שבחוץ ואובדן היכולת להשפיע עליו. אם בעבר היה מדובר במחיר סמלי בלבד, הרי שהיום, בעידן של מדינה יהודית, מדובר במחיר כבד הדורש התייחסות רצינית.

"תורת חיים" היא תורה היודעת להשפיע על הנושאים המשמעותיים ביותר עבור חיינו וחיי אחרים – משפט, טכנולוגיה, ביטחון לאומי, ביו-אתיקה, מחקר אקדמי, ועוד רבים – ולהטביע בהם את חותם התורה. נדרש אפוא איזון זהיר, שמצד אחד ישמר את רמת ההתבדלות הנדרשת אך יאפשר את מידת המעורבות הנחוצה כדי להיות גורם משפיע בתחומי החיים החשובים.

ואמנם, חרף הגישה המתבדלת, תמיד ידעה החברה החרדית (ברובה המכריע) להיות מעורבת במגוון זירות פוליטיות וחברתיות הדורשת התערבות, הן בנוגע לאינטרסים הפרטיים שלה והן ביחס לאינטרסים המשותפים לכולם.

התבדלות מול הסתגרות

אם לומר זאת בקצרה, האיזון שאנו עוסקים בו הוא ניסיון לכונן התבדלות שאינה מסתגרת. ההתבדלות הינה התרחקות ממגע עם האחר – ולענייננו עם החברה המערבית בכלל, והתרבות המערבית בפרט. ההסתגרות, מנגד, מגדירה תנועה של התכנסות עצמית, סוג של התבודדות חברתית בתוך גבולות צרים.

ההסתגרות מובילה, כמעט בעל כורחה, לשסע חברתי עמוק, ליחס לקוי אל המציאות ולחיץ בין חיי דת לבין שאר תחומי החיים. היא מתיישבת אמנם עם "הן עם לבדד ישכון", אך אינה חיה בכפיפה אחת עם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג, כא). בעיה זו אינה קיימת ביחס להתבדלות, שיכולה להתיישב עם שתי ההוראות גם יחד – "לבדד" מחד, אך השפעה מקיפה מאידך.

בחזרה לשאלת האקדמיה החרדית, נראה שזה בדיוק האתגר המונח לפתחי גדולי ישראל: לדעת להיזהר מהסכנות הכרוכות באקדמיה, אך בה בעת לצמצם את המחירים הנובעים מהתבדלות ההופכת להסתגרות. בסוגיה זו, כנראה ששאלת המציאות – שאלת הפרנסה בעידן המודרני – היא היותר בוערת. יחד עם זאת, גם המחירים האחרים רחוקים מלהיות זניחים.

בימים ושבועות אחרונים שמענו לא מעט דיבורים סביב פרשה זו; נדמה, עם זאת, שטרם שמענו את המילה האחרונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!