להצטלם עם הרמטכ"ל? איפה הבושה? • דואר צבאי

מנהג מפורסם הוא בקרב מפקדים בכירים מכל זרועות הביטחון: לקראת סוף תפקידם, הם משחררים את חרצובות לשונם.

כה שורשי הוא מנהג זה, שאפילו צדיק שותק כמו רא"ל גבי אשכנזי, אינו נמנע מליישמו. וכך הזדמן לנו להאזין השבוע לנאומו בפני ציבור הסטודנטים החרדים של מכללת קריית אונו באור יהודה.

רצה הקב"ה, ובאותו יום ממש היה אמור לעלות לדיון בממשלה נושא הפטור הצבאי לתלמידי ישיבות. היה אמור, אך לא עלה מחוסר זמן. מסתבר שהתקציב לאברכים חשוב יותר משירותם הצבאי. אם זהו סדר העדיפויות שמקרינה הממשלה, אין סיבה שזה לא יאומץ על ידי בחורי המגזר.

סמיכות זמנים זו חסכה לאשכנזי את הצורך בהסתמכות על כותב הנאומים שלו, אל"ם מיל. יעקב קסטל, איש חיל החינוך בעבר ויועץ בכיר בהווה - והוא דיבר מהבטן. נו, מה זה בשביל גולנצ'יק לדבר מהבטן? ממש כמו ניתוח מערכות לטייס קרב.

לא חשוב מה אמר אשכנזי. ממילא הכל כבר נשכח. חשובה הייתה התמונה שהופצה לאחר האירוע, בה נראה הרמטכ"ל כשמימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל - ושניהם אברכי משי חסידיים.

ישבתי ובהיתי בתמונה ושאלתי את עצמי: מה מביא את אותם טיפוסים להיעמד לצד הרמטכ"ל ולבקש תמונה משותפת, בעוד רבם מקפיד שלא לקבל לחדרו מחללי שבת?

התשובה לכך זהה לזו שאני נותן לעצמי כשאני רואה עדרים של בחורים שחזות חרדית להם, עטים על שערי תערוכות צבאיות, טקסים צבאיים וכדומה.

יסלחו לי רבותיי, אבל זה מגוחך ומביש.

שח לי פעם אלוף בצה"ל: "הכבוד שאני מקבל מהציבור החרדי, עולה על זה שאני עשוי לקבל מכל ציבור אחר, למעט אולי במדינות העולם השלישי".

מניסיוני האישי רב השנים, למדתי שכניסה לאיצקוביץ' במדים ונשק, הופכת אותך לנשוא מבטם של רבים, לעתים עד כדי מבוכה. מה בסך-הכל ביקשתי, להתפלל במניין. עזבו אותי, אני לא דובר צה"ל ולא מדריך כלי ירייה וסמלי חולצה לאזרחים. תנו לי שקט ואומר לכם אמן, או תודה, או יישר כח, מה שתבקשו.

עוד תופעה שבתה את עיניי: ישבתי באולם והבטתי במתרחש. חשתי שהרמטכ"ל יודע היטב לאן הוא נכנס. היה ברור לו כי חלק ניכר מבין מאזיניו, לא שירתו בצבא. הוא בעצם מדבר בפני הציבור שעליו הוא מתלונן. אך בהיותו אורחם, כיבדם.

הוא העדיף שלא להשיב ברורות לסטודנט הראשון, בעל המראה החסידי, שהרים לאוויר את השאלה שהנציגים החרדים אוהבים להטיח: "ואם יתגייסו מחר עשרת אלפים חרדים, אתם ערוכים לקבל אותם?".

הסטודנט השני, בעל מראה מאיים קצת פחות, הצליח להביך ולהצחיק גם יחד. הסטודנט ציין ששירת ביחידת מורות חיילות – ובנשימה אחת התלונן על קשיי שירות בצבא חילוני.

זה היה מצחיק, מפני שלו יכול היה הרמטכ"ל, היה סוגר את היחידה האזרחית הזאת שיושבת על צווארי הצבא כעלוקה.

חבל שלא נמצא בכל רחבי המכללה יועץ תדמית שיבחר את הדוברים ויידע לסנן את שאלותיהם. אם ישנה בעיית הסברה לציבור החרדי, הרי שהיא התפרצה בכל עוזה באירוע זה.

ועדת 'פגוש את העיתונות'

כיצד מחדירים בחיילים אמון במפקדיהם ובכלי הנשק שבידיהם?

בסוגיה זו עסקו הוגי המלחמות מאז ומעולם. ישנן תשובות רבות, אך אין ספק כי אין משכנע ממראה עיניים וחוויה אישית.

תחום הדמיית המצב האמיתי בתרגילים, הוא רחב מאוד. מטבע הדברים, רובו חסוי. מה שניתן לפרסם הוא בעיקר מערך הסימולאטורים הקיים בחיל האוויר. על סימולאטור שכזה (מדמה טיסה, בעברית תקנית) ניתן לתרגל הכל: התרסקויות, הזדקרויות ואש במנוע. כך גם על מדמה צלילה בחיל הים ומדמה רכיבת שטח בזרוע היבשה.

הכל? לא בדיוק. מה שלא ניתן לדמות, הוא ידיעת הלוחם כי מדובר במקרה אמיתי. והרי במקרה אמת ישנה זרימת אדרנלין, תחושת חירום וכובד אחריות על הכתפיים, ואז ההחלטות יהיו שונות. הכוחות שאדם מפיק מעצמו בשעת אמת, מוכפלים ומשולשים מאלו של משחק מלחמה, הכי קרבי שיהיה.

ניסויי תרופות נפתחים במעבדות, החומר בא במגע עם תרביות – והתגובה נבדקת. תחילה על בעלי חיים, ולבסוף על בני אדם.

הומאניים ככל שנהיה, לעולם לא נפקיד את גופנו בפני רופא שלא ניתח מעולם, כמו שמנתחים: עם סכין, דם ובן-אדם על מיטת הניתוחים.

גם אם הוא המרצה הכי טוב באוניברסיטה והחוקר הכי מדופלם במעבדה. לעולם לא ניטול תרופה שלא נטלוה לפנינו, גם אם כל מעבדות העולם יחתמו עליה וגם אם כל החישובים יוכיחו.

זה הטבע האנושי.

ניסויי חימוש מתחילים בשולחן החישובים. אחר-כך הם מתקיימים בשטח.

מה עוד? לכאורה כלום.

אם ראש הנפץ חודר את שריון הטנק, אין צורך להוכיח שהוא גם שורף את האדם שמאחוריו.

מצד שני, כשמדובר במערכת שתפקידה להגן על היושב בטנק, צריך להרגיש זאת. במקרה כזה, לא די במראה עיניים.

בשבוע שעבר אץ-רץ מח"ט דגול להתפאר בכלי התקשורת כי הוא מתעתד לערוך ניסוי במסגרתו יירה טיל לעבר טנק מאויש בבני אדם. "אפילו לא אמרתי זאת לאשתי", התייהר השחצן - וחשף טפח על הזוגיות העלובה שלו.

הקשקוש הזה גרם לכמה הורים שכולים לשלוח מכתב לרמטכ"ל - וכל השאר היסטוריה.

זהו שבוע שני ברציפות (חליווה, להזכירכם), בו אנו מתוודעים למח"ט שהחכמה אינה המאפיין הבולט שלו - שהרי החכם מכל אדם הגדיר את השתיקה כסייג לחכמה.

אם הפיקוח לא נעשה על-ידי ועדת חוץ וביטחון שהפכה זה כבר למועדון פגוש את העיתונות (כמעט כל מה שנאמר לחברי הוועדה זולג מיד לתקשורת, וממילא לא נמסר להם מידע שאינו ברמת סיווג בלמ"ס) וגם אם לא על-ידי התקשורת עצמה, שייעשה לפחות על-ידי משפחת השכול.

הלוואי ויהיה זה לעילוי נשמת אלו ששילמו בדמם לא תמיד על קידוש ה' הקלאסי, אלא על טעויות או על שחצנות מסוג זה או אחר.

שלג באמצע הקיץ

בימים של אין גשם, גם מיני ענן עלול להיחשב לסערה. צילומיו המופרכים של מתקן האזנה שחשף בשבוע שעבר החיזבאללה, התבררו עד מהרה כצילומים ישנים. מה לעשות, מישהו שם שכח לפזר מעט שלג על התמונה הקיצית, וזה חשף את נקודת התורפה של הפרשנים הצבאיים בישראל.

רון בן ישי, פרשן דגול לכל הדעות, מיהר והכתיר את האירוע כאבידה ביטחונית גדולה.

ואני צחקתי.

לא שאין לצה"ל יכולת להטמין מתקני האזנה. לא שצה"ל לא עושה זאת. אין צורך להסתמך על מקורות זרים. את פרשת נפילתו של סמל גולני אורי אילן הי"ד, נכדו של הגר"ש שקופ זצ"ל, כולנו זוכרים. הוא יצא באמצע שנות החמישים לסוריה למשימת החלפת סוללה במתקן האזנה שחובר לעמוד טלפון. כיום זה נעשה באמצעים הרבה יותר מתוחכמים.

ובכל זאת, כל מי שקרא אי פעם חוברת ריגול למתחילים יודע כי הדבר הראשון שעושה מרגל לפני עזיבתו את ארץ המוצא היא בדיקה דקדקנית והסרת כל סממן מסגיר מוצא מבגדיו וחפציו של האיש.
איך אמר פעם ג'ורג' ברנארד שאו המנוח? "טמטום יותר גרוע מפשע".

כדי להאמין שצה"ל יטמין מכשיר שנושא עליו שם ומספר קטלוגי, צריך להיות אוויל גמור. כל זאת, הרבה לפני שאנו יודעים את הרקע להתפוצצות הפרשה, ערב פרסום תוצאות בית הדין הבודק את נסיבות חיסולו של רפיק אל חרירי, וחששו הגדול של נאסרללה מהיותו האשם העיקרי.

"תירגע, גבר, אפשר לחזור לשגרה", אמר פעם אבי דיכטר.

לו יחברו פוליגרף לערבי המצוי, המכשיר יישרף מעצמת השכנוע שלו בשקריו הגסים. איזה מזל שפינוקיו לא שירת בחיזבאללה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!