'בחדרי חרדים' במוקטעה, עם אבו-מאזן • בלעדי

הדרך אל מחסום חיזמה חולפת בין שכונות ערביות לצד שכונות יהודיות וממחישה יותר מכל את העובדה שמדינתנו הקטנה שוכנת בין שבעים זאבים: מחנה הפליטים שועפט, על שלל בתיו הפזורים באי-סדר, לצד שכונת פסגת זאב הענקית והמפוארת. בית חנינא ושיכוני נוסייבה, לצד בתיה הגבוהים של שכונת נווה יעקב.

ואז מגיעים עיקולי הדרך הצרים עם עצי הזית בשולי הכביש. מסביבנו רכבים בעלי לוחית רישוי צהובה, לצד רכבי לוחיות רישוי בצבעים שונים. סוג של דו-קיום שנכפה על תושבי האזור, ושורד איכשהו בשקט ובלי אירועים מיוחדים מאז שנות האינתיפאדה הקשות.

השלט האדום מזהיר, מתרה, רגע לפני שאנחנו נכנסים אל רמאללה עצמה: "השטח שלפניך הינו שטח פלשתינאי A, אין כניסה לישראלים".

אבל האוטובוסים שלנו, המובילים מלבד עיתונאים גם חברי כנסת ואישי ציבור, עושים את דרכם פנימה אל שטח A, בבטחה ובשלום, עד למחסום המוליך אל פתחה של העיר עצמה.

כאשר ניבטים מולנו בתי העיר עצמה, קשה שלא להתחלחל למחשבה כי הגענו אל העיר הזכורה, ולא לטובה.

הסיפורים המזעזעים צפים ועולים: אירוע הלינץ' בחיילי המילואים סמל ואדים נורזיץ' וסמ"ר יוסי אברהמי, שטעו בדרכם ונרצחו באכזריות בידי ההמון הזועם.

בהמשך התפרסמה העיר בשל המצור הממושך שערכו כוחות הביטחון הישראלים על בניין המוקטעה, בו התבצרו יאסר עראפת ובכירי הפת"ח.

קצת קשה לזהות, ממבט ראשון, כי מדובר בעיר ערבית. בשנים האחרונות הפכה רמאללה לעיר מערבית. הרחובות תוססים, הבנייה בסגנון עכשווי, גורדי שחקים, בתי מלון, חנויות מותגים. אין ספק שמדובר בעיר העשירה ביותר מערי הרשות הפלסטינית. אלא שבין לבין ניתן להבחין בפינות מלוכלכות, שארית וזכר לתקופות פחות יוקרתיות אותן ידעה העיר.

לצד נשים הלבושות בלבוש ישראלי לכל דבר, ניתן להבחין גם באלה המכסות את ראשן ברעלה. לצד החנויות ה'עתיקות' והישנות, הרוכלים המיוזעים המכריזים על סחורתם בקולי קולות, אפשר למצוא גם את הקניונים הגדולים, הממוזגים, עם השלטים הכתובים באנגלית ובערבית.

מודל ישראלי לחיקוי

במחסום הכניסה לעיר ניצבים חיילים ישראלים, חלקם חובשי כיפות שחורות. מיד לאחר המחסום, מזנקים שני רכבי המשטרה הפלסטינית, ובתוכם חיילי הרשות. הם מלווים את האוטובוסים בנסיעה איטית מאחור, מוודאים ששום תקרית מביכה לא תתרחש בשעות הקרובות.

מלפנים נוסע רכב משטרתי לבן, שאורות הכחול-אדום מרצדים מעליו ומזכירים עד מאוד את רכבי המשטרה הישראלים. התחושה הכללית היא כי צה"ל מהווה מודל של חיקוי למשטרה הפלשתינית, וכי גם ההתפתחות המרשימה בעיר היא פרי פיתוח של העתקה מהערים הגדולות בישראל.

מבט אל הרחובות בהם אנו חולפים, מעלה כי הרשות נערכה בכוחות מתוגברים, ולא לקחה כל סיכון. רק זה היה חסר להם: פיגוע או אירוע ירי בעיצומו של ביקור ישראלים ברמאללה. וכך, כבר במרחק ניכר ממבנה המוקטעה נגלו לעינינו חיילי הרשות, בפתחו של כל רחוב.

כמעט בכל קרן רחוב עמד טנדר גדול ושחור, ועליו לוחמים שלופי נשקים. חלק מהרחובות נסגרו לתנועה, כשחיילים עומדים בקדמת טור המכוניות ומונע התקדמות. מן הרחובות נגלו אלינו מבטיהם המופתעים של האזרחים, שניסו לקלוט מי ומה נמצאים בתוך האוטובוסים. חלק, שכבר קלטו כי מדובר בלוחיות רישוי צהובות, נעצו בנו עיניים - ומבטן לא בישר טובות.

היו רגעים בהם חשתי כמבקרת בספארי. אתה ממוגן בתוך רכבך, האריות סביבך חושפים שיניים, ורק הדמיון אודות זגוגית מתנפצת יכול להרוג אותך.

חיילים שלופי נשק

בפתח בניין המוקטעה, סמל הרשות הפלשתינית, מקדמות את פנינו תמונות ענק של יאסר עראפת ואבו מאזן. המסורת הזו של תמונות מנהיגים הפזורות בערים השונות, מקובלת מאוד בארצות ערב. ברמאללה, כך נראה, לא מתכוונים להישאר מאחור בכל הנוגע למסורת הערבית.

שמירה קפדנית מקדמת את פנינו. חיילים שלופי נשקים, ועמדת בידוק. אלא שלמרות שהיא מבוססת על טכנולוגיה כלשהי, היא לא מספיק מודרנית. לאחר הפצצות צה"ל במקום נאלצו אנשי הרשות לשפץ את כל המקום מחדש.

בתוך אולם קבלת הפנים, כבר ערוכים השולחנות למופת. את מקומם בראש השולחן תופסים נכבדי הרשות, לצד אישי ציבור וחברי כנסת ישראלים.

יאסר עבד רבו ניגש אל קבוצת העיתונאים החרדית. נוכחים שם דוד רוטנברג - העורך הראשי של אתר 'בחדרי חרדים', בנימין ליפקין - עורך השבועון 'בקהילה', אבי בלום - הפרשן הפוליטי של 'קו עיתונות דתית' ואנוכי.

הוא שמח מאוד שבאנו, הוא אומר. גם צלמי העיתונות מאוד שמחים, כך נראה, שבאנו. הם אינם חדלים מלצלם אותנו.

כשאבו מאזן, המכונה כאן בפי כל מחמוד עבס, נכנס אל האולם, הוא ניגש הישר אל העיתונאים החרדיים ולוחץ את ידם. כשהוא מגיע אלי ומושיט יד, ידו נותרת באוויר. "הו, הו", הוא אומר כמבין, וממשיך הלאה.

הוא מתיישב במרכז השולחן. לצידו - יאסר עבד רבו, מזכיר הוועד הפועל של אש"ף ושר ההסברה בממשלת אבו-מאזן, ואלוף (מיל.), יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, עמרם מצנע. יתר היושבים בשולחן הם סאיב עריקאת, ראש מחלקת המו"מ של הרשות, נביל שעת, וחברי כנסת ישראלים.

יאסר עבד רבו פותח באנגלית מתובלת במבטא ערבי. בדבריו הוא מדגיש את בואה של קבוצת עיתונאים חרדית, מנסה להסביר שמדובר במפגש ראשוני מסוגו, וכי הוא נרגש ביותר מעצם התרחשותו.

האירוע עובר לשלב הנאומים. בין לבין מחולקות לקהל, המונה עשרות מכובדים, ובהם אישי ציבור ועיתונאים מהארץ ומהעולם, חוברות עתירות מידע אודות הרשות הפלשתינית ו'יוזמת ז'נבה', הגוף העומד מאחורי הכינוס. מתברר כי תוך כדי ארגון הכנס החליטו אנשי 'ז'נבה' לבדוק אפשרות של פניה לקהל היעד החרדי.

רבקה פאלוך, יועצת אסטרטגית, הציעה לצרף גם אנשי תקשורת מובילים. עצתה התקבלה, והיא עברה אל שלב התכנון: גיוס מנות אוכל כשרות למהדרין, אותן הביאו במיוחד מ'המסעדה היהודית'. בקבוקי מים מינרלים וכוסות חד-פעמיות השלימו את התפאורה של השולחן 'החרדי', כשברקע ננעצים בנו מבטים מופתעים.

ה'בוס' מתמרמר ומתלונן

אין ספק כי ביוזמה של 'ז'נבה', עשתה הרשות מאמץ ניכר בדרך אל דעת הקהל בישראל. לאחר שנואשו מאפשרות של הגעה להסכם שלום כזה או אחר מול ממשלת ישראל, ולאחר שנתניהו ניהל בלוליינות מרשימה את השנתיים האחרונות, מבטיח שתי מדינות לשני עמים ונותן בסופו של יום 'שום דבר', לא נותרו בידיהם ברירות רבות. עכשיו צריך לחדור פנימה, אל דעת הקהל בישראל, להראות לה עד כמה הארי אינו כה מסוכן כפי שהוא נדמה לה מרחוק, ולשכנע כי כדאי לצעוד בכיוון.

השאלה הגדולה, שנישאה כאן בפינו, היא כמה זמן יוכל אבו מאזן להחזיק מעמד בשלטון ומתי יגיע הרגע בו יטול מידיו החמאס את השליטה, כפי שעשה לו בעזה. היו שטענו כאן כי יו"ש אינה עזה, וכי שליטת צה"ל בה רבה יותר. גם המודיעין באזור מפותח יותר, מה שלא הצליחו להפיק בעזה המרוחקת. האם ניתן לסמוך על כך, או שמא מדובר בלסמוך על הנס?

"אנחנו כאן בפגישה מאוד מיוחדת", פתח יאסר עבד רבו בדבריו בשפה האנגלית. "אני מאמין שרובנו, אם לא כולנו, מאמינים בדיאלוג ישיר שבעזרתו נצליח לעבור את הקשיים בדרך לשלום.

"אני מברך את כולם, ובעיקר את מי שנמצא פה ברמאללה בפעם הראשונה בחייו, ובמיוחד את חברינו העיתונאים החרדים שנמצאים פה לראשונה. זו הפעם הראשונה בה פתחנו בסוג של דו-שיח עם האזרחים, עם האנשים, ולא רק עם המנהיגים".

לאחר דברי הברכה, נטל אבו-מאזן את רשות הדיבור.

"אני מתכבד לארח אתכם בטריטוריה שלנו", פתח ואמר. "היה חשוב לנו להביא אתכם לכאן, ולהראות לכם איך אנחנו חיים. כי בסופו של יום אנחנו צריכים לעשות שלום בין האנשים, לא בין הממשלות. ואני מקווה שבסופו של דבר תוכלו לעזור לנו להגיע לתוצאות של שלום בין העמים.

"זהו אינו המפגש הראשון מסוגו. עשינו מפגשים רבים בעבר", אמר, ועבר לפירוט מרשים של הפגישות השונות שלו עם אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר, ואחר כך עם בנימין נתניהו.

הוא סיפר על מה סוכם במהלך חלק מהן, איך היתלו בהם, לדבריו, במהלך פגישות אחרות, ועל הייאוש הגדול אליו הגיעו לאחרונה. "אפילו בתקופת המלחמה בעזה הסכמנו להיפגש. שליח אולמרט למו"מ, שלום תורג'מן, אמר שבגלל המלחמה לא נוכל לדבר. אמרנו שאם כבר אנחנו אלו שאמורים שלא לרצות לדבר, לא ישראל. בהמשך, כשכבר נפגשו איתנו, היתלו בנו עם מפות שונות, שלא את כולן הסכימו בכלל להראות לנו. הציגו בחטף ולקחו מאתנו".

לא נחזור על כל פירוט תלונותיו, אבל בדבריו בהחלט נשמעה נימה של מירמור. אם לשפוט על פי הטון, הרשות הפלשתינית חשה כי איבדה את ההזדמנות. אם לא עכשיו, מתי? בוודאי כבר לא לפני הבחירות הבאות, ולאחריהן, איש אינו יודע איפה יהיה ומה יעלה בגורלו.

בדרך ל'עבודה'

בהמשך נטלו אישי ציבור נוספים, ישראלים וערבים, את רשות הדיבור, אך לא נלאה את הקוראים ולא נפרט את נאומיהם.

חשוב מכולם הוא נאומו של עמרם מצנע, לשעבר ראש עיריית חיפה, מועמדה של מפלגת העבודה לראשות הממשלה, ובהמשך ראש הוועדה הקרואה של העיר ירוחם. בימים אלו גוברים הקולות להחזרתו לחיק מפלגת העבודה. בנימין פואד בן אליעזר דיבר אפילו על אפשרות הרצתו לראשות המפלגה במקומו של אהוד ברק.

"אני לא מייצג את ממשלת ישראל, ויש לי מה לומר על מה שממשלת ישראל עושה בשנתיים האחרונות. אבל זה לא המקום לומר זאת. אני סבור ששתי הממשלות לא מספיק מבינות שהאפשרות להשיג שלום והבנה הוא האינטרס העליון שלהן. נראה יותר שהן מתאמצות לרצות את האמריקנים או את האירופאים שהצד השני לא מתאמץ מספיק".

שבעה חברי כנסת, מהספסלים האחוריים של מפלגותיהם, כיבדו את הכנס: דניאל סימון וראלב מג'אדלה מהעבודה, אילן גילאון, חיים אורון וניצן הורוביץ ממר"ץ, אורית זוארץ ושלמה מולה מקדימה. ארבעה ח"כים לשעבר: עמרם מצנע, אפרים סנה, אתי לבני וקולט אביטל, שלושה אלופים במיל': עמרם מצנע, לפידות ונתי שרון, ושלושה מושלים בגדה לשעבר: אפרים סנה, אילן פז וגדי זהבי.

האירוח נעשה כאן כיד המלך, ואינו מבייש את כל מה ששמענו מאז ועד היום הזה על מסורת הכנסת האורחים הערבית. מה שנפתח במנות סלטים מלוות בסלסילות של לחמניות מאפה הבית, המשיך במנת בשר מכובדת וסיים בקינוח.

למי שמתעניין, נגיש גם את הפירוט: סלט חצילים במיונז, סלט תפוחי אדמה, מטבוחה, חמוצים, חומוס, ירקות מבושלים, ופיסות אבוקדו.

אל המנה נלוו כוסות גבוהים, גדושות מיץ טבעי וסחוט. למנה העיקרית הוגשו עלי גפן וקישואים ממולאים בבשר, מנת כבש עסיסית, ירקות מבושלים ומנת אורז. לקינוח הגישו... עוגה חלבית.

אנחנו, העיתונאים החרדים, השקפנו מהצד, ולא יכולנו אלא להרוות את צמאוננו במים המינרלים שהוגשו לנו בכוסות החד פעמיים. לאחר המתנה די ממושכת הצליחו המלצרים להיערך ולהגיש לנו את המנות הכשרות. הן לא הזכירו, ולו במעט, את המנות שנגלו לנגד עינינו עד כה. אבל כשרעבים, אוכלים מה שיש...

בין לבין חשפה בפניי רבקה פאלוך את תוכניותיה להמשך הדרך. בדעתה להציע למארגנים כאן להפגיש את ראשי הרשות עם רבנים, אולי אפילו עם הגר"ע יוסף.

וכשהיא רוצה להשיג משהו, היא תצליח. תאמינו לי.

לתשומת ליבך, ישי

בשיחה קצרה שהצלחתי לקיים עם אבו-מאזן, הצעתי בפניו את האפשרות להמשיך את הבנייה בריכוזים החרדיים - מודיעין עילית, ביתר עילית, עמנואל וכמובן בירושלים, כחלק מדו-שיח עתידי עם מנהיגים חרדים.

לא, הוא לא פסל את האפשרות, ובנענוע ראש סימן כי "יש על מה לדבר".

לשאלתי, מה הביא אותם הפעם להזמין גם את נציגי הציבור החרדי, הסביר, ושוב באנגלית מתובלת במבטא ערבי, כי הם מבינים שהציבור החרדי משפיע מאוד על ממשלת ישראל. לתשומת לבך, סגן ראש הממשלה, אלי ישי...

יאסר אבו ראבו, עמו שוחחתי לאחר מכן, סיפר כי הם התרשמו לחיוב מהמשלחת 'החרדית' וכי במפגשים הבאים בהחלט יזמינו בשנית את נציגי העיתונות החרדית.

"אנחנו מתכוונים לעשות זאת לעיתים הרבה יותר קרובות בעתיד", אמר וביקש את שמותנו כמו גם את שם האתר.

• • •

מילת סיכום אישית: למרות האווירה החגיגית משהו ששררה במוקטעה לכל אורך המפגש, אין לי ספק כי איש - לפחות לא מבין העיתונאים החרדים - לא שינה את דעתו.

כמה טוב שההגה הפוליטי מושפע גם מהסיעות החרדיות, שיש להן על מי לסמוך ועם מי להתייעץ. סוגיית השלום הייתה ותישאר סוגיה בה יכריעו גדולי ישראל.

יחד עם זאת, אין ספק כי עצם המפגש עושה משהו לצדדים, ואם לא לנו, אז לפחות להם.

אולי זה יוריד במעט את מפלס השנאה.

מי יודע.

אולי הם גם יהיו קצת פחות קשוחים. בכל הנוגע לסוגיית ההקפאה, שכל כך מציקה לציבור החרדי ולזוגות הצעירים.

אולי והלוואי.

[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!