כשהמטפלת של הסבתא מצטלבת מול הילדים // דעה

היו זמנים בהם קיימנו הלכה למעשה את "כל עבודה מכבדת את בעליה". עם השנים התפנקנו ופינינו את מקומנו בתחומים רבים לערבים ולעובדים הזרים. אם מהערבים לרובנו עוד יש רתיעה מלהתקרב ולתת להם להיטמע בתוכנו, למרבית הצער המצב עם העובדים הזרים, בעיקר אלו העוסקים בתחומי הטיפול והסיעוד שונה לגמרי.

הם מטפלים בסבים ובסבתות שלנו ועושים מה שאף אחד אינו רוצה ומסוגל כבר לעשות. חלקם גורמים להם לבכות בשקט אל תשליכני לעת זקנה אך חלק גדול מהם מטפל בהם במסירות גדולה. דווקא במסורים טמונה הסכנה הרוחנית הגדולה ביותר. הקשישים והמשפחה מפתחים בהם תלות רבה. במקרים רבים המשפחה תעשה שמיניות באוויר כדי לשכנע את הרשויות להאריך את הויזה לעיתים עד ל 10 שנים ויותר. במקרים הקשים במיוחד, כשהקשיש תלוי במטפל אפילו בשינוי תנוחה בכסא גלגלים המשפחה מרגישה הכרת הטוב והקלה גדולה כל כך ולא מודעת למחיר הגדול שכולנו משלמים על כך.

הילדים שלנו רכים הם. רכים מכדי לראות את המטפלת של סבתא מצטלבת מול דמות הצלוב ומתפללת למולו. הילדים שלנו רכים מכדי לגדול עם הילדים שנולדו במשך השנים למטפלת של סבתא. אם לא כל יהודי מגיע לדרגתו של יוסף הצדיק, מה יגיד הגוי? כמה שנים אפשר לחיות בניכר ולא להתפתות ליצר? לא שהם מנסים...והם מתרבים. יש פעמים שהילדים גדלים בבית הקשיש/ה ויש שמתחלקים עם בן הזוג העובד גם הוא בארץ. לעיתים שולחים אותם לחו"ל לגדול עם הסבתא עד הילד הבא.

עם כל הכאב, כשהם מביאים ילדים בינם לבין עצמם זו הצרה הקטנה ביותר. לצערנו המטפלות המסורות רכות העיניים מצליחות היכן שנכשלה אשת פוטיפר. אותם רווקים נצחיים וגרושים מתוסבכים שמסרבים בתוקף לעבוד על המידות שלהם, מוצאים נחמה בזרועותיהן הרכות וליבן הרחום כביכול ומתרצים זאת במשפט העלוב "היא מבינה אותי כמו שאף אחת לא הבינה אותי מעולם..." על המחדלים הטמאים הללו כולנו משלמים את המחיר. חיים בינינו גויים עם תעודת זהות כחולה שלעולם לא נצליח לסלק, הם יגדלו בינינו כשווים כביכול ואז גם הצאצאים ירצו לכבוש כל חלקה טובה ולהמשיך את ההתבוללות השקטה וההרסנית.

מעניין במיוחד הקשר של "הנאורים" עם העובדים הזרים. ה"נאורים" מבית מדרשו של חיים יבין ושות'. אלו שלהתקרב לדת ולמורשת של עמם זה מוקצה מחמת מיאוס, זה פרימיטיבי וחשוך אך כאשר מדובר בדת של עם אחר, אדרבה: הם ייקחו את המטפלת המסורה לסיור באיים הבאהיים וסיור ברחבי הכנסיות בארץ, לא ישכחו לאחל חג שמח, לתת מתנה ולעיתים אף לחוג עימם את חגיהם וילמדו את הילדים הרכים לכבד את דתו של האחר. בו בזמן הם ילחמו בכל מגרש אפשרי נגד הכנסת לימודי היהדות בבתי הספר כי הרי את ילדיהם הנאורים הם לא רוצים לחשוף לדת אפילה וחשוכה. ללמד את הילדים הרכים על המורשת הפרימיטיבית שלהם? לקחת את ילדיהם שלהם לבית הכנסת? חס וחלילה, שלא לדבר על סיור בבני ברק או במאה שערים, השם ירחם ויציל מרעה חולה זו....

לעיתים כשאני צועדת בשביל הולכי הרגל לאורך שדותיה החקלאיים של רמת השרון, אני רואה בכאב את העובדים הזרים שחלשו לנו על ענף החקלאות. עולים בי כהד סיפוריהן של קשישות שכשל כוחן אך העיניים עוד נוצצות בשמחה וגעגוע כשהן מתרפקות על הזמנים בהן הן עבדו כנערות צעירות בשדות הירקות והתותים של המושבה. הן מתרפקות בזיכרונן על הזכות שהייתה להן, כך הן רואות זאת, לעבוד את אדמת הקודש, האדמה עליה כרעו ברך עם הוריהן בהתרגשות במעמד העלייה ארצה, עת נשקו לה בלהט עם דמעות בעיניים. בסופו של יום עבודה לא רק הביאו כסף למחייה אלא ממש הביאו טרף לביתן: בעל השדה היה מצייד אותן בשק מכל טוב. נדמה כאילו עוד רגע אריח יחד איתן את ריח גן העדן של הירקות היוצאים מהשק, ירקות שאדמת הקודש עוד דבוקה בהם, ירקות מהן הכינו באהבה גדולה ממיטב המטעמים: מרקים, פשטידות וסלטים.

אבל זה היה אז בזמנים ההם. בימים האלו הן יודעות שכוחן הולך ואוזל ועוד מעט גם הן תהיינה תלויות בקרובי המשפחה של העובדים הזרים שהחליפו אותן עם השנים בענף החקלאות וכעת ברגליים גסות ובאטימות רגש עובדים את אדמת ציון הקדושה.

גם הן כמו כולנו היו רוצות לסלק את העובדים הזרים מבינינו. אך הם כבשו כל כך הרבה חלקות טובות. הקושי הגדול ביותר הוא בני הערובה שלהם: הסבים והסבתות שלנו שאין בינינו מי שמוכן לסעוד אותם ברגעיהם הקשים.

למרות שדווקא אנחנו מצווים על כך בתורה הקדושה: כבד את אביך ואת אמך, יותר מדי הורים קשישים חיים לצערנו כשהכבוד מהם והלאה...

והדרת פני זקן: יותר מדי זקנים חיים בלי הוד והדר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!