מיוחדים: ללא מילים הילדים הצמיחו גם אותי

אני כותבת את הטור הזה ביום שישי, וככל ימי השישי האחרונים בכיתתנו, כולם יושבים סביב השולחן, מפה לבנה פרושה, פמוטים ניצבים וגביע הקידוש ממוקם ליד אבא של שבת, אווירה נעימה ורגועה. מידי פעם נשמע פרץ התלהבות ושמחה נשמע. הילדים אוהבים את רגע הפתיחה, היום יום שישי. הבית נקי, האוכל מוכן, עוד מעט שוקעת החמה. אני שואלת את הילדים: "מי מדליקה נרות שבת?" מביטה בהם, בתלמידיי המיוחדים, עם לקותם השכלית הבינונית, בר' המאופיין בתסמונת דאון, בב' עם העיוורון, בי' הלוקה באוטיזם ובע' עם האפרקסיה.

ופתאום, כמו מתוך חלום, אני שומעת תשובה בחלל האוויר: "אמא" אומר ע'. "אמא". אני מביטה בו, מביטה ולא מאמינה. לרגע אני תוהה האם שמעתי היטב? אבל ע' לא מניח לי לשקוע בספק, "אמא", "אמא", הוא הוגה שוב ושוב. קול שנשמע מאז שוב ושוב, במילים חדשות שנרכשו. אני מביטה בשפתיו הנעות, שומעת את קולו הנישא בחלל הכיתה. דמעות מציפות את עיניי ובבת אחת אני נשאבת אל תוך הזיכרונות.

היה זה בשלהי אוגוסט. זה עתה סיימתי את לימודי התואר הראשון בחינוך מיוחד ועדיין אינני יודעת לאן פונה דרכי. היו בידי התעודה והתואר אך עדיין תהיתי היכן מקומי. נזכרתי בלימודי ובחששות שמלאו את ליבי, הלימודים הנם תובעניים והעבודה מורכבת ומאומצת, גם המראות לא קלים. אבל הנה, אני כבר עם התעודה ועדיין לא יודעת. פשוט לא יודעת.

ואז צלצל הטלפון, מנהלת ביה"ס השיקומי בכפר "עלה נגב - נחלת ערן" ובפיה הצעה שאבוא לעבוד אצלם. אני? בית ספר שיקומי? לילדים עם לקות שכלית? לא שייך! רק סיימתי זה עתה את לימודי. עדיין לא מנוסה, זה לא נראה לי. אבל המנהלת התעקשה "שמענו עלייך וקבלנו המלצות. בואי רק לבדוק". השיחה נותקה, ואני כולי אפופת מחשבות ותהייה, התקשרתי לרכזת המגמה שהייתי איתה בקשר. התייעצתי, מה אעשה? שאלתי "אני מרגישה שזו תהיה נפילה למים". נפילה?? תהתה. אני הייתי קוראת לזה קפיצה, קפיצה למים. חישבי על זה.

חשבתי והחלטתי לקפוץ. ביום הראשון ללימודים הייתי בכיתה, יחד עם ההורים והילדים הנרגשים, תוהה אם אצליח לשחות ולהגיע יחד עם תלמידיי לחוף מבטחים?

יום רודף יום ושעה חוברת לרעותה, בליבי נפתחים שבילים המובילים אותי לדרך רחבה וארוכה, עמוסת אתגרים ויופי שאין שני לו. לעיתים אני חשה כה קטנה ונבוכה, פוסעת פסע ונסוגה שניים. העבודה מאומצת ומצריכה עקביות וכוחות נפש יומיומיים. אני יודעת שההורים תולים תקוות, מייחלים לראות התקדמות, ובשדה שלנו, שדה החינוך המיוחד, הזריעה והעמל מרובים הם ולעיתים היבול מאוחר...

אך יחד עם זאת, בשיתוף פעולה של צוות, בעקביות ובאמונה גדולה רואים את הפירות – אשר הם תוצר של סייעתא דשמייא לעמל ולדבקות במטרה.

בכתבי שורות אלו, עולה בעיניי רוחי דמותו של י'. הוא היה כבן שש, בן בכור להוריו הצעירים. עם לקות שכלית בינונית וקושי משמעותי בשפה ומוטוריקה, התהלך בעזרת הליכון אחורי. הוריו שטחו בפני את שאיפת חייהם שי' ילך באופן עצמאי. הצבנו לעצמנו מטרה – י' ילך כאחד האדם!

הפיזיותרפיסטית, ההידרותרפיסטית ההורים והצוות החינוכי שעבד עמי ואני התגייסנו להשגת המטרה. ואכן כעבור 11 חודשי עבודה אינטנסיביים, בעזרת השם, י' למד ללכת. מאז ועד היום, י' הולך בשבילי בית הספר והכפר, ועמו הולכים כולנו, הולכים בתוך דרך מופלאה וייחודית המאפיינת אנשים וילדים מיוחדים.

ביום זה, יום המורה, בו נהוג לציין את עשייתו החינוכית של מחנך והמורה, להעריך ולהוקיר את עבודתו, הנני רוצה להודות על הזכות להיות מורה. בתאריך מיוחד זה אני רוצה להביע את הערכתי הרבה לכפר השיקומי ולבית הספר "עלה נגב- נחלת ערן" על הזכות להיות כאן, חלק מהמקום הייחודי הזה, להודות לתלמידיי אשר בעצם היותם הצמיחו אותי, מקצעו אותי, לימדו אותי תובנות והבנות.

ולסיום אזכיר כאן את מילות השיר שעלה בראשי:
"אני יודעת עוד רבה הדרך, אך שורשיך כבר בתוך תוכי..."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!