מתי יוקמו יישובים חרדים בלב הטבע?

יושב לבדי בחדרי. קורא ספר, כותב, מנגן על הגיטרה, שומע מוזיקה, או סתם יושב ומהרהר, על החיים. כשאני חפץ להרחיב אופק, יוצא אני אל המרפסת הגדולה שבביתי, ומביט אל הנוף המדהים הנשקף מולי. כן, מול ביתי באשדוד. מול המרפסת הנני רואה את הכביש הראשי, ומאחוריו שדה תפוזים גדול וענק. מימינו של שדה זו נמצאת חורשה קטנה, שם אני יושב לפעמים לעצמי, ופעם בשבוע מצלם שם שיעור שבועי בספר חסידי. בהמשך האופק, אחרי השדה, שטחי אדמה גדולים וריקים, ומרחוק נשקפים יישובי הדרום היפים. איזה נוף, איזה נוף. אני פשוט מבריא מול הנוף הזה. ירוק, צהוב, כתום... אינני מדבר על שעות הזריחה והשקיעה שאני זוכה לראות ולחוות. כמו לטבול בים של יופי ומתיקות, יופי הבריאה והטבע כפי שנברא בששת ימי בראשית.

מאז ומתמיד אהבתי את הטבע. כשהייתי ילד בני ברקי, הייתי יושב על מדרגות הבניין מול השמש החמימה, משחק בחול, מלטף את הפרחים, ומביט באנשים וילדים העוברים ברחוב. פחות ידעתי איך להסביר לעצמי מה פשר כמיהתי אל הבריאה, אל האנשים, אל העצים והפרחים. רק הלב היה מלא בגעגועים למשהו רחוק וגדול. אהבתי לשהות בגן תשעים ושלוש הסמוך לביתנו, ולאסוף פרחים מכל הצבעים. וכשבבית הספר נסענו לטיול אל מרחבי הבריאה ופגשנו שדות ויערות, הייתי מאושר עלי אדמות. לא יכול לשכוח עד היום את הטיול הילדותי לשדה התפוזים. נראה לי בכיתה ח'. נסענו כל הכיתה, ובעל השדה הרשה לנו לקטוף תפוזים למשך עשר דקות, כאוות נפשנו... אני הייתי אחוז טירוף מהחוויה. טיפסתי על העצים ופשוט קטפתי תפוזים וזרקתי. ירדתי למטה לאסוף בשקית, ושוב קפצתי בשובבות על עץ נוסף... הייתי שיכור מהתחושה הבריאה והמהממת הזאת. באתי הביתה בצחוק עליז ושובבני: "מאמי, הבאתי תפוזים היישר מהעץ".

כשנהייתי בחור בר מצווה ונכנסתי לישיבה, הכל נגמר. לא ממש יכולתי לשבת בגינות הציבוריות, כי בעיקר שיחקו שם אימהות וילדות. חיפשתי בכל בני ברק איזה מקום טבע שקט ולא מצאתי. חיפשתי מקום בו אוכל לשמוע את צפצוף הצפרים, את רשרושם של העלים, את כמיהת ושירת הטבע. מקום בו אוכל לשבת ולהירגע, להרחיב את הדמיון ולהתמלא באהבה, אל הטבע, אל הנברא, אל הבורא... אך את אשר חיפשתי - לא מצאתי. רק בגיל מאוחר יותר גיליתי איזו גינה קטנטנה, ברחוב בית שמאי, מין שמורת טבע כזו המוקפת בבנייני מגורים, ואין רואה. שם מצאתי נחמה קטנה לנפשי. הייתי יושב שם כל יום שעות מרובות, ממשש את החול, מלטף את העלים, מביט בעצים ומקנא בציפורים... לתקופה מסוימת היו שם אפילו תרנגולים, אמתיים כאלו, מהכפר... לתדהמתי ולשמחתי, אך עד מהרה הם נעלמו. כנראה פחות התאימו לבני ברק. אבל לשעה קלה הייתי מתנחם לאור השמש המאיר והמחמם את הלב, ולמראה הנהדר של ארבע אמות טבעיות, שעדיין לא נגעה בהם יד אדם.

ישבתי בישיבה והייתי מדמיין על מגורים באיזה כפר או מושב, קרוב יותר אל הטבע. בשעות בין הסדרים אהבתי מאוד ללמוד תנ"ך. לימוד זה היה מעיף אותי אל מרחבים עשירים בצבע ובדמיון. שם בתנ"ך הכל היה קרוב יותר לטבע. אנשים גידלו שדות ונטעו כרמים, חרשו במחרשה וגידלו תבואה פרות וירקות. אנשים אחרים רעו צאן ובקר במרחבי מרעה, ותושבים אחרים גידלו בעלי חיים ותרנגולים והתפרנסו ממכירת בשר העופות או הביצים. החיים בתקופת התנ"ך היו כל כך שונים מהחיים התעשייתיים שלנו היום. משהו שם היה הרבה יותר חופשי וטבעי. גם צורת המחשבה והפעולה הייתה הרבה יותר טבעית ונתונה לבחירה האישית של האדם, ופחות מוכתבת על ידי החברה. במיוחד הייתי אוהב את הסיפור על שני הנערים, דוד בן ישי ויונתן בן שאול. בחלומי ובדמיוני הייתי נשאב אחורה, ומוצא את עצמי נוחת שם פתאום, מתחבר אל החבורה הזאת והופך לחבר שלישי, מאוהב בהם עד עמקי הנשמה. הם כל כך התאימו לי מבחינה חברתית, המשוררים והאמנים בעלי הנפש הללו, עד שחפצתי לחזור אחורה בזמן ולהישאר בדור ההוא.

לא מכחיש את העובדה שהייתי בחור עם מעוף דמיוני עשיר... אבל חייתי תקופה עם חלום כזה. ראיתי את עצמי בדמיוני קם יום אחד עם קבוצת חברים, עוזבים את הכל, מקימים מאחז קטן על אחד הגבעות ומתחילים לגור שם. האמינו לי, אם אנחנו יוצאים היום עם פרויקט כזה, תוך יומיים יש לנו מאתיים צעירים אחוזי רוח, עשייה ודמיון. אבל חלמתי באמת על דבר כזה: לגור בטבע, לרעות צאן, לגדל ירקות, ולאכול מזון טבעי שאני גידלתי. להשקיף על נוף טבעי ופורח, להפריח שממה למגורים של נערים כמוני, המלאים תשוקה רוחנית לטבע, חי וצומח, אויר צלול, ואתגר... כן אני יודע שזה מזכיר לכם את נוער הגבעות. אבל אלה בדיוק החיים שאני חלמתי עליהם. מדיבורים שיצאו לי לפעמים לדבר עם נערים כאלו מצאתי ששתי סיבות מרכזיות דוחפות אותם למגורים במאחזים אלו. הסיבה האחת היא בגלל האידיאולוגיה שלהם לגבי ישוב ארץ ישראל, והסיבה השנייה היא בגלל נטייתם למרחב פתוח וטבעי המעניק השראה רוחנית יותר לנשמה. חלק מנערים אלו אכן עוסקים ברעיית צאן ובגידול ירקות, לצד עיסוקם בתורה ובמצוות. ואז הייתי שואל את עצמי: נו, איפה אני? למה עלי נגזר לחיות חיים תעשייתיים בשחור ולבן ולא ירוק ופורח יותר?

את נטייתי לטבע ולמוזיקה לקחתי מסבא שלי, הרבי משומרי אמונים זצ"ל, מי שנפטר לפני כארבע שנים. סבי זצ"ל היה מתגורר חלק מהשנה במושב 'תפרח', כשלצד ביתו גדל שדה קטן עם עצי פרי שונים: אתרוגים, תפוזים, רימונים וזיתים. שם, בתפרח, הוא גם הלחין הרבה משיריו, בהשראה שקיבל מנוף הבריאה שנשקף לעיניו. סבא שלי גם אהב מאוד את נערי הגבעות החרדלי"ם הללו, שגרו בחיק הטבע וחיפשו את ה' לבד מעצמם, והיו נכנסים אליו לפעמים עם שאלות שונות. לא פעם הוא אמר לי: "הנערים הללו, יש בהם הרבה נשמות קדושות". הוא אהב את רוח החזון שיש להם, אם כי גם היה מבקר אותם על דברים שונים כמו על ההליכה לצבא וכדומה. סבא שלי לא סבר שהממשלה היא קדושה או משהו כזה, אבל בליבו בער ישוב ארץ ישראל, יותר מהרבה אחרים. מפי אחד מקרובי משפחתי שמעתי פעם, שלולא היה הסבא אדמו"ר, הוא היה אולי הופך לכהניסט. הוא היה קרוב קצת לשיטתו של מאיר כהנא. בשנים האחרונות בכל סעודה שלישית הוא היה מבקר את אובמה שעיכב רבות את המשך הבנייה ביהודה ושומרון. אבל הוא אהב גם משהו בדיבורם של הנערים הללו, שהיו נכנסים אליו לחדרו ומדברים אתו. אני חושב שהוא זיהה בהם את החיבור שלו עם הטבע, עם החיפוש הרוחני הכנה והעצמאי, ועם ישוב הארץ. אבל הוא אף פעם לא דיבר בגלוי עליהם. אולי בגלל שלא העז, או בגלל שעמדתו כלפיהם הייתה מורכבת.

אני רוצה לשאול שאלה: מה קורה אם ביום אחד מישהו יחליט על פרויקט כזה, הקמת מושבים ומאחזים קטנים באופן עצמאי, בוא נאמר באופן חוקי, ברחבי ארץ ישראל, תוך התפרנסות מחקלאות, גידול צאן ובקר או תבואה וירקות, ותוך שמירה על אורח חיים חרדי וחסידי. האם יהיו בציבור מי שייענו לאתגר הזה? האם יש עוד אנשים כמוני החושבים שהתרחקנו מדי מעולם הטבע והיצירה, שזנחנו מדי את הקרבה לעוצמתה ויופייה של הבריאה? אולי הגיע הזמן שנחזור לנשום אויר נקי וצלול של נוף הררי ומדברי. איכות הסביבה והמגורים משפיעה ביותר על הרוחניות שלנו, על הנפש שלנו, ועל צורת החשיבה שלנו. כשאנו גרים קרוב יותר לטבע, אנו חושבים בצורה בריאה ועצמאית ופחות נתונים לכללים חברתיים. המפגש עם הטבע יוצר חוויה של קרבה אל האמת הפנימית והטבעית שנובעת בתוך נפשנו, שלפעמים מאילוץ הטרדות והעיסוקים היא מתכסת ומתחבאת עמוק פנימה. המפגש עם הטבע מבריא את הנפש וכמו מזמין את הנשמה לתפילה ולשירה טבעית הפורצת מהלב. האם לא התרחקנו מדי מיופי הטבע והבריאה, כשנפלנו לערים תעשייתיות המסתירות מאתנו את הצומח ואת החי, את הפרי ואת הירק?

פעם שאלתי איזה עסקן חרדי על דבר כזה, והוא אמר לי: "תקשיב, אכן, אולי יש ביקוש וצורך לדבר כזה, אבל הבעיה בציבור שלנו היא שלהרבה מהם פשוט אין כלי רכב והנסיעות אל הערים המרכזיות בהם נמצאים קרובי משפחתם וחבריהם מושגות בקושי רב. אנשים לא רוצים לעבוד קשה. ניסיתי להציע לו רעיונות שונים, אבל עד מהרה הבנתי שדבר כזה לא יכול לצאת אלא מתוך יוזמה של צעירים והתמסרות אמתית וכנה אל המשימה, מתוך אמונה בחזון ובחשיבות הרוחנית של מקום מגורים כזה. רק צעירים מלאי רוח חזון ועשייה מסוגלים להפריח שממה לארץ תנובה, ולהפוך גבעה שוממת לגן עדן פורח וטבעי הבנוי בידיים צעירות מלאות חיים ותשוקה, מלאות מעוף ורוח שובבה ורעננה.

יש היום בציבור שלנו מאות או אלפי צעירים, שמסיבות שונות לא התאימו למסגרות הרגילות ומחפשים את דרכם העצמאית ללא מורה וללא כיוון. אולי יקום מישהו ויבריק עם הפתרון הזה - לרתום את הצעירים הללו להפרחת שממות ולהקמת מושבים קטנים באופן עצמאי על גבעות שונות ברחבי ארצנו, תוך שמירה על אורח חיים חרדי לחלוטין ותוך בניית מסגרת לימוד יומית בתוך חיק הטבע בינות לכרי הדשא והצומח? עם הזמן הם כנראה יתאהבו במקום, וימשיכו לגור שם גם אחרי שיקימו משפחות ובתים נאמנים בישראל, ותוך שנים מספר יצמחו ישובים כאלו יותר ויותר, כשבכך תינתן גם פתרון למצוקת הדיור של רבים שקשה להם לקנות דירות בערים התעשייתיות, והדבר ייהפך לעניין שבשגרה ולא כמשהו תימהוני ויוצא מהכלל, ובכך תינתן הזדמנות חוזרת אל רבים מאתנו לחזור אל חיי התנ"ך הטבעיים, לחזור אל הטבע, אל הגבעה וההר, אל עולם החי והצומח, אל שירת היקום העליזה וטהורה כל כך, אל הקדושה והגילוי האלוקי הכה גדול שביופי הבריאה אשר במרחבי ארצנו?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!