בייגה לא רצה חרדים והרבי הגיב "עהר וויל נישט, יהיה כאן מקווה, כולל"

תשל"ט. שנתיים לאחר תחילת הנהגתו את העדה וכ"ק מרן האדמו"ר מגור ה'לב שמחה' זצוק"ל מדרים למועצה המקומית בנגב הצפוני לשבוע של מנוחה. זו לא הפעם הראשונה שהוא מבקר בערד, הוא ואחיו כ"ק מרן הבית ישראל זצוק"ל נסעו לכאן תכופות. חיבבו את המקום והילכו בה.

אך הפעם הרבי היה נחוש לנטוע כאן נטיעה של שמחה. באותם ימים עסק הרבי בהצלת הדור מפני יוקר המחיה והדיור. ראשי השלטון ידעו אז כי אם הם רוצים את האצבעות של 'אגודת ישראל' הם צריכים להביא מענה למצוקת הדיור. אל מעונו של הרבי ברחוב אלפנדרי בירושלים הם באו בזה אחר זה והבטיחו הבטחות שונות לפתרון הדיור.

באותם ימים נחנכה הקריה החרדית באשדוד כשהנחשונים מבין חסידי גור ובעלזא עזבו לראשונה את ערי המרכז ופתחו חיים חדשים בדרום. זו היתה וועדת הדיור אולי הראשונה בארץ, שהופקדה על מציאת פתרונות. חברו בה מקורבי הרבי זצוק"ל: הרב אלעזר הנדלס, הרב משה זאב פלדמן – לימים יו"ר אגודת ישראל, הרב אברהם פאלוך זכרונם לברכה, וייבדלו לחיים, הרב דוד לב ואברך צעיר העונה לשם יעקב ליצמן.

התחנה השנייה היתה ערד. הלב שמחה סובב ארוכות ברחובותיה ונשם בה אויר פסגות: "כאן הילכו אבותינו" נהג לומר כשהוא קורא למקום בשם "גרר" המקראית.

הוא הזמין את איש הנדל"ן מקורבו הרב משה חיים שינפלד למעונו בערד ואמר לו כדברים האלה: "יישוב יהודי הוא בית יהודי, תלמוד תורה, כולל. איך אפשר בלי כל זה?". הוא ביקש ממנו לסור לראש המועצה ולבקש ממנו לעסוק בעניין: "מען מוז עפעס מאעכן". חייבים לפעול בנידון.

שינפלד פנה למועצה המקומית וביקש להיפגש עם ראש המועצה, אברהם בייגה שוחט, לימים שר האוצר בממשלת רבין. אבל בייגה היה נעול: אני לא רוצה כאן ירושלים מספר 2, לא אבנים ולא הפגנות. לא רוצה כאן חרדים.

שינפלד חזר לרבי ובטרם פצה את פיו אמר הרבי ברוח קדשו: "עהר וויל נישט". הוא לא רוצה. "נו", הוסיף כמבטיח, "יהיה כאן מקווה, תלמוד תורה, כולל, זה הרי יישוב יהודי".

וכך היה. הוא לא חיכה לאישורי המועצה ושלח טנדר עם תלמידים ומזרנים. ככה הוקם היישוב היהודי בערד, לפני 37 שנים.

חביב היה לרבי להגיע לכל בית חדש שנרכש בעיר. ידעו החסידים כי הרבי ניצח. הם, מקימי ערד החלוציים בשנות הכ' המוקדמות הבטיחו כי לא תהיה כאן מזוזה בעיר. והנה מזוזה למזוזה מצטרפת והופכת את עירם של האבות הקדושים למקום של אור וטהרה. הוא גם ניצח את השיטה. לא עוד מגורים במרכז, ערי הפריפריה הם התשובה למצוקת הדיור.

מכאן ואילך הפך המקום לבירת הנגב הצפונית. בכל שנה זרמו לכאן עשרות אברכים חסידיים והקימו כאן את ביתם, שילמו מיסים וארנוניות כדין, הקימו מוסדות ציבור וארגוני חסד וצדקה שהטיבו עם כל תושבי העיר, חילוניים כדתייים, מסורתיים כלאומיים, ליטאים כחסידים. חדר מיון קדמי נדיר בתחומו הוקם בעיר ומעניק מענה הולם לאלפי משפחות העיר בשבת כבחול, בלילה כביום.

העיר התפתחה בקצב מהיר הודות גם למתיישבים החרדים שהפיכו בה חיי קהילה וחברה, הקימו מיזמי נדל"ן ופרויקט למגורים. כל זה עד הבחירות האחרונות. אז השתנה הכול.

הריצה לבחירות בעיר המנומנמת לפני כשנתיים הוציאה את כל השדים מבקבוק התבערה, בחסות מפלגת האם - 'יש עתיד'.

מי שנחשב כעו"ד מתנהג כבריון שכונתי או כאלים העירוני. וברגע אחד הפך את ערד לגרר המקראית, זו שאברהם אבינו קרא עליה: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני".

כן, קשה המחטיאו מן ההורגו. מי שמונע גני ילדים מתלמידים שיש להם פיאות וכיפה; מי שנלחם בבתי כנסת, במוסדות תורה ובסוכות; ומי ששולח נציגים לחלל מקום מקדש מעט תוך כדי חילול שבת - הרי הוא חוטא ומחטיא שאיבד את זכות קיומו ואת הזכות להנהיג ולנהל את העיר. הוא לא רוצה? שלא ירצה!
1,200 המזוזות ינצחו. בסייעתא דשמיא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!