בכירי הרבנות הצבאית לא מוסמכים לרבנות • חשיפה

הייתה זו שעת בין ערביים. ישבתי באוהל עם כמה מפקדים. האוהל התנופף ברוח המדברית. תרגיל אחד הסתיים, השני טרם החל – והשיחה קלחה לה.

"תגיד אריק", פנה אלי הקמ"ן. "שמעתי שהתחלת עבודה חדשה".

נכון, עניתי. "אני כותב טור בענייני ביטחון באתר החרדי המוביל".

"ומה מבינים הקוראים החרדים שלך בביטחון?", שאל-התריס.

או-הו, השבתי, אין לך מושג. הם הרבה יותר ממבינים. הציבור החרדי מתגלה לעיתים כמי שנאמן לצבא יותר מהצבא עצמו.

"רציני?" שאל הקמ"ן.

כן, עניתי. בוא ואראה לך משהו.

פתחתי את התיק, שלפתי את המחשב הנייד והצגתי בפניו את המדור האחרון של 'דואר צבאי'.

כשסיים לקרוא את המדור, שאלתי אותו: נו, משהו ממה שכתבתי אינו נכון?

"לא, הכל נכון", השיב.

עברנו ל'טוקבקים'. הוא הסכים איתי כי באף כלי תקשורת, לא הייתי זוכה לסוג כזה של ביקורת על שהעזתי לבקר את הצבא 'שלנו'. מסתבר, שהחרדים לויאליים ופטריוטים במידה שלא תיאמן.

מאוחר יותר, בשעת לילה, קרא ידידי לכמה מהחבר'ה. כולם רכנו אל המסך וקראו את המדור. בתגובה, זכיתי לקבל הערות כאלה ואחרות, אך אף אחת מהן לא היתה בסגנון בו נתקלתי כאן.

הסיבה פשוטה: הם מכירים את הצבא היטב ולא משוחדים מהתדמית המיוחצנת.

רופא ללא תעודה

במאבק הסוער על הגיור הצבאי, אודותיו נשפכו אלפי מילים, נשכחה שאלה אחת: גדלותם התורנית של המגיירים.

גורם המקורב לרבנות הצבאית היסב השבוע את תשומת לבי לעובדה, כי שרשרת ההלכה הצה"לית כלל אינה מוסמכת למקצועה מבחינה ממלכתית רשמית.

הן ראש מחלקת הרבנות אל"ם הרב א. קרים, הן ראש ענף הלכה סא"ל הרב ח.ו ואפילו לא הרבצ"ר האחרון, אביחי רונצקי.

אלה ועוד מעולם לא נבחנו וקיבלו היתר הוראה מהרבנות הראשית לישראל. הם התקדמו במעלה הדרגות על סמך פתקאות מסוגים שונים. ואפילו הרבצ"ר הנוכחי, שנבחן וקיבל תעודה רשמית, מעולם לא שימש כרב פוסק, אפילו לא כרב שכונה.

אביגדור ליברמן, דוד רותם וחבריהם, לא היו מוכנים להפקיד את בריאות גופם בידי רופא שאין לו תעודה רשמית, גם אם המלצות אינספור היו בתיקו.

ומדוע את נשמתה של כנסת ישראל הם מוכנים להפקיד בידי זוטרים? לתשומת לב הנוגעים בדבר.

או הסדר או צבא

אל"ם אהרן חליווה, שהתבטא נגד ישיבות ההסדר, הוא מפקד מסוכן. לו הייתי רמטכ"ל, הוא לא היה מגיע כלל לתפקידו ולדרגתו. כעת, משהגיע, חובה על מפקדיו לעשות מעשה.

מסוכן אמרתי? מיד אסביר מדוע.

בינינו, הוא צודק.

בישיבות ההסדר (רבנן ותלמידיהון), צריכים להחליט סוף סוף מה הם רוצים לעשות יותר: ישיבה או צבא. גם אם ניתן לשלב בין השניים, הרי שלא ניתן לעשות את שניהם עד הסוף.

חביב עליי משל ששמעתי פעם מראש ישיבת הסדר שבא אל הפלוגה עליה פיקדתי כדי לבקר את חייליי – תלמידיו, וכה אמר להם: "ראו את הדג שוחה מהר במים, ראו גם את הציפור שעף בשמים. עמדו והרכיבו זה על גבי זה, מה יצא? ברווז. שט אך בקושי, עף כמעט ולא".

הנמשל הם בחורי ההסדר - לוחמים וחולמים.

זכותו וחובתו של מפקד חטיבת הצנחנים לדחות את בחורי ההסדר לסוף תור היוצאים לקורסי פיקוד. הרי הם שבים ממסדר הסיום של הקורס אל הישיבה (גם אם נשארים בחטיבה כמה חודשים, אין לכך משמעות). תפקידו לייצר מפקדים לחטיבתו, את זה הם לא נותנים לו.

יואילו נא השואפים להשתתף בקורס קצינים להתחייב לשרת כקצינים, אין ולא תהיה חברה כלכלית שתסכים להכשיר על חשבונה עובד שמסיים את עבודתו בחברה בסיום ההכשרה. ומה עם מערך המילואים? שם לא חסרים מ"כים, גם לא קצינים זוטרים. ובכלל, זה לא עניינו של מח"ט הצנחנים הסדירה.

אם ישנו בני"ש (הכינוי הנפוץ לבחור ישיבת הסדר) שחשקה נפשו להתעטר בדרגות סמל, נא ישלם את המחיר. הצבא אינו חנות לסמלי כתף וחזה עבור צעירים חושקי סמלי סטאטוס גבריים, וגם לא דרך לעשות רושם על בנות אולפנא ב'דייטים'.

אז למה הוא מסוכן? מפני שהוא שוטה ושחצן גם יחד. שוטה, מפני שאינו יודע היכן אומרים והיכן שותקים, מה אומרים ואיך. ממש כמו חותמי מכתב הרבנים נגד השכרת דירות ערבים. שחצן, מפני שהוא חושב ממש כמו פרעה "לי יאורי ואני עשיתני".

לא מהיום אני מכיר את אהרן חליווה ככזה. היה זה לפני למעלה משנה, עת סיים את תפקידו כמפקד בית הספר לקצינים, מהנחשקים ביותר שבין תפקידי במערך השדה.

הזמין אל"ם חליווה את ידידו רוני דניאל (אף הוא סא"ל במילואים ובעבר סמח"ט אלכסנדרוני) והלה צילם סדרה טלוויזיונית על מפקד בה"ד 1.

צפיתי בכמה מהפרקים והתחלחלתי. יושב לו המפקד על כסאו הרם ומדיח בהינף יד צוערים לכל הרוחות. מילא, זו זכותו. אם הוא סבור שאינם מתאימים להיות מפקדים, חובתו להדיחם, אבל הסגנון, רבש"ע. הסגנון השחצני והמנופח. ההתייחסות המזלזלת לפקודיו היושבים סביב שולחן הדיונים. לו הייתי שם באותו מעמד, הייתי קם ויוצא.

אבם הם? שתקו. למה? מפני שתרבות הדיונים הצה"לית גורסת שעליך להביע את הדעה שהמפקד מעוניין לשמוע.

לא אני אומר זאת, כי אם אל"ם אמיר אבולעפיה, מפקד חטיבת הנח"ל וחניך המכללה לבטחון לאומי. הלה כינס שמונה מפקדים בכירים וערך משאל שתוצאותיו פורסמו בבטאון הצבאי "מערכות" שיצא לאור בחודש שעבר.

רוב מוחלט של קציני הצבא, אליבא דאל"ם אבולעפיה, סבורים כי התרבות הצה"לית הנהוגה היא לומר את מה שמצפים ממך לשמוע. אם תחלוק על מפקדיך, תצא טמבל והכי מסוכן, לא תתקדם ח"ו.

מאמר מזעזע, למי שאינו מכיר את הצבא. מזעזע יותר מפני שהוא לא עורר את ההדים שהיה אמור לעורר, לו היתה מערכת בקרה אזרחית אמיתית על הגוף שמשפיע יותר מכל על חיינו בארץ הזאת.

אל"ם חליווה מפקד מסוכן מפני שהוא יהיר. יהירות היא המחלה של ערב מלחמת יום הכיפורים, ממש כמו שהיא המחלה של ערב מלחמת לבנון השניה.

מפקדים יהירים הם בינוניים, יחידותיהם בינוניות, ומעשיהם בינוניים. שאלתי את חברי ליחידה מי מהם מכיר את חליווה כלוחם דגול. איש מהם לא ידע להצביע ולו על קרב אחד, מבצע בודד או תרגיל יוצא דופן של חליווה.

האמת, לא הופתעתי.

פרנסה דרוזית

נגד צעיר, מזוקן אך גלוי ראש, לקח איתי 'טרמפ'. מהר מאוד הבנתי שהוא דרוזי, מתקן ג'יפים ביחידה ותושב אחד הכפרים בגליל. נסענו ושוחחנו, וכדרכם של טרמפיסטים, כשהם נפתחים, הם נפתחים.

הבחור פתח את סגור ליבו וסיפר שהוא עתיד להשתחרר בקרוב מהצבא ועדיין אינו יודע ממה יתפרנס באזרחות.

על רקע אירועי השריפה בכרמל שהחלה מהישוב הדרוזי עוספיה, חשבתי שנכון יהיה להביא את עיקרי הדברים.

ובכן, בלחץ משרד האוצר, חילק הצבא את משק צבא הקבע לשתי קבוצות: האחת מורכבת מאנשי קבע שבאים לשירות קצר של עד שבע שנים. השניה, כוללת קצינים ונגדים המשרתים שירות ארוך, עד לצאתם לגמלאות.

מטבע הדברים, כל איש קבע חושק להיות נמנה על בני הקבוצה השניה. דא עקא, קיימת מכסת תקנים מצומצמת, ומשום כך המעבר מהקבוצה האחת לשניה מחייבת תקן פנוי.

תהליך מקביל שמחייב האוצר את צה"ל הוא העלאת גיל הפרישה לפנסיה. ככלל צודק האוצר בדרישתו זו. הרי אין תקדים לפנסיונר בן 40 ואף לא בן 46 (גיל הפרישה הממוצע הצה"לי), אולם הישארותם של אנשי קבע שנים נוספות מעבר למתוכנן, מצמצם עוד יותר את האפשרות להיכנס לקבוצה השניה, וכך קצינים ונגדים רבים, שקשרו את עתידם לצבא ההגנה לישראל ושירתו בתפקידים קשים ביחידות שדה רחוקות, מוצאים עצמם נאלצים להשתחרר, למרות שלחלקן יש חוות דעת טובות.

הבעיה מחריפה כשהיא פוגשת נגד שמקצועו הצבאי פשוט לא קיים באזרחות. מה יעשה מי שמתמחה באחזקת רכב משוריין במוסך שמתמחה באחזקת הונדה ומאזדה?!

אך לא רק בעיית הפרט יש כאן, אלא גם בעיה כלל מערכתית. בעוד שנים ספורות הצבא ימצא את עצמו מורכב משכבת אנשי קבע בגיל מתבגר. באין אפשרות להזרים דם חדש למערכת, הרי שזו תהיה אפורה בינונית ורדודה, ומי ירצה לחתום קבע לשבע שנים ביחידת שדה רחוקה באין אור בקצה המנהרה?

לא זו אף זו: ה'טרמפיסט' שלי חידש לי כמה דברים אודות בעיית הפרנסה בקבר האוכלוסייה הדרוזית בגליל. הוא סיפר לי שקשה יותר למצוא עבודה כשאתה דרוזי ששירת בצבא ועושה מילואים, מאשר אם היית נניח מוסלמי או נוצרי.

לטענתו, שוק הרכב בצפון הארץ נשלט על-ידי חמולות מוסלמיות ונוצריות הרואות בדרוזים 'בוגדים, ומסרבות לקלוט לעבודה עובד שעשוי להיעדר מפאת שירות מילואים.

"שבע שנים שירתתי הרחק מהבית", קונן הבחור באוזניי. "מלבד סופי שבוע, לא ראיתי את אשתי וילדיי. וכעת, אם משחררים אותי מהצבא – אני מחזיר את פנקס המילואים", אמר הבחור, ואני השתתפתי בכאבו.

כששמעתי השבוע את הקולות הרואים בכל תושבי עוספיה שותפים לנער ששרף (או שלא, ימים יגידו) את הכרמל ברשלנות של רגע מטופש, חשבתי על אותו טרמפיסט מהכפר ירכא. איפה הוא היום ומה הוא חושב על הקולות הנשמעים, הרהרתי לעצמי בעצב.

מדינת ישראל יודעת לשלוח את ראשיה לבתי הקברות הדרוזיים בימי הזיכרון. (לדרוזים אין בתי קברות, זולת אלה הצבאיים. האזרחים נקברים בשיטת הקבורה המסורתית שהייתה נהוגה אצלנו בימי הבית השני, תחילה קבורה בקרקע ואח"כ ליקוט עצמות והנחתן בכוכים).

הפוליטיקאים יודעים להצהיר הצהרות גבוהות, ובראשן הצמד השחוק "ברית דמים". הקהל שומע ונבוך. הוא יודע היטב מה משמעותן של מילים אלה. הוא רואה את שכניו המוסלמים והנוצרים חיים טוב ממנו, אך קדושת המעמד והנימוס העממי, מחייבים.

• • •

במסגרת תרגיל צבאי, נדרשנו מעת לעת לדלג את החפ"ק בעקבות הכוחות המתקדמים. בוקר אחד מצאנו את עצמנו בגבעה הנשקפת לישוב הבדואי לקייה השוכן סמוך לצומת הנגב.

עוד אנו מתווכחים כמה מבתי העיירה חוקיים, הרי שנגלה לעיני מחזה מדהים: צמד בריכות אגירה מוצבות במרומי הגבעה ומספקות מים לתושבי העיירה. כתובות הגרפיטי שהתנוססו עליהן, היו מזעזעות.

שלפתי מצלמה - והנה התוצאה. לתשומת לב גורמי אכיפת החוק.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!