קריסת פישמן: למה צריך לחקור את בנק ישראל

נשיא בית המשפט המחוזי, איתן אורנשטיין, עשה אתמול את המהלך המתבקש בתיק פשיטת הרגל של אליעזר פישמן, שהיא כנראה פרשת חדלות הפירעון האישית הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא דחה את ההצעה השערורייתית של פישמן למחיקת 95% מהחוב, נתן צו כינוס לנכסיו, הוציא לו צו עיכוב יציאה מהארץ ומינה את עו"ד יוסי בנקל כמנהל מיוחד מטעם בית המשפט.

בהחלטה שהתקבלה בהסכמת כל הצדדים — מס הכנסה, הבנקים, כונס הנכסים הרשמי, דוד האן (הכנ"ר) ואפילו עורכי הדין של פישמן עצמו — קבע אורנשטיין שפישמן יספק דו"חות על מצב נכסיו, ושיתייצב לחקירה במשרד הכנ"ר בכל עת שיידרש. במלותיו שלו, השופט אורנשטיין קבע גם כי "בעל התפקיד שימונה יבחן את הצעת ההסדר של החייב, יערוך את הבדיקות הדרושות על פי דין, ובכפוף לאמור יכנס אסיפת נושים. זאת ייעשה בהקדם האפשרי, על מנת להחיש את אישור ההסדר ככל שניתן. החייב ישתף פעולה עם המנהל המיוחד וימציא לו את המסמכים הדורשים, כמו גם יתייצב לחקירה בפניו".

חדלות הפירעון נשמרה כסוד כמוס

מי שקורא את החלטת אורנשטיין עשוי לקבל את הרושם שחלקו הראשון של הסיפור של פישמן תם ונשלם. סוף־סוף ניתן צו כינוס, מונה מנהל מיוחד ועצמאי, ומעתה תתנהל חקירה יסודית שתחשוף את כל פרטי הפרשה ותענה על כל השאלות המטרידות שעולות ממנה.

אלא שהרושם הזה יהיה שגוי לחלוטין. כשאורנשטיין מבקש שיתקיימו "חקירות", הוא מתכוון אך ורק לחקירות על מצבת הנכסים והחובות של פישמן. למנהל המיוחד ולכנ"ר יש סכמות אך ורק לספור את הנכסים והחובות ו"לחקור" אם בוצעו מהלכים להעלמת נכסים. זה כל מה שמותר להם לעשות, וזה מה שהם יודעים לעשות.

לעומת זאת, החקירה החשובה באמת צריכה להתמקד בשאלה אחרת לחלוטין, שאינה חלק מעולם כינוס הנכסים: כיצד ומדוע איפשרו הבנקים והמערכת הפיננסית לפישמן לגלגל את חובותיו, אף שהוא חדל פירעון כבר יותר מעשור?

על העובדה הזאת, שנשמרה בסוד על ידי פישמן והבנקים במשך עשר שנים, אין כיום עוררין. פישמן עצמו מודה בה. בניירות שהוא עצמו הגיש לבית המשפט, פישמן מפרט כיצד נקלע להפסדים כבדים כתוצאה מהימורים על הלירה הטורקית ב–2006. כך כותבים עורכי הדין שלו: "לא כל עסקיו של פישמן התבררו, לאורך השנים, כמוצלחים, אך המשבר המוניטרי לפני כעשור נתן לעסקיו מכה קשה". אפשר לתהות אם מדויק להטיל את האשמה לחובות על "משבר מוניטרי" כשאולי ראוי יותר לסווג את המקרה כ"הימור פרוע" — אך זאת לא הנקודה. הדבר החשוב הוא שפישמן מודה שמאז אותו מקרה, הוא בצרות.

למרות זאת, במשך עשר שנים ועל רקע אינספור דגלים ונורות אדומות, הבנקים המשיכו לתמוך בפישמן, המשיכו לאפשר לו לנהל את החברות, המשיכו לתת לו למשוך משכורות של מיליוני שקלים מדי שנה עבורו ועבור ילדיו, והמשיכו לאפשר לו להסתובב בעולם במטוס פרטי ולחיות חיי פאר של מיליארדר. למה?

פישמן ניסה לענות על השאלה הזאת. במסמך שהוגש לבית המשפט הוא מסביר כי פעל בחריצות להבראת החברות, נמנע מיצירת מעגל של נפגעים ומימש תוכניות הבראה. לטענת עורכי דינו, "זאת הסיבה שהבנקים והגופים הפיננסיים לא פעלו עד כה בהליכים משפטיים כנגד מר פישמן — שכן ברור שאין תועלת כלכלית ומעשית, במקרה דנן, בהליכים כאלה".

המפקחת על הבנקים לא התייחסה לפרשה

אבל התשובות של פישמן אינן יכולות לספק את הציבור. הסיבה פשוטה: כשהבנקים מגלגלים לאדם חובות של מיליארדים שלא ניתן להחזיר במשך עשר שנים, ולא עושים שום ניסיון לפקח או להגביל את רמת החיים שלו — הציבור חייב לדעת מדוע. אלא שאם לבית המשפט אין סמכות להורות על חקירה כזאת, למי כן? התשובה, או לפחות התשובה שהיתה צריכה להיות נכונה, היא בנק ישראל.

בנק ישראל, באמצעות חטיבת הפיקוח על הבנקים שבה מועסקים עשרות חוקרים ופקחים, הוא זה שצריך לענות על השאלות הללו. הבנק יכול לבדוק מי היו הבנקאים שישבו בוועדות האשראי שגילגלו את חובות פישמן. הוא יכול לקרוא את הפרוטוקולים ולשאול שאלות. הוא יכול לבדוק אם פישמן קיבל יחס שונה מחייבים אחרים. הוא יכול לבדוק את כל המסמכים או את היעדרם. האם בנק ישראל עשה זאת? ואם בדק, למי נמסרו התוצאות? אין לשאלות הללו תשובה. המפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר, מעולם לא אמרה על הפרשה הזו מילה, ולא הוציאה מסמך בעניין.

זאת אינה הפעם הראשונה שבנק ישראל נדרש לחקור את מערכת היחסים בין לווה בעל קשרים לבין הבנקים שמימנו אותו, ומחליט להתעלם מהדרישה, לפחות במישור הציבורי. ב–2013, בעת המאבק המשפטי על השליטה בקבוצת אי.די.בי בין נוחי דנקנר לבין אדוארדו אלשטיין, כשהוצגו חובות הקבוצה, שאל השופט אורנשטיין — כן, שוב הוא — כיצד ייתכן שהבנקים מעמידים אשראים עצומים ללא ביטחונות, והמליץ למפקח על הבנקים (אז דודו זקן) לבדוק את העניין. מה בנק ישראל עשה? אף אחד לא יודע. מה שידוע זה שבנק ישראל לא התייחס לעניין ולא פירסם תגובה כלשהי. שקט מוחלט, ולחלופין — סוד כמוס.

ממה מפחד בנק ישראל?

אפשר להבין את פישמן ואת הבנקים. בדיקה של מערכת היחסים וקבלת ההחלטות סביב חובות פישמן בעשור האחרון יכולה מבחינתם להעלות רק דברים מביכים. ברור שהם מעדיפים להימנע ממנה, כפי שהם מעדיפים להימנע מחקירה של מערכת היחסים עם דנקנר.

אבל ממה מפחד בנק ישראל — גוף שבו מועסקים עובדי ציבור עם ביטחון תעסוקתי מלא? זה פחות ברור. האם אנשים בבנק ישראל חוששים שאם יתגלו נהלים חריגים שהתקיימו כבר לפני שנים רבות, אזי תעלה השאלה מדוע בנק ישראל עצמו לא חשף וגילה אותם בזמן. האם פקחי בנק ישראל נרתעים מלהביך את מנהלי הבנקים, אנשים שלוקחים אותם לעבודה לאחר שהם פורשים מהשירות הציבורי? על השאלות הללו אין תשובה. דבר אחד ברור: בדיקה כזאת מתבקשת כדי לוודא שמערכות מתן האשראי בבנקים פועלות בניקיון כפיים ומתוך שיקולים מקצועיים בלבד.

השתיקה של בנק ישראל בפרשיות הללו היא מביכה וגם מסוכנת. כשהפיקוח על הבנקים בא לעשות את עבודתו, הדבר החשוב ביותר עבורו ועבור המשק כולו הוא המוניטין של הבנקים ואמון הציבור בהם. פגיעה במוניטין של בנק, אפילו קלה, עלולה לגרום לבריחת לקוחות, ערעור יציבותו ולתחילת משבר פיננסי מערכתי. המקרים של פישמן ודנקנר — מיליארדי השקלים שנעלמו והתאדו, והשאלות שעולות מתוך מערכת היחסים שלהם עם ראשי הבנקים — פוגעים ללא ספק במוניטין של הבנקים ובאמון הציבור בהם. ומה עושה בנק ישראל? כלום. השתיקה של בנק ישראל פוגעת גם במוניטין שלו עצמו ובאמון הציבור בו. אז מדוע הוא שותק?

קישורים:
מה הסיכוי שלכם לזכות בהגרלות הדירות במחיר למשתכן?
זה מה שקורה כשמנסים בכוח להוריד את מחירי הדיור
כמה יפסידו בעלי הדירות ממס דירה שלישית?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!