"הרבי יושב בדד" • געגועים של חסיד

• בדמעות וניגוני דבקות: כך הוכנס האדמו"ר לכלא • יומן המאסר

המחשבה המצמררת שרבינו, האדמו"ר מספינקא שליט"א, עזב אותנו, מוציאה אותי מגדרי. חודשים ארוכים אני מתעורר מסיוטים וחלומות רעים בהם אני רואה את האדמו"ר תחת סוגר ובריח, ללא יכולת לצאת אפילו לשניה קלה.

אוי, לאן הגענו.

בשבועות האחרונים הבטתי בערגה בהתנהגות האדמו"ר, ניסיתי בכל כוחי לזכור כל פרט וכל דיבור, כדי שלא אשכח את מראה זיו פניו הקדושות ואת הנהגתו ופעולתו אפילו לרגע קט.

קורעת אותי המחשבה על הפרידה הקשה.

איך אפשר לעמוד מולו בשעת הפרידה כזכאי - והוא כחייב?

איך אנו עומדים מול דמעות הפרידה שזלגו מעיניו יחד עם דמעות הרבנית תליט"א ומשפחתם וכל העדה מגדול ועד קטן?

איך אעכל את חסרונו של כ"ק אדמו"ר שליט"א?

איך אוכל להפנים את הבזיונות שהאדמו"ר שאני כה אוהב - עובר ברגעים אלה?

איך אוכל לראות את המקום המכובד במזרח - יתום?

איך אתמודד בכל שבת ללא תפילות השבת המרגשות והטישים המרוממים?

עם מי אתייעץ וממי אקבל דרך בתקופה הקשה הזאת בה ישהה הרבי תחת פיקוחם הנוקשה של הסוהרים בבית הכלא בבוסטון?

מה שהיה, לא יהיה

כחסיד, אנסה לשתף אתכם בתחושותיי הקשות. אני קשור בכל נימי נפשי למורי ורבי שליט"א, עד כדי כך שלא אעשה שום דבר בחיי מבלי לעדכן או להתייעץ איתו. אני מוכן לעשות ככל שיורה לי, גם אם יהיו אלה דברים שמחוץ לדרך הטבע.

אינני נכנס לסיפור שהיה ובו הסתבך, אך קשה לי המחשבה שהרבי שלי הולך לכלא.

הרבי בכלא. אני בטוח שמכבדים אותו שם ככל שיכולים, אבל מפחידה אותי המחשבה שהרבי, שהיה עד היום מלך, מעתה הוא עבד. מעתה הוא נתון למעקב של 24 שעות ביממה.

מעתה, הוא לא יוכל לצאת אפילו לשניה קלה מתא המאסר שלו שמידתו כרבע מהחדר בו קיבל את קהל עדתו. הוא גם יהיה מחוייב לעמוד כל בוקר למסדר אסירים, כמו כולם. הוא לא יוכל ללכת למקווה, לא בבוקר ולא בערבי שבתות וחגים. הוא לא יוכל להתפלל כרגיל בבית הכנסת. לא יהיה לו חדר לימוד בו יוכל ללמוד.

הוא ילך לאכול בחדר האוכל עם כל האסירים, הפושעים, הרוצחים והגזלנים. לא תהיה לו שום פרטיות. בערב שבת הוא לא יוכל לברך את הרבנית לאחר הדלקת הנרות בברכת גוט שבת. הוא גם לא יוכל לברך את הבנים בליל שבת.

במקום טיש, הוא יושב בדד.

אני מקווה מאד שלפחות את בגדי השיראין המכובדים ישאירו על גופו, כדי שלא יאבד לגמרי את מעמדו כמורם מעם ורב בישראל.

אני מאמין באמונה שלימה שהוא יהיה חזק וגם יחזק אחרים, אבל בכל זאת, התחושות הרעות מפחידות אותי וגורמות לי לחשוש שהוא לא יחזור במצב נפשי טוב כשהיה.

הפרידה קשה ומפחידה כי הרבי איתנו, בעולמנו, אך תחת סוגר ובריח.

אני נאנח בכל רגע בו נזכר אני בכניסתו לכלא, בכניסתו לתאו, בעלותו על יצועו, בניסיונו להירדם ללא הצלחה, בחלומות והסיוטים שאינם נותנים מנוח ומקשים עליו להירדם, בקימתו בבוקר ללא ספל לנטילת ידיים המוכן ליד מיטתו, בתפילת השחרית הראשונה, בנסיון לכוון בתפילה כדבעי ללא הצלחה, בנסיון ללמוד במשך היום ללא הצלחה וללא טיפת ריכוז, בבדידות שתהיה מעתה לידידתו הקרובה, במחשבות הקשות שיפקדו אותו בכל רגע נתון, בגעגועים למשפחתו ולעדת חסידיו, בדאגה לחסידים הזקוקים לו בכל עת.

אוי, מה היה לנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!