שירת המזרח היא ממש לא "מוזיקה של ערבים"

האם התרבות המזרחית על כל שלוחותיה, בשירה, בזמרה, בפיוט, בחזנות, בנגינה, ובכל אפיק שהוא היא נחלתו של עם מסוים ושל לאום ספציפי, או שהייחוס נקבע על פי אזור, ועל פי חברה?
גזענות אנחנו מכירים, הרס עצמי זה גם דבר מוכר, מרדנות מי לא מכיר, וגם הניסיון של האפרוחים בכל תקופה ללמד תרנגולות כיצד מטילים ביצה - ידוע.

אלא שמבין כל אלו צומחת תופעה חדשה ובה כל מיני צעירי כריזמה ולהטוטני מלל מנסים להוריד את כולנו מהעץ, ולומר "חבר'ה, יהודונים, עם כל הכבוד וההבנה, והרצון הטוב, וההיסטוריה המשותפת, התרבות המזרחית שייכת היסטורית לעמים הערביים, ואתם היהודים לא די שלא מסתפקים בשאריות, אלא מנסים לשדר לעולם כאילו אתם ממציאים אותה שוב, והגדילו לעשות העוקרים כל שיר מידי מלחיניו ומייחסים אותו לבית המקדש, אז יהודים, רדו מהעץ, זה לא מכובד, זה גם נשמע גרוע, וכל חיקוי באשר הוא, נשמע גרוע, ומסכן הטקסט או הטקס המועברים באמצעות החיקוי הזה".

מסופקני, איך להגדיר את התופעות הללו, ענווה קיצונית?! חנופה יזומה ללא מטרות?! ניסיון להכשיר זיופי-תרבות בעזרת המצאת יתרון מקוריות עלום?! או שזו סתם תוצאה של ייסורי מצפון מהתרחקות מהבית המקורי וקרבת יתר לרחוב הנפשות הטהורות?! או שזו הפגנת רדידות ושטחיות בהיסטוריה, בתרבות, באמנות, ובכל דבר?! לא יודע, מסופקני, שמא אחד מהם, ושמא כמה מהם, ושמא כולם.


באדיבות תומר כהן יח"צ

בלי להתפלפל ולהתעמק להרחיב ולהאריך יתר על המידה אכתוב כמה שורות בנושא:

תרבות איננה דבר המתקבל בתחילתו כמקשה אחת ומחולק מראש לפי עמים אזורים ולאומים, אלא זהו דבר שקורם עור וגידים אט אט, אזורים מתאכלסים על ידי אנשים שמגיעים יחד ממקום אחר, או מגיעים בנפרד ממקומות רבים, ואט אט הם יוצרים לעצמם שפה אחת, דרך ארץ המיוחדת לאותו אזור, הרגלים, מאכלים, וקודי חברה ותרבות שנוגעים בכל רגע ממהלך החיים, מאירועי עצב עד אירועי שמחה, משירי עם עד שירי דת, ומאמונות מסורתיות ודו קיום עד מחלוקות מרות ומאבקי שליטה, לכולם יש מכנה משותף אחד, וזהו האזור, האזור הגיאוגרפי.

היהודים שבאו ממצריים עשו סבב בכל המזרח התיכון עד שהגיעו לארץ אבותם, ישראל. וממנה הם הופצו לכל עבר, וזה לא סיפור של מאות שנים אלא של אלפי שנים, בארצות המזרח התיכון, ובאירופה, באפריקה, בכל ומכל מקום, לא חיי מסחר משותפים, אלא חיי יום יום, שעה שעה משותפים, ביחד, לעיתים ביחד לטוב, ולעיתים לרע, לפעמים יחד שמועיל, ולפעמים כזה שמזיק, אבל ביחד.

והיחד הזה עיצב שפה משותפת, הרגלים משותפים, ובעיקר בעיקר בעיקר בסיס תרבותי משותף, ובכל ערוצי החיים, מנטאלית, חברתית, מוסיקלית, ועוד ועוד.

ומה שיפה וייחודי ב"ביחד" הזה שלמרות כל הדברים המשותפים שהוא יצר, הוא לא פגע בצבע הייחודי של כל עם, בעקרונותיה החדים של כל דת ואמונה. הרבה ימים הושחרו בעקבות זאת, דמים רבים נשפכו כמיים, ומלחמות רבות אירעו בעקבות זאת, אבל תכלס' כיום זה מה שנשאר.

ולכן, השאלה של מה קדם ל-מה, ומי לקח ממי, ומי הראשון המקורי ומי החקיין העני, ומה יותר יפה, ומי מצליח לרגש יותר, היכן ישנו חיבור הרמוני, ומהיכן הפירוד האמנותי נזעק, השאלה המפורטת הזו לא רלוונטית.

מה שכן רלוונטי זו שאלה מציאותית אחרת, מהי רמת התיעוד ההיסטורית של כל עם, ומה הסיבות לכך, לכל עם ערכים וסדרי עדיפויות, ועל פיהם חשיבות התיעוד נקבעת, לא כל מה שלא תועד לא היה קיים, אלא לא היה חשוב ונצרך כמו היום. הסכסכנים המסוכנים ביותר בין יהודים לערבים זה לא אלו שהולכים להתגרות בצד השני, אלא אלו שמנסים להתגרות בצד שהוא כביכול שלהם, בשם הצד השני, בשם החנופה אליו.

ולכן, טעמי המקרא שלנו, וטעמי הקוראן שלהם, המוסיקליות של התפילה בבתי הכנסיות אצלנו, ושל המואזין במסגדיהם, אינם עסוקים בשאלה "מי מחקה את מי" אלא "מי מצליח ללמוד יותר מהשני", וזה בלי להתעסק בכלל בשאלה ההשתלשלות העובדתית של מסורות האמנות והמוסיקה בעמים השונים, כי מה שחשוב זו נקודת המוצא, והיא היסוד הנ"ל.

ואין דבר יפהפה ומשמח לסיים איתו, יותר מאשר עם הידיעה על דיסק חדש ומושקע שיצא לפני כמה חודשים, בו לקחו חלק הפייטן משה חבושה והחזן דוד שירו, ושניהם חברו אל החוט המשולש עו"ד מנשה אליאס, שהלחין את כל השירים, לטקסטי-פיוטים ישנים וחדשים, והוציאו מתחת ידיהם מוצר משובח ומתוק, צריך אמנם להתרגל אליו, אבל בהחלט יש בו 'בשורה'.

הבשורה היא עצם היוזמה וההשקעה העצמאית בחידוש, במקוריות, ובעיקר בהגשת מוסיקה פיוטית ברמת איכות מקצועית שמוסיפה כבוד לז'אנר, ונותנת זריקת רענון חיובית וטובה לעשייה ברוכה, להפריית התרבות, ולהשקעה בה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!