שיקום אסירים ילמד אותנו איך לחנך ילדינו

לצערנו חדשות לבקרים אנו שומעים על מקרי פשיעה מזעזעים בכל הרמות. דומה כי כשאנו שומעים שהעונש היה בהתאם לחומרת המעשה משהו בנו נרגע מעט. אבל מה קורה אחר כך?

כשפעם הפושע היה נשלח להיות עבד עברי, היו בודקים קודם את הבית אליו הוא נשלח כחלק מתהליך השיקום. הוא היה נשלח לבית שבו יוכל לא רק לרצות את עונשו אלא ללמוד מאדונו דרך חיים אחרת, כדי שכשישתחרר אחרי שבע שנים, הוא יוכל להתחיל בעזרת המודל החדש אליו נחשף, חיים אחרים.

בתי הסוהר של ימינו לרוב הם לאו דווקא הבית ירא השמיים של פעם. אם רק נשלח אותם לבית הסוהר ולא נעשה איתם דבר, הכעס והשנאה יושרשו עמוק יותר ואדם מפלצתי ומסוכן יותר ייצא החוצה, והשם ירחם על הקורבנות הבאים.

בכלא מעשיהו מתקיימת תכנית ייחודית לשיקום רגשי של האסיר, בהנחיית ענת - מטפלת בתנועה ופסיכותרפיסטית אנתרופוסופית. התכנית מיועדת למי שמוגדר ע"י צוות רב מקצועי כבעל התנהגות טובה, ועצור באגפים הפתוחים. העבירות עליהן יושבים המשתתפים בתכנית הן מתעבורה ועד פלילי.
המפגשים הטיפוליים עם ענת מאפשרים למשתתפים להיפגש עם תכנים רגשיים שעד כה לא קיבלו מענה כמו נושא הכעס והתמקדות במה שמסתתר מאחוריו. מתחת לכעס מתארת ענת, יש משהו אחר: כאב, תסכול, בושה. פעמים רבות העבריינים מדווחים על חיים בחברה שלא נתנה לגיטימציה לכעסם ולהבעת רגשות שליליים, ועם השנים האלם שנכפה עליהם התפרץ לאלימות. לרוב הם מדווחים על חיים בהם הם כבני אדם יחודיים היו בלתי נראים עד ששכחו לראות את עצמם כמות שהם. כשאתה לא רואה את עצמך איך תראה את האחר? כשערך של אדם בחברה / משפחה נמדד לפי מה שהוא לא במקום מי שהוא, לטוב ולרע, איך אפשר לתת ערך לזה שמולך? איך אפשר להרגיש חמלה ורחמנות כלפי האחר? אנחנו כחברה תמיד ממהרים לקבוע את ערכו של האדם לפי מה שאין לו ולא לפי מה שיש לו ובו.

בהמשך לאמרה הסר כעס מלבך ורעה מבשרך, גורסת ענת כי לכעס יש תפקיד משמעותי בילדות בהבדלת עצמנו מהסביבה ובבניית האינדיבידואל. כשלא יודעים לכעוס בגיל הנכון, הכעס במקום לצאת ולהשתחרר מופנה פנימה ומשתרש באדם ומתחיל לנהל את האדם עד כדי חוסר יכולת לבלום בזמן הנכון. כמו כן, בהמשך החיים, הכעס הופך לביטוי פתולוגי באדם.

מי שלא יודע לכעוס, גם לא יודע לאהוב. צריך רק ללמוד לנהל נכון את הכעס, לדעת "לעצור את הסוסים" כשהכעס עולה.

בתהליך קבוצתי חוויתי, לומדים מטופליה להתחבר לכאב שמתחבא מאחורי הכעס, ולהבין את דפוס הפעולה שבחרו כשהם מתמודדים עם גורם תסכול גדול. אחד מהאסטרטגיות הטיפוליות שענת משתמשת הוא מודל "אפרת" של אדלר המראה לנו כתרשים זרימה את התגובה הרגשית שלנו. כשפוגשים ארוע בחיים אנחנו מייד נותנים לו פרוש ובהתאם לכך עולה בנו רגש שמוביל אותנו לתגובה, שיכולה להתבטא בקיפאון, בריחה, או "ביציאה למלחמה". מתן פירוש אחר לאירוע-למציאות, יעלה בנו רגש אחר שמן הסתם יגרום לתגובה שונה.

דווקא בכלא, כשהגרוע ביותר כבר מאחוריהם: הבושה החשיפה, המשפט, יש לאסירים אפשרות לגעת ולהיכנס לתהליך רגשי.

למרות שאסור לה חוקית לפגוש את מטופליה במשך שנתיים לפחות לאחר שחרורם, כמי שחווה איתם את תהליך ההתחברות לכאב ויצירת שינוי תודעתי היא מאמינה בחום שמי שעושה תהליך אמיתי לא יחזור לחיי פשע עם שחרורו.

האני מאמין שמוביל אותה בעבודתה, המאוד לא פשוטה, הוא שלא רק לטובתנו חובה לשקם את האסיר אלא קודם כל עבורם, לתת להם הזדמנות אחרת לחוות את החיים סביבם ולהתנהל עם הסביבה בהתאם. ענת מאמינה שכל זמן שנשמה באפנו, יש לנו את היכולת להשתנות ולהתהוות ולעיתים כל מה שנדרש על מנת להתחיל תהליך של השתנות לטובה, היא קצה חוט של רצון טוב, הדרכה ואמון.

בהמשך לדבריה, אינני יכולה שלא לתהות, לאור ימי חנוכה הממשמשים ובאים, על מהותו של החינוך הטהור לילדינו, אותו נעלה על נס בימים קדושים אלו. האם נסתפק בחינוך טהור המבוסס על מתן ידע תורני וגדרות מהאסור והטמא? האם ניתן את המקום הראוי וההכלה לכל מגוון הרגשות, המחשבות והשאלות שילדינו מעלים? או שאולי נכלא עמוק בתוכם כל מה שלא מתאים לנו ולאני מאמין שלנו, ואת מימדי סבלם נגלה כשיהיה מאוחר מדי? האם נתינת מקום רגשי מלא לילדינו היא לא רק חובתנו המוסרית לחברה אלא קודם כל חובתנו כהורים לעזור לפיקדון שקיבלנו מבורא עולם בבניית נפש בריאה ויציבה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!