'קדיש' על אבא וחתול • מעשה ולקחו

זה קרה במשפחה חרדית במרכז הארץ. האב, עבד קשה לפרנסתו, אך הקדיש שעות רבות לחינוך הילדים. האם הייתה עקרת בית, ושני הבנים, נועם ואלימלך, היו בהפרשי גיל קטנים מאוד.

הכול זרם על מי מנוחות. הבנים פקדו את מוסדות החינוך החרדיים על-פי הסדר תלמוד תורה וישיבות.

יום אחד, שמים לב בבית כי נועם מתחיל לסור מהדרך. האב, שכל ימיו דאג לחנך את ילדיו לתורה ומצוות ברוח ישראל סבא, עשה את כל המאמצים כדי להשיב את הבן האובד, אך למגינת ליבו הנער המשיך להידרדר מיום ליום.

אם לא די בכך שסר מן הדרך, עמל הילד להכניס קרירות לבית החמים ובז לכל דבר שבקדושה. כל מאמציו ותחנוניו של האב לבנו לשוב חזרה – עלו בתוהו.

שנים חלפו. האב, שהיה כבר בגיל מתקדם, ביקש בקשה אחת מבנו המופקר: "אל תשכח להגיד עלי קדיש ביום מן הימים". הבן, שהיה כל-כך רחוק מתורה ומצוות, השיב בלעז ובבוז גם לבקשה בסיסית זו של אביו.

ההורים הסתלקו למנוחת עולמים. הבן אלימלך בנה בית נאמן בישראל ואילו מיודענו נועם המשיך לדור בבית ההורים וחי חיי הפקר. במרוצת השנים, פיתח האיש תחביב לגידול בעלי חיים וחיות מחמד, השתלם בלימודים מדעיים ובחקר החיות וכל עולמו היה נתון בבעלי החיים ולימוד דרכיהם.

ערב אחד, ירד נועם מביתו, ובעודו חוצה את הכביש הבחין בחתול שפרץ לפתע לכביש הסואן. מכונית שחלפה במקום, פגעה בחתול. בחיל ורעדה, אץ נועם לעבר החתול שפרפר בצידי הכביש בין חיים למוות, החיש אותו לבית חולים וטרינרי, ובמשך חודשים ארוכים סעד אותו במיטתו, האכילהו והשקהו, חבש את פצעיו ומרח את גופו במשחות שונות עד שהחלים מפצעיו ושב להלך כאחד החתולים. אם לא די בכך, הותירו נועם לדור בביתו והתייחס אליו כאל בנו.

הלוויה יהודית

ביום מן הימים צעד לו נועם להנאתו ברחובות השכונה כשלצידו החתול המפונק. הם נעמדו במעבר חצייה, ולפתע, ללא כל התראה, זינק החתול למרכז הכביש. מכונית שחלפה בדהרה פגעה בו אנושות והחתול נפח את נשמתו.

צער ועוגמת נפש מילאו את ליבו של נועם. הוא שב לביתו כשגופת חתולו האהוב על זרועותיו ולא ידע את נפשו: כיצד ייפרד מחתולו האהוב. הוא חפץ לחלוק לו את הכבוד האחרון ולהנציח את זכרו.

לפתע עלה הרהור במוחו: "נעשה לו בדיוק כמו אצל הדתיים. אערוך לו הלוויה, אקבור אותו בחצר הבית, אשב שבעה וגם אגיד קדיש על חתולי האהוב".

הרהר והחליט.

בהלוויה צנועה ורוויית תמרורים, שבה השתתף בגפו, קבר האיש את חתולו בחצר הבית. לאחר סתימת הגולל, לעת ערבף הגיע לבית הכנסת השכונתי. הוא המתין בסבלנות עד סיום תפילת ערבית ובהגיע הש"ץ ל"קדיש יתום", החל לומר קדיש בכוונה ובבכייה עצומה – לזכר החתול ז"ל.

זקני המתפללים, אחוזי פליאה, הקיפו את האיש מיד עם סיום התפילה בכדי לברר מה הביא את בנו הסורר של ידידם דווקא הערב לבית הכנסת. "נפטר לי מישהו קרוב ויקר מאוד לליבי", אמר ולא יסף. כשכל מאמציהם לרכך את ליבו לא עלו יפה, עזבוהו לנפשו.

בשעת לילה מאוחרת צלצל הטלפון בביתו של נועם האבל. על הקו - אחיו אלימלך שמזה זמן רב לא שוחחו. "ערב טוב נועם", פנה אלימלך. "שמעתי שביקרת היום בבית הכנסת השכונתי שלנו ואמרת קדיש. מה קרה?", תהה האח הדואג.

נועם, שרגשותיו לא עמדו לנוכח האבל הכבד האופף אותו, לא התאפק - וגולל בפני אחיו אלימלך את כל קורותיו עם החתול.

דממת הלם השתררה. נועם הפציר באחיו שיגיב משהו, ואז, בקול רועד מהתרגשות, הפטיר אלימלך: "אינני יודע במה זכה אבא שלנו שמשמיים כל כך התאמצו עבורו. אינני יודע מדוע בחרו בשמיים לסובב אותך דווקא בדרך כזו להגיד קדיש, אך דע לך שהערב חל יום היארצייט של אבא. הוא כל כך רצה שתגיד עליו קדיש, והנה דווקא הערב, נעמדת בבית הכנסת בו התפלל כל ימיו, בפני קהל עם ועדה, ואמרת 'קדיש'".

את הסיפור המופלא שמעתי לפני כשבוע. אני חושב וחושב - וכל רגע אני מגלה עוד מוסר השכל, עוד תובנה. חושבני שהפעם אשאיר לכם להסיק את המסקנות וללמוד את מוסר-ההשכל הכללי והפרטי.

אירו ולא דולר

לפני שבועיים הבאתי מעל במה זו את סיפורו של הרב דוד כהן, תושב פריז שבמהלך פגישתו האקראית עם מלך מרוקו, קיבל מתנת בר מצווה לבנו: המחאה על סך חמישים אלף דולר.

תיאור המתנה לקה בחוסר דיוק.

מהבהרה נוספת שקיבלתי מבני המשפחה, עולה כי מדובר בחמישים אלף אירו - ולא דולר כפי שכתבתי. בנוסף, העניק המלך לחתן בר-המצוה שעון יד ממותג בשווי 18 אלף יורו.

טורו של חברון גרנביץ מופיע ברשת 'קו עיתונות' ובאתר 'בחדרי חרדים'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!