מסע אל הנפש: הרהורים מחדר לידת תינוקת יהודיה-מוסלמית

נכנסתי לחדר הלידה. כהרגלי סוחבת איתי את התיק הגדול של הדולה - 20 קילו בממוצע.

היא שכבה על המיטה. אבודה, בודדה, כואבת.
אלו לא רק כאבי הצירים.
הלידה היא כראי לתוך הנפש. אלו רגעים בהם הנפש חשופה והרגשות הכמוסים גולשים החוצה.

התחלנו לעבוד יחד במטרה לקדם את הלידה בדרך היעילה והנעימה ביותר.

אני איתה, מתעלמת מהכאב בעיניים, נושמת איתה לתוך הציר ומתנועעות לתוך הכאב. והוא עמוק יותר - מעבר למיד הפיזי.

והיא לא לבד שם בחדר - אם כי כל כך לבדה. בתוך עצמה.
בחרה להתרחק מהעם שלה, מהמשפחה שלה, מהדת שלה, לחבור לעולם מוסלמי שמחבק אותה.

איני שופטת - רק אוהבת. מחבקת ותומכת,
מוציאה עוד שמנים מתיק הדולה להריח, לעסות. אולי שם השקט שלה יגיע והיא תוכל לאפשר ללידה להתקדם.

היא מחובקת עכשיו, אבל סובלת, והסבל הוא עמוק.

זה התחיל בגרביים לא מתאימים, אולי קוקו אסוף גבוה מדי. היא יפהפייה. אולי כל חולצת תלבושת נראתה עליה מידי מחמיאה? זה המשיך בדחיה בבית. הורים שלא קיבלו את הילדה שלא הולכת בדיוק על הקו הלבן - אלא בעלת נפש מיוחדת, נפש של אומן.

והלב הרך והרגיש החל להיפצע, להידקר, להישרט. להיחתך.

זה כבר היה מאוחר מידי. ורק אחות מיוחדת ואוהבת נשארה שם בשבילה. לשמור על הלהבה הזערורית שאולי יוקדת.

ואז היא נולדה - תינוקת שמנמנה מדהימה ביופייה.
לאחר התאוששות של היולדת, אספתי לי את החפצים לתיק הגדול ופניתי ללכת משם. לוקחת איתי הביתה שובל של מחשבה והרהורים על השפעת מעמסי הנפש בלידה, על מקומות מודחקים בנפש - שהלידה מנערת מהם את האבק הרב שהצטבר והם עומדים מולנו בהתרסה: הנה אני פה, עכשיו, עם הגוף החלש והתינוק שלא ישן בלילה, קומי דווקא עכשיו והתמודדי מולנו - מול החיים המודחקים, מול הקשיים שחשבת שגברת עליהם ובעצם רק הדחקת. כיסית בחיים חדשים לכאורה.

והטלפון הבא מיולדת נוספת, שואב אותי לעוד עולם שלם.

לידה היא כראי של הנפש.
ויש פעמים והיא מתקדמת בקצב השחרור שהנפש שלנו מאפשרת לה.
בקצב שהקונפליקטים הקיימים אצל כולנו מעובדים ומשוחררים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!