הלכתי לחפש את עצמי - תכף אשוב • פרק 3

"עשית מה שהיית צריכה לעשות", הוא הביט עליה כשסיפרה לו שמהיום לא תצא יותר לעבודה.
"אני פה כדי לפרנס אותך, כדי לתת לך מה שאת צריכה – מה פתאום שתעבדי? אשתי היא הדבר הכי חשוב לי בעולם – היא תהיה בבית, ולא תצא לעבוד", הכריז מאיר בפאתוס מרשים ונטי הרגישה לרגע שהיא אישה ברת מזל אמיתית. כזו תהילה בגלל ההתפטרות שלה. היא חייכה אליו חיוך נרגש והלכה להכין את ארוחת הערב.

בזמן שחתכה את הסלט, צלצל הטלפון. מאיר שבדיוק הלך להתקלח, לא יכול היה למנוע ממנה לענות.

"טוב שלפעמים הוא פשוט לא נמצא לידי", הרהרה בעודה מנגבת ידיים במגבת קטנה ונקיה.
"למה אני מרגישה את הרגשות המעורבים האלו כל פעם", היא נתנה לטלפון להמשיך לצלצל.
"לפעמים מאיר כל כך מדהים ואני מרגישה שאני אוהבת אותו תמיד – אז איך אנחנו מגיעים תמיד למצב שבו אני זו שחוטפת את המכות ואת ההשפלות? אולי משהו באמת לא בסדר בי"? נבהלה לרגע.
הטלפון היה עקשן. נדיר אצלם. היא התעוררה ממחשבותיה וענתה לשיחה. פניה החווירו באחת. היא לא יודעת האם בגלל הבשורה ששמעה הרגע בטלפון או בגלל המבט על פניו של מאיר – שהופיע באותו רגע במטבח. הוא סימן לה לסיים את השיחה מהר וניסה להבין עם מי היא מדברת. עמד מולה ועקב אחרי כל הברה שיצאה מפיה, או יותר נכון, כמעט ולא יצאה מפיה.

"אבל מה עשיתי"? שאלה במבט מיוסר בעודה מנתקת.
"לאמא שלי גילו את המחלה"... היא פרצה בבכי קורע לב, מחפשת פורקן לכל תחושותיה.

על פניו של מאיר ניכרה התדהמה. הוא ניגש אליה, מנסה לשדר אמפתיה, אבל נטי לא הרגישה את החום והאהבה להם כה נזקקה במיוחד ברגעים אלו.

"אני יכולה לנסוע אליה לבית חולים"? תלתה בו עיניים גדולות ואדומות, תוך כדי שהיא מחלקת את הסלט הקצוץ לתוך שתי צלחות עמוקות.
"אין לך מה לעשות בבית חולים – תתענייני בה דרך הטלפון", הגיב מאיר בזעם, ותפס את הצלחת מלאת הסלט. ברגע הבא מה שנטי ראתה סביבה היה הרבה מאוד קוביות קטנות של מלפפונים ועגבניות עפים לכל עבר.

"כדאי לך מאוד שהמטבח יהיה נקי ומצוחצח כשאני חוזר מתפילת ערבית", התרה בה.
והיא, ירדה על ברכיה, וכשהדמעות מציפות אותה עד חנק, החלה לנקות את הלכלוך הנוראי שנוצר הרגע במטבח, ארוחת הערב עליה עמלה.

"יש ארוחת ערב"? הוא שאל בטון אדיש כשחזר.
נטי הסתכלה עליו המומה. "אבל מאיר..."
את התשובה היא לא זכרה. בזמן שהתאוששה, הסימן על זרועה הימנית והכאב החזק בלסת העליונה, הזכירו לה מה התרחש שעה קודם לכן.

"אני רוצה לנסוע להורים שלי לשבת. אתה יודע שאני בכורה, ועכשיו אמא חולה. הם צריכים אותי שם".

מאיר לא ענה. הוא לקח את התיק שלו ויצא מהבית.

כשחזר הודיע לה: "נוסעים להורים שלי לשבת. תדאגי לארוז מזוודה עם הבגדים הכי יפים שלנו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!