דרעי כמעט נשרף, גפני מאיים לשרוף

ביום שישי שעבר פתח שר הפנים אריה דרעי את העיתון ישראל היום והלך לו היום. בדרך כלל מסתפק הנ"ל בתקציר העיתונות שמכינים לו עוזריו בלשכה, אך באותו בוקר הוא ניסה לתפוס מנוחת סוף שבוע בבית שבספסופה והשאיר אותם בירושלים. במכולת העלובה בישוב הקטן אין גם עיתונים של ממש, למעט העיתון שמחולק חינם ומגיע לכל פינה.

דרעי עלעל בעיתון עד שהגיע למה שעניין אותו באמת. לתיאור ישיבת הקבינט שנערכה יום קודם לכן. היה שם את כל מה שנאמר פלוס תמונות מאירות עיניים של הנוכחים ובמיוחד של ראש הממשלה. לרגע הוא חשב שעיניו מטעות אותו. אבל לא. הוא ראה היטב. כולם היו שם חוץ ממנו. מישהו חתך את התמונות והעלים אותו לחלוטין. בעיתונות החרדית נוהגים כך כשמתעדים אירוע בו משתתפת אישה. במקרים מסויימים חותכים פוליטיקאים שדעת המפלגה אינה נוחה מהם (תשאלו את יעקב גוטרמן) אבל לחתוך שר מתוך תמונות של ישיבת קבינט? את החידוש הזה למד דרעי לראשונה במכולת בספסופה.

משכך. הוא נטל את העיתון הביתה וקרא אותו בעיון נמרץ. הקריאה לימדה אותו שלא רק שתמונתו נחתכה אלא שגם דבריו בישיבה לא תועדו. הוא לא היה. הוא לא אמר. הוא לא דיבר. הנושא המרכזי בכתבה היה הצעתו של נתניהו לשלול את האזרחות מאנשים שיתפסו בהצתות על רקע לאומני. דרעי גם אמר משהו בעניין אבל מקוראי העיתון המידע החשוב הזה נחסך.

דרעי הבין מיד למה זה מגיע לו. ערב קודם, בסביבות השעה שש ומשהו הוא קיבל שיחת טלפון מראש הממשלה. מה דעתך, שאל הראש, להכריז מלחמה במציתים באמצעות שלילת האזרחות שלהם. דרעי ענה מה שענה וביקש לבדוק את הנושא מול היעוץ המשפטי במשרדו. היעוץ לימד אותו שהנושא לא כל כך פשוט כפי שהוא קליט בתקשורת. גם את האזרחות של יגאל עמיר ושל מחבלים ישראלים לא שללו עדיין. אי לכך הוא הוציא הודעה מסוייגת האומרת כי שר הפנים ישקול את ביטול האזרחות. בקודים הישראליים הציבוריים הידועים לשקול זה בעצם לא לעשות שום דבר.

בנקודה זו אמור היה הסיפור להיגמר. אם לא שללו אזרחות אף פעם לא ישללו גם בעתיד. אבל בימים שאש משתוללת והאזרחים מחפשים ישועה כל אמירה הופכת לכותרת. ההודעה של דרעי פתחה את מהדורות החדשות של השעות שמונה עד תשע בערב, ואבוי. שמו של ראש הממשלה שהוא כרגיל הראשון לזהות לא הוזכר כלל. בלשכת ראה"מ תחילה לא שמו את ליבם לכך. כנראה שמישהו במחלקת התקשוב לא יחס חשיבות לידיעה ולא העביר אותה למעלה. בסביבות תשע וחצי התקשר מאן דהו מלשכת ראה"מ ללשכת דרעי כדי לתאם הודעה משותפת שתצא לתקשורת על הרעיון המדהים של שלילת אזרחות. להוותו הוברר לו שדובריו הזריזים של דרעי העבירו את הידיעה למהדורות החדשות עוד קודם לכן ו"גנבו" את הכותרות.

בלשכתו הפרנואידית של נתניהו על חטאים כאלה אין סליחה ומחילה. הנקמה הגיעה, ככל הנראה, באמצעות הדיווח בעיתון הבית. לעוזריו של דרעי יש קשרים טובים בבראנז'ה. כולל בעיתון המדובר, ושם, לטענתם, נרמז להם שבידיעה המקורית שמו ותמונתו של דרעי הופיעו עד שמישהו השמיט אותם בהוראה מלמעלה. יצויין שזו הגרסא המסתובבת בלשכת דרעי ואין לה אימות ממקורות אחרים.

דרעי בכל מקרה לא התכונן לעבור על כך בשתיקה. כשעיתון הבית של ראש הממשלה משמיט מישהו זה גחלת רוחשת שאם לא מכבים אותה מיד היא עלולה להפוך ללהבה משתוללת. טלפון אחד למקום הנכון וההדורים יושבו. הייתה איזו אי הבנה וכו' וכו'. שני הצדדים בכל מקרה הבינו את המסרים ההדדיים.

המסר המרכזי שדרעי למד זה שלקחת אפס קצהו של קרדיט תקשורתי מנתניהו זה כמו להוציא בכוח צעצוע מידיו של ילד אוטיסט. זה אף פעם לא יעבור ללא התפרצות של זעם בלתי נשלט. כותרות תמיד היו אצלו נושא רגיש. ובמיוחד בימים שהאירועים מספקים לו הזדמנות להוכיח לעם היושב בציון שהוא לא רק מתעסק בתאגיד השידור הציבורי, ולא עסוק רק בהשמצת עיתונאים החושפים סיפורים על הזמנת צוללות מיותרות לכאורה ועל נהנתנות שלא לכאורה שלו ושל בני משפחתו. אבוי למי שינסה לקחת ממנו את התהילה.

אפרופו תאגיד התקשורת הציבורית. מה שיפה אצל ביבי זו היכולת המופלאה של מולטי טסקינג. גם כשחצי המדינה עולה בלהבות ומטוסי סופר טנקר חגים בשמי הים התיכון ומחכים להוראות, הוא לא מזניח אף נושא חשוב אחר. בסוף השבוע שעבר התקיימה כאמור ישיבת מיוחדת של הקבינט בחיפה. השרים יצאו לעיר המפרץ בהסעה מרוכזת מיד לאחר ישיבת הממשלה. עד שהם עולים ומתארגנים צץ עיכוב קטן. נתניהו היה חייב להחליף כמה מילים עם כחלון קודם הנסיעה. כולה רבע שעה- הבטיחו. אז הבטיחו. הכמה מילים הפכו לשיחה של כמעט שעה וחצי. והנושא? ממש לא השריפות בכרמל. לדברי עוזריו של כחלון ששוחחו עם השרים העצבנים הממתינים במיניבוס, הנושא היה תאגיד השידור הציבורי. עוד פחות מחודש אמור התאגיד להתחיל לשדר ואם לא יהיה חוק שיחסל אותו עד אז - חייו של נתניהו אינם חיים. אוי לך ארץ שאלה סדרי העדיפות של העומד בראשך.

נס בספסופה
בוקר שמתחיל רע בדרך כלל גם ממשיך כך. באותו בוקר עלה דרעי לראיון ברשת ב' אצל אריה גולן. הנושא היה כמובן גל השריפות ברחבי הארץ בכלל ובאיזור הצפון בפרט. לגולן היה מידע מוקדם שדרעי נמצא בבית הנופש שלו ובא לו קצת להתבדח על כך. מה מצב הבית בספסופה - שאל. דרעי רצה לשאול אותו בתגובה האם הוא מנסה לכוון את המציתים גם לאיזור שלו. במחשבה שניה ומהירה הוא החליט לזרום ולא לעקוץ חזרה. גם כי גולן הוא אחד המראיינים המוערכים ביותר בתקשורת הכללית, וגם כדי לא לתת נפח לסיפור שבאמת היה יכול לתת רעיונות לפירומנים יצירתיים שיתכן ומסתובבים באיזור.

למחרת בבוקר, יום שבת סתוי ויבש, פסע דרעי לבית הכנסת והנה התקהלות רבתי של אנשים משוחחים נרגשות. מתברר שבעוד הוא, דרעי, נם את שנתו בשלווה, אירע נסיון הצתה ביער הסמוך לביתו. קצת טופוגרפיה למי שלא מכיר. ספסופה שוכנת למרגלות הר מירון. על פסגת ההר אחד המתקנים הכי רגישים של חיל האוויר. המבקרים באיזור רואים את הכיפות הכסופות מקילומטרים. מי שרוצה לראות קצת יותר עושה רגלית את שביל הטבעת הנושק לגבולות המוצב. במלחמת לבנון השניה היה המוצב יעד מועדף לטילי החיזבאללה. לא ידוע על פגישות ישירות ורק העצים המפויחים שחלקם עוד נמצאים מלמדים על מה שקרה. לפי מקורות זרים המוצב הוא תת קרקעי וגם פגיעה ישירה של טילים לא היתה משביתה אותו לחלוטין.

מה שלא עושים הטילים יכולה, כנראה, לעשות אש יער משתוללת עם להבות בגובה צמרות העצים. בשעות הלילה המאוחרות עבר באיזור יהודי שאינו שומר תורה עדיין. מבעד לחלונות רכב השטח שלו הוא הבחין בלהבה קטנה מאחורי הגדר המפרידה של הישוב לכיוון דרום ומעלה ההר. מיד הוא הזעיק את מי שהזעיק והאש כובתה לפני שהספיקה להתפשט.

היעד של המציתים היה ברור: שמורת הר מירון והמוצב המיוחד שעל ראש ההר. האם הם ידעו שעל הדרך הם יכולים לשרוף גם את אחד הבתים היותר מפורסמים במדינה? האם גם הם האזינו לראיון עם אריה גולן? קשה לדעת. מאחר והמציתים לא נתפסו, ובס"ד גם לא נגרם שום נזק, לא צפויה חקירה בעניין. שתי השאלות יוסיפו ויעלו לפרקים רק בשיחות הסלון של תושבי הישוב הקטן ומשפחת דרעי המורחבת.

אש ומים
ביום שני הקרוב אמורה להתקיים במשרד האוצר הפגישה המדוברת ביותר בשטעטל החרדי. אם מישהו לא שמע עליה עד עתה אין זאת אלא שהוא שקוע בעולמה של תורה או שסתם כך חדשות התקשורת החרדית לא מעניינות אותו. כמות הדיווחים המוקדמים על הפגישה לא נפלה בהיקפה מהדיווחים על הפגישה הגורלית בבית הגר"ע יוסף בחול המועד סוכות תשס"ט, שם הוחלט על העדפת נתניהו על פני ציפי ליבני לראשות הממשלה. לא פחות.

הסיבה לפמפום היא ממש לא מחסור בחדשות אמיתיות אחרות. אין לך יום שצרותיו אינן מרובות משל חברו. את הסיבה יש לחפש בזימון הדחוף שקיבלו מספר ח"כים חרדים לפני כחודש וחצי לביתו של האדמו"ר מויזניץ. הנושא היה מצוקת הדיור המחריפה והולכת. לא שהח"כים לא ידעו זאת קודם. אבל כשאין לחץ מלמעלה הם עסוקים בשגרה של תקציבי הישיבות והמוסדות שלעולם אינם מספיקים. בשעתו נטען במדור זה שמנהלי המוסדות הם חברי המרכז של יהדות התורה ובידם להשפיע על קבלת ההחלטות ב"חלונות הגבוהים" על המשך הקדנציה של נציג החוג והסיעה.

מאותה פגישה מדוברת עם האדמו"ר מויז'ניץ אין להם מנוחה לרגע אחד. נציג ויז'ניץ ח"כ מ.א. מוזס שחזר מאחד מסיוריו הקבועים מעבר לים היה הראשון שפתח בהרעשה ארטילרית כבדה. בשלב ההסתערות על היעד המבוצר הוא הכניס לפעולה גם את הפצצה חודרת הבונקרים החדשה: האיום הנורא שאם לא יהיה פתרון למצוקת הדיור הוא ישקול האם להצביע בעד התקציב.

וכנראה שזה עזר. הנה עובדה היא שחודש לפני הגשת התקציב לכנסת האורות במשרד האוצר הסמוך לא דולקים כרגיל עד השעות הקטנות של הלילה. הפקידים מן הסתם אומרים לעצמם: למה לעבוד קשה אם ממילא מוזס יצביע נגד והתקציב לא יאושר בכנסת. הם הרי יודעים שפתרון למצוקת הדיור לא יהיה.

יחד עם מוזס רצים מול האש גם חברי דגל התורה. תחום הדיור אף פעם לא ממש העסיק אותם עד שהח"כ החדש- ישן יעקב אשר החליט להניף אותו כדגל. הוא לא מאיים בהצבעה נגד התקציב אלא פועל בדרכים משלו. ואם אשר ומוזס יוצאים מי רואה אותם ולא יוצא (בהודעות לתקשורת) בעקבותם. אפילו שר הבריאות יעקב ליצמן שרואה בערד את הפתרון האולטימטיבי לבני חוגו נחלץ חושים למערכה הכלל ארצית.

על מה ידובר בפגישה הגורלית? אל תכססו ציפורניים עד יום שני. הח"כים לא הותירו למידת הסקרנות של כחלון וגלנט לעבוד. כבר בראשית השבוע הנוכחי הם פרסמו בתרועה גדולה (ספרנו ששה ראיונות בתקשורת המשודרת) שהדרישה המרכזית תהיה הקמת שכונות חרדיות בערים חילוניות שמשרד השיכון מתכונן לשווק בהם עשרות אלפי יחידות דיור. מתוכן, ידרשו נציגינו הנאמנים, יש להקצות כמה אלפים לפחות במתחמים יעודיים לציבור החרדי בלבד.

בדרך להקצאת המתחמים היעודיים יש רק בעיה קטנה אחת. אף ראש עיר חילוני לא מעוניין בשכונות חרדיות. לא נעים לכתוב זאת אבל הגיע הזמן לומר פעם את האמת. אין שום סיבה אמיתית שיסכימו. מי צריך אוכלוסיה ברמה סוציו אקונומית נמוכה שלפי תקנות משרד הפנים זכאית להנחות בארנונה של עד תשעים אחוז. תשאלו את מאיר רובינשטיין, ישראל פרוש ויעקב גוטרמן כמה זמן הם צריכים לבלות בשתדלנות במשרדי הממשלה כדי לסתום את הגרעון השוטף שיוצרת מחלקת ההנחות בארנונה.

לשבר את האוזן: בשעתו שח לנו ראש עירית מודיעין עילית יעקב גוטרמן שמחצית העיר זכאית להנחה של תשעים אחוז ועוד רבע להנחות של עד שבעים אחוז. למה שראשי עיריות קרית גת קרית מלאכי והמועצה האיזורית באר טוביה יסכימו לכך.

ההתנגדות של ראשי ערים לקליטת אוכלוסיה חלשה היא אבן נגף ידועה בדרכה של כל ממשלה שהתמודדה עם מצוקת הדיור. ולא רק על רקע חרדי. בשני העשורים האחרונים נוטים ראשי הערים לאשר בעיקר תוכניות בניה לדירות גדולות של ארבעה וחמשה חדרים. הם דוחפים את הקבלנים לכך בשלל קשיים ביוקרטיים למי שלא מבין את הרמז ורוצה לבנות דירות של שלושה חדרים. ההכוונה לדירות גדולות נאמרת על ידם בפה מלא. הם רוצים יותר משפחות מבוססות באמצע החיים מאשר זוגות צעירים תפרנים.

בהיבט החרדי יש להם מניע נוסף להתנגדות. כשמדברים איתם על שכונות חרדיות הם ישר רואים מול העיניים את בית שמש ולאחרונה גם את ערד. את בית שמש כבשו החרדים ביד רמה ובשניה מתנהלות מלחמות שמזכירות את הראשונה. למעשה אין כמעט עיר מעורבת אחת שאין בה חיכוכים בין זרמי האוכלוסיה השונים. לא בירושלים. לא בחיפה ולא באשדוד. השקט השורר בנתניה הוא פרט יחודי היוצא מן הכלל ולא בא ללמד עליו.

איך משכנעים ראשי עיריות חילונים שטוב ונאה להם יהיה אם יקלטו אוכלוסיה חרדית? לשאלת מליון הדולר הזאת יש לנציגים החרדים תשובה מוחצת. לא צריך לשכנע אותם. צריך פשוט לתפוס אותם בגרון. במסגרת הרפורמה הגדולה בנדל"ן של כחלון הממשלה חותמת על הסכמי גג שמעניקים מאות מיליוני שקלים לערים שמוכנות לקלוט בתחומן בניה מאסיבית של שכונות ענק חדשות (בקרית גג לבדה מדובר על שבעה עשר אלף יחידות דיור). הדרישה של הנציגים החרדים היא שבכל הסכם גג יהיה סעיף שיחייב את ראש העיר לאשר ולתכנן גם מתחמים לאוכלוסיה חרדית. יתנו- יקבלו. לא יתנו – לא יקבלו.

כמובן שלא יצא מזה כלום. לבקש היום מכחלון פתרונות דיור למגזר החרדי זה כמו לבקש תרומות מפושט רגל או חילוץ אווירי מאדם שנפל לבור ושקוע שם בבוץ. הנתונים החדשים שהתפרסמו השבוע על התייקרות הדירות בחודשיים האחרונים הם למעשה תעודת הפטירה של רפורמת הדיור שכחלון שם עליה את כל הז'יטונים שלו. מאז שנכנס לתפקידו המחירים זנקו בתשעה אחוז בכל רחבי הארץ ובשבעה עשר אחוז באיזור המרכז. מילא שלא ירדו. עדיין אין הצפה של דירות חדשות. אבל לפחות שתהיה הקפאה לרגל הציפיות להצפה אותה מבטיח כחלון תחת כל מיקרופון רענן. גם זה אין.

כחלון כמובן לא מניח מכתב התפטרות. הוא מבקש את הזמן הנוסף כדי שהצעדים שנקט יעבדו. (כך ביקשו גם אריאל אטיאס ואורי אריאל שעסקו בדיור וגמרו כמו שגמרו). אבל הציבור לא טיפש ומבין שבבעיות האמיתיות האוצר לא מעז לגעת. לא בעלויות הפיתוח המטורפות הגורמות לכך שקבלנים לא נגשים בכלל למכרזים. מי שכבר ניגש וזוכה מציע הצעות שידם של זוגות צעירים בכלל לא משגת. כמעט ואין מכרזים על פחות ממליון שקל. וכשכבר יש מסתערים עליהם עשרות אלפי זוכים. לדוגמא: במכרז שיצא לאחרונה בירושלים על מאה וחמישים דירות הסתערו תשעת אלפים ומאה משתתפים.

הסיבה לכך פשוטה. בניגוד למכרזים קודמים שחייבו את הזוכים לגור בדירות ולא להשכיר אותם הפעם זה לא כך.הזכיה, למי שיכול לעמוד במחירים היא פיס. מי שזוכה מקבל רווח נטו לעומת מחיר השוק של מאתיים אלף ₪ לפחות. זוגות רבים שידם משגת רוכשים דירות יקרות, אך פחות ממחיר השוק ומממשים את הרווח. ומי שאין ידו משגת? שיחנק או יחכה להבטחות של שר השיכון / אוצר החדש.

כחלון הנואש שרואה את סיום הקריירה הפוליטית שלו מול העיניים הוא האחרון שילך ראש בראש עם ראשי הערים. יותר ממה שהם זקוקים לו הוא זקוק להם. הם לא יפסידו את הבחירות אם לא יבנו אצלם שכונות ענק חדשות. נראה אותו מביט בעיניים לראש עיריית קרית גג ואומר לו שכל התוכניות לשבעה עשר אלף דירות יוקפאו עד שיסכים להקצות דירות גם לחרדים. אין מצב כזה.

אם בכלל יש פתרונות הן בהקמת ערים חרדיות חדשות ובעיבוי הבניה בתוך הישובים הקיימים. הריסת החסמים המדיניים בביתר ומודיעין עילית שקולה כנגד חמשה הסכמי גג שלא יחתמו לעולם עם קרית גג ובאר טוביה. בתוך שבועיים אפשר להתחיל לשווק שם ארבעת אלפים יחידות דיור חדשות. בבית שמש לבד אפשר לבנות עוד עשרת אלפים יחידות דיור לחרדים אם רק יסכים משרד המשפטים על שיווק לחרדים בלבד כפי שזה נעשה בישובים ערבים (בינתיים ללא הצלחה. כמו כל מה שהממשלה הזאת עושה בתחום הדיור). בירושלים דיינו שברקת יפסיק להקצות את הקרקעות בעמק הארזים לשוטרים וחיילים בלבד וכבר יש לנו עוד אלפיים יחידות דיור.

אבל כל זה דורש מלחמות ומאבקים קשים שכוללים נחישות ללכת עד הסוף. הרבה יותר קל להיפגש עם שרי האוצר והשיכון ולדון איתם בנחת בהסכמי גג עם ראשי עיריות חילונים סרבניים. מכמות החומר של ההודעות לתקשורת שיצאו אחרי הפגישה ניתן יהיה לבנות לפחות חמש מאות יחידות דיור חדשות. מנייר כמובן. אומרים שביפן יש בתים כאלה.

רוץ משה רוץ
בניגוד לפגישת הסרק הצפויה של יום שני הולך לקרות ביום הזה מהלך היסטורי אמיתי עם משמעות אדירה לציבור החרדי. אם לא יצוץ מקטרג חדש עד יום שני הקרוב, תדון ביום זה ועדת החוקה של הכנסת בחוק ההעדפה המתקנת בשירות הציבורי לחרדים.

אזכרה ימים מקדם. לפני שתים עשרה שנה ישבתי ביציע העיתונות בכנסת במהלך הדיון על חוק העדפה לחרדים בשירות הציבורי שהגיש ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל ושותפו הצעיר יבדל"א משה גפני. ההצעה שתדון ביום שני הזה בועדת החוקה היא תעתיק מדויק של אותה הצעה. עיקרה: מתן העדפה לחרדים בשירות הציבורי כמו לערבים, אתיופים, דרוזים ובדואים. לא שיוותרו להם על תארים ונסיון נצרך, אלא שבכל מכרז בו ניגשים בעלי כישורים שווים - תינתן עדיפות לבני המיעוטים המקופחים.

ההצעה של רביץ נפלה על חודו של קול. ארבעים ושמונה מול ארבעים ושבעה. רביץ לקח את זה קשה ללב. הוא עמד על הדוכן וקולו נחנק מדמעות. כשירד מהדוכן הוא חש ברע והובהל למרפאת הכנסת. שם אבחנו לחצים בחזה ותנועות לב לא סדירות, אם כי לא קריטיות, ושלחו את הח"כ למנוחה מוחלטת בבית. עד ליום בו פרש מהכנסת הוא לא הפסיק לדבר בכאב על הכישלון הזה.

דווקא בקדנציה הקודמת. ימי שלטון האימים של לפיד וליברמן, הצליח גפני להעביר את הצעת החוק הזאת בקריאה טרומית ובקריאה ראשונה פה אחד. חזור שנית. פה אחד. הקדמת הבחירות ונפילת הממשלה קטעו את קידום החקיקה.

מדוע אם כן נאלץ גפני להשתמש בנשק יום הדין של הצבעה נגד חוק ההסדרה ושאר חוקי הבית היהודי כדי להמשיך ולקדם את החוק. התשובה לכך היא שבציונות הדתית קלטו לפתע שהחרדים עומדים להיכנס להם בתוך קודש הקודשים. השירות הציבורי בישראל, ובמיוחד משרדי הממשלה הם המעוז האמיתי של הציבור הדל"י. מי שיצא לו להשתתף פעם בדיון בין משרדי, ולא חשוב באיזה נושא, מבחין מיד שארבעים אחוז מהמשתתפים הם פקידי ממשלה מהציונות הדתית. הם יועצים משפטיים. מנהלי אגפים. גזברים ופקידים בכירים מכל הסוגים ברמת בכירות של בעלי זכות חתימה.

הנה דוגמא אחת בלבד מיני רבות. בתקופת כהונתו הקצרה של אלי בן דהן מהבית היהודי במשרד הדתות הוא הצליח למנות קרוב לשבעים רבנים מהחוג הקרוב אליו. הבא אחריו, דוד אזולאי, בקושי הצליח למנות עשרה. האם הראשון מוכשר יותר מהשני. ממש לא. ההבדל הוא בשיתוף הפעולה של הפקידות הבכירה הד"לית במשרד. לבן דהן הם הריצו הליכים לבחירת רבנים ומועצות דתיות. לאזולאי הם תוקעים כל הליך מאלף ואחת סיבות. רובן משפטיות.

חוק ההעדפה המתקנת לחרדים עלול לסיים להם את השלטון המוחלט. עוד שלושים ארבעים פקידים בכירים חרדים מוכשרים במשרדי הממשלה כמו שמוליק ליטוב (לשעבר עוזר בכיר של גפני והיום ראש אגף במשרד הנגב והגליל) והחרדים יתחילו פתאום לקבל את הזכויות המגיעות להם גם בלי איומים ולחצים של המפלגות החרדיות והסכמים קואליציוניים ברי חלוף. ממשלות הולכות וממשלות באות ופקידים בכירים שנבחרו במכרז כחוק נשארים לנצח. זה מה שמפחיד את הבית היהודי וזה מה שמחייב את כל עמיתיו של גפני, גם אלה שלא אוהבים את הסגנון שלו, להתייצב לימינו כאיש אחד. כולל הודעה חד משמעית שאם אין חוק העדפה מתקנת לחרדים אין מואזינים ואין חוקי סרק שממילא יפסלו בבג"ץ עבור ישובים פיראטיים בשטחים. זו שעת המבחן של דרעי ליצמן ופרוש. נראה אותם עומדים בה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!