אם רק תאפשרו לערבים הם ירצחו את כולנו // דעה

"נסתכל על האש ששורפת את הבתים שלכם ואחר כך נעשה קומזיץ ונצלה כבש במדורות".

מי שמכיר את העם הערבי לפני ולפנים יודע להגיד שהתבטאויות מקוריות ופינטוז על אלימות מסתדרים יפה עם הלך הרוח שלהם. אני לא אומרת שזה משהו רע, זה פשוט חלק מהאופי. נו, כמו הנימוס המופרז, המאופק אל מול כל בן אנוש, שעומד בסתירה מוחלטת וגמורה לעובדה שבא להם לרצוח אותו והם בהחלט יעשו את זה אם יתאפשר להם.

זה גזעני לעשות הכללות ולראות בפרט תכונות המיוחסות לעם שלם? אולי, אבל זאת עובדה. כמו שאנחנו היהודים, נגיד, לא ממש יודעים לסתום את הפה. כוחנו בפינו ומעולם לא נצרנו אותו לו רק התאפשר לנו. כמו שאנחנו היהודים נגועים ברחמים מופרזים כלפי כל אדם באשר הוא, ופרט לכמה מקרי נקמה והתלהמות לא תמצאו יהודי שירצח ערבי סתם, ולא משנה מה הסיבות.

כך גם הם, נולדים עם יכולת הדמיון המפוארת הזו, במקרה זה, לנקום בנו, ה'כובשים'.

החיכוך שלנו, תושבי רמת שלמה בירושלים, עם הערבים, הוא חיכוך יום יומי, עמוס פועלים מכל הצבעים והמינים בכל המרכולים, קופות החולים ואתרי הבניין.

בישיבות שלנו הם עובדים - בהיתר או שלא, בני בית, אחראים על המון תחומים כשהם מוכיחים שאפשר לסמוך עליהם.

יש ערבים טובים, אני לא אומרת. למשל עללה, עוזר הטבחית במטבח של ישיבתו של בני. הוא אדם עם מידות טובות מאד, סבלן וחייכן, ובכל פעם שיש פיגוע, הוא מקלל את בני עמו בכל מיני קללות צבעוניות.

יש גם את מחמוד, שלפעמים בא לנקות לי את התריסים, שמתייחס אל משפחות הישיבה כאילו הם מלכים והוא העבד. יש משהו מחשיד מעט בחנפנות הזו, אבל קשה מאד לראות בו אויב.

סוזן, מנקת המדרגות שלנו, היא אשת חייל של ממש. מנקה חמישה חדרי מדרגות בשלש שעות, ובין לבין מצליחה לעשן בהחבא ("זה המקום היחיד שאני יכולה לעשן, אם בעלי תופס אותי מעשנת הוא הורג אותי על המקום"), ויש את הערבי שגנב לי את הסובארו לפני עשור. אני יודעת שהוא גנב, ראיתי אותו לפני כן, אבל אין לי הוכחה. בהזדמנות אחרת אספר גם על זה.

אבל הכי מפחידים הם הילדים-נערים, שלפעמים מסתננים לשכונה. למשל היום בבוקר. השכונה ריקה. כולם בלימודיהם ובעסקיהם. אני נוהגת לכיוון הסופר ובפניה אני עוצרת. שני נערים יושבים על אבני החצץ ומתעסקים עם אבנים. להתקשר למשטרה? לצרוח? לסלק אותם? אני לא יודעת איך צריך לנהוג, כשאברך עבדקן אחד בצעיף משיג אותי.

"הי, מה אתם עושים?" הוא קורא אליהם. "אנחנו כלום, משחקים", הם מגמגמים בעברית. "תחזרו לשועפאט או שאני מזמין משטרה", הוא אומר. רואים עליו שהוא קצת מפחד. האמת, גם אני מפחדת, אבל צופה בסקרנות.

"למה נחזור? אנחנו רק משחקים פה. אני מחכה לאחי", אומר אחד ונראה אמין למדי. האברך לא מאמין. יש עצים פה לא רחוק, ביער רמות, והרוח המזרחית עדיין מזרחית.

"תלכו מפה מיד!", הוא קורא, "מיד תלכו מפה". כל הלחץ והפחד של ימות השריפה האחרונים נשמעים היטב בקולו.

חסיד אחר חוזר מהמקווה, מצטרף אליו וחיש קל מנופף לעומתם במגבת. המחזה מלבב. האמת.

הילדים קמים ומתחילים ללכת ואחר כך לרוץ. לפני שהם תופסים תאוצה אחד מהם צועק: "אנחנו נעשה ממכם על האש, ואז נעשה קומזיץ ונאכל כבש באש", והשניים נמלטים על נפשם.

אולי היינו צריכים להזמין משטרה, אולי לא. אולי הם התכוונו לפגוע ואולי לא. אבל מה שברור הוא, שהמילים 'על האש וקומזיץ' הישראליות הם יודעים.

ולדעתי, זה מה שמסמל פה את המורכבות, יותר מהכל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!