מעשה בחג השמן • ימימה תפוחי מתאוששת מחנוכה

סוף סוף חלף לו חנוכה.

אפילו זמן לפתוח את היומן לא היה לי. אז ככה, עבודת הקלדנות שלי הרי לא יוצאת לחופשה עם הדלקת נר ראשון של חנוכה, שהרי מורה בישראל אני לא, לא זכיתי, מעולם לא הייתה לי פרוטקציה, ואני גם לא מצטערת על כך. תודה לכל עושי הפרוטקציה שאין לי כל קשר איתם, ככה ניצלתי מעבודה הגרועה ביותר במדינה. לטעמי, לפחות.

אבל כשמגיעות החופשות הללו, אני מצטערת לרגע. זה עובר לי, אבל לוקח זמן. בינינו, אולי תסבירו לי: למה מגיע למורה הנכבדת חופשות כה רבות? לא הספיקו לה חודשיים בקיץ?!

אבל אחזור אלי. הבנות היו בחופשה, הבנים חזרו די מוקדם בצהרים, והבית...חגג. לא שתמיד כל-כך מבריק אצלי, אתה יומני הרי כבר קצת מכיר אותי, אבל על מה שהלך בחנוכה יותר טוב לא לדבר.

ובכל זאת אדבר.

זה התחיל ככה. "אימא, מתי אתם באים לביקור?" – פתח את חנוכה הבן הגדול, הנשוי, ועמד על כך שניסע, על נערינו וטפינו, היישר אל העיר אלעד, מקום מושבו. לא יכולתי לסרב לו. הרי בכל השנה אני שבה ומזכירה לו ש"לאמא אין זמן לביקורים". מיד אחרי ההדלקה התלבשנו כולנו, נטלנו כרטיסיות והרבה כסף, קנינו מתנות לנכדים ונסענו. הילדים היו מאושרים, אני קצת פחות.

כשחזרנו הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, 'זרקתי' את הקטנים למיטות, אפילו בלי מקלחות, וניסיתי לתפוס קצת תנומה עד לצלצול הבוקר המוקדם של השעון המעורר. הבנים הרי לומדים.

למחרת הגיע תורו של הבן החיפאי. גם הוא רוצה ביקור. ושוב התלבשנו, נטלנו כרטיסיות, הרבה כסף, ומתנות, והפלגנו לחיפה. בדיוק כדי למצוא את עצמנו בתוך העשן של יום חמישי. טוב, אז הבן גר במקום שלא התבקש להתפנות, אבל הספיקו לי החדשות כדי לרעוד בדרך הלוך וגם בחזור.

טוב שיש לי רק שני נשואים, אחרת נראה לי שהייתי חייבת לוותר על המסעות בכל רחבי הארץ. עכשיו התחילו המסיבות אצל ההורים. הורים שלי, הורים שלו, והופס הסתיים החנוכה.

את הבית עדיין לא הספקתי לשטוף משבת חנוכה, כשכבר הגיעה לה השבת שאחר כך. הלקוחות, שציפו שאסיים להם עבודה, נאלצו להתאכזב ולשמוע ממני ש"היה חנוכה". אני לא בטוחה שהם הבינו. ולי לא נותר אלא לשאול שאלות מביכות.

• • •

תגיד לי, יומני היקר. מי בכלל המציא את הרעיון של "מסיבת סופגניות"? ומי זקוק לה?

אחותי נאמה לי באחת משיחות הטלפון שלנו שאני לא מבינה כמה חשוב להיפגש, כמה זה מתחזק את תחושת המשפחתיות ושמשהו אצלי לא בסדר. הבטתי במרצפות השחורות אצלי בבית, חשבתי על האוכל ה'מסכן' שקיבלו הילדים כל השבוע (טוב, תמיד אני לא מהמשקיעניות, אבל השבוע זה הפך לקטסטרופה), ועל המשכורת שתצנח פלאים בסוף חודש זה, אבל אמרתי לה שהיא באמת צודקת, ואיך לא חשבתי על זה קודם.

אצל ההורים שלי הידרו עוד יותר. האחיות שלי, בלי עין הרע, דואגות שיהיה ברשותן הרבה זמן פנוי (לא יפה לומר שהן משועממות. מה פתאם. הן עסוקות בלפנות לעצמן את הזמן), והן אפילו הכינו משחק.

כל אחד מהמשתתפים החליט על מתנה אותה הוא מוכן להעניק, רשם אותה על פיסת ניר, והכניס לכוס פלסטיק. אחרי שכל הכוסות היו ערוכים על השולחן, התבקש כל אחד מאתנו לשים את שמו, 4 פעמים שחור על גבי פיסת ניר, לתוך הכוסות שאת תכולתן הוא מבקש להגריל.

אחותי הגדולה נידבה 'חצי שעה של ייעוץ והקשבה' (טוב, את זה היא נותנת תמיד בחינם, למה היא חושבת שזו מתנה?), הקטנה - חצי שעה של 'יעוץ דיאטתי' (הסתכלתי עליה שוב ושוב כדי להבין למה היא, במימדי הענק שלה, חושבת שהיא עונה לקריטריונים), אח אחד הבטיח חצי שעה של לימוד, ולא אמשיך להלאות אותך יומני בשאר הפרסים.

בסופו של דבר אני הגרלתי 50 שקל דמי חנוכה (כן, היה גם אח אחד נדיב למדי), לפחות זה יכסה קצת את המינוס בבנק (שהוא עם עוד שני אפסים).

חזרנו הביתה, מאוחר מאוד, עייפים אך משתדלים להיות מרוצים. אגב, שכחתי לספר לך יומני שהפעם השארנו את הילדים בבית (לא אמרו "לא להביא ילדים", אבל רמזו שהסלון של האחות המארחת לא מאוד גדול... אז הבנתי את הרמז).

חזרתי למטבח שכולו ספוג בשמן... הספקתי לראות לביבה אחת שרופה על השיש, שני בקבוקי שמן מרוקנים, וגם אחרי שחלפה עוד שבת, עדיין אני לא מבטיחה שהצלחתי להבריק את הריצפה. כשאני דורכת עליה, אני עוד מרגישה נדבקת לשמן. ולא תאמין, יומני, כמה סבון שפכתי.

אני רק מקווה לשכוח עד לחנוכה הבא. לבנים הגדולים הודעתי שבשנה הבאה הם מוזמנים אלינו ללביבות עם סופגניות. מקווה שאצליח להכין. אם לא אספיק תמיד יש איזה 'אנג'ל' או 'יעלה' בסביבה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!