שכונה ותובנות חדשות - וטאקט בבקשה!

רבקה יעקובי היא האישה הראשונה שאני פוגשת בשכונה. נפגשנו בסופר החדש (לי) בשכונה החדשה (לי) והיא 'אימצה' אותי מיד כשנפגשנו ליד העגבניות שרי.

היא רצתה לדעת על כל דבר. הייתי מנומסת. החלפנו מידע בסיסי, מידעים חשובים כמו מקומות העבודה של הבעלים, מקומות העבודה (או, במקרה שלי, אי מקום העבודה) שלנו, מקום לימודיהם של הילדים. אחרי שסיימנו עם המידע הבסיסי, ראיתי איך היא אומדת ושוקלת הכל. איך מוחה מעבד את כל הנתונים, מקדד, מקטלג, ומסיק מסקנות. ממש שמעתי את הגלגלים עובדים שם.

והתוצאה הייתה מהירה משחשבתי, אף גלויה מכך: "החיים שלך", היא אמרה, "קלים מאד. ונוחים מאד. רק חמישה ילדים. את לא עובדת.. תכפילי את מספר הילדים שלך ותוסיפי עבודה מחוץ לבית ותקבלי אותי!"

איכשהו הצלחתי להתגבר על ההלם הנורא שאחז בי מול חוסר הטאקט. נשכתי את שפתיי ולא התחצפתי ולא אמרתי שום דבר מקומם כפי שהיה מתאים לי לעשות בכל הזדמנות אחרת. לא רציתי להרוס יחסים עם שכנות כבר בשבוע הראשון לבואי לשכונה. אבל כשהגעתי הביתה, מצאתי את עצמי מול השוקת השבורה של העובדה, שאפילו השכנה מבחינה בחוסר המעש של חיי.

הסתובבתי קצת בבית, שהיה מסודר ומאורגן למשעי וכל דבר במקומו והרהרתי נוגות. איך גברת יעקובי עושה את זה? איך? איך מגדלים עשרה ילדים וגם יוצאים לעבודה יום יום?

בצהריים ירדתי שוב עם הילדים לגינה. כמה אימהות שכנות חייכו אלי, הילדים התרוצצו נלהבים, מתוודעים אל המתקנים ואל הילדים החדשים. הרגשתי הרבה יותר טוב, עד שהתחילו לדבר שם על.. עבודה. הן מדברות על משכורות, על תלמידות, על בוס או בוסית, חייהן העמוסים עד אפס מקום.

מישהי פונה אלי.
"איך בשכונה שלנו?"
"באמת מקסים. אוויר טוב. הרבה גני שעשועים. יפה".
"ואיך את??" היא שואלת. "שמי פנינה. אגב".

לרגע אני נרתעת. האם יש להן חוק, בשכונה הזו, שמחייב את האנשים להיות ישירים ככה מיד?? נכנסים לחיים הפרטיים של השני, עוד בטרם מכירים את השמות הפרטיים?

אבל עיניה טובות ואמיתיות. והיא מקשיבה. ואני כל כך צריכה שיקשיבו לי... ופתאום אני מוצאת את עצמי אומרת ודמעות בקולי. דמעות אמיתיות. מבקשות נחמה. "אני יודעת שברוך השם יש לי ילדים מקסימים.. ובעל ופרנסה והכל. ואין לי מה להתלונן... ושאסור לקטר סתם, אבל אני מרגישה נורא שאין לי עבודה... ואני לא יצירתית. לא פרודוקטיבית".

"זה קשה". מהנהנת פנינה בהבנה. "אבל את יודעת מה כואב לי בסיפור שלך?"
"מה?" זה מעניין. פה. אני מוחטת את אפי.
"ההתנצלות הזו שלך.. את כל הזמן אומרת. אני יודעת שאין לי מה להתלונן... אני יודעת שאסור לי לקטר.. אבל את יודעת מה? זהו קולו של היצר הרע"!
"היצר הרע אומר לי שאסור להתלונן?"

"כן!! זוהי תחבולה ידועה שלו! הוא מנסה להשתיק אותך. שלא תתפללי. הוא רוצה לשים לך רגל חונקת על הגרון. לסתום לך את הפה. למה?? כי הוא מאד מאד לא מעוניין שתתפללי תפילה בכוונה. בעוד הקדוש ברוך הוא רוצה שתדברי איתו, על כל דבר, מתוך הלב!"

אי אפשר למדוד עצמה של ייסורי נפש. גם מענים אותך וגם שלא תעזי לצעוק! אז על אף שיש לך קורת גג, אוכל וברוך השם ילדים מקסימים... על אף שאת בריאה ושלימה ואינך במחלקה האונקולוגית בבית חולים. ובכל זאת. עדיין קשה לך! זהו כלא הנפש, הקשה מכל".

"אבל למה זה כואב לי כל כך??" אני כמעט מתייפחת. "אני לא מבינה את עצמי!"

"יש אנשים שרק אם משאית תעבור להם על הראש הם ירגישו כאב!" אומרת פרידה. נחרצת. "אבל יש אנשים רגישים יותר, כמוך, שגם דקירות הלב הקטנות מציקות להם מאד מאד.. קראתי בשבת איזה ספר על בעל תשובה שכתב: "אז מה אם אני בכלא ובו יש תנאים יחסית נוחים: אוכל טוב, מיטה לישון וביקורים בשעות קצובות? זה אומר שאינני רוצה לצאת מהכלא הזה לחופשי?? לצעוק שאני רוצה לצאת?? הכלא שלך כרגע הוא כלא של הנפש. בכל נקודה שבה אינך חשה מאושרת, הנפש בכלא. מיותר להתעקש על כך שרצונך באושר שלם. מותר לך ואת יודעת מה? יש מישהו שמאד מאד רוצה לשמוע על כך!! וגם רוצה לעזור!"

השמיים מתחילים להחשיך, כשאני עדיין מעכלת את הנאמר. האמת, דווקא נחמד פה בשכונה החדשה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!