להיות ולא להיות: לוליינות בנוסח נתניהו

1.
היתה אווירה טובה ב'שטיבל' החסידי שהוקם ליום אחד באולמי 'אבניו' שבקרית שדה התעופה, בו התכנסה 'ועידת המודיע' לכלכלה ועסקים. בלובי החיצוני, מניינים ראשונים של 'מעריב' ו'יונגלייט' שסוגרים עסקאות אחרונות בדוכנים, רגע לפני שיקפלו ציוד ויחזרו לשגרה, לשטיבל האמיתי. ובתוך האולם-הענק, על בימת הכבוד, יושבת צמרת הרפואה בישראל ודנה עם הפטרון הרשמי שלה, הוא הפטרון הלא-רשמי של הוועידה, שר הבריאות (רֶבּ-יַעְנקְ'ל בפי ה'מנהלים') – על בירוקרטיה, קנאביס ומה שביניהם.

האולם מלא כמעט עד אפס מקום. ניתן היה לחשוב לרגע כי מאז ששר הבריאות של מדינת ישראל נמנה על אנ"ש, הבריאות מעסיקה היטב לא רק את ליצמן-בבצ'יק-יוסטמן-איזק אלא את כלל הציבור החסידי, אבל עכשיו כולם ממהרים להתיישב כדי לתפוס מקום טוב לקראת הופעת אורח-הכבוד. על-פי התוכניה, ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובבלוריתו, אמור להופיע כאן בשמונה בערב. אבל האחרון 'דופק' איחור אלגנטי מרשים ונכנס רק ברבע לתשע. עוד נשוב לספקולציות שעברו ביציע העיתונאים לפשר האיחור.

אט-אט נכנסים האח"מים. ח"כ אורי מקלב. השר אריה דרעי. רו"ח שלמה נס. מדי פעם מפציעים עוד ועוד מאבטחים ממשרד ראש-הממשלה. בינתיים 'המושב הרפואי' מסתיים לו. ליצמן יוצא מהאולם. תיכף יחזור לכאן עם ראש-הממשלה.

דלת צדדית, משמאל לבימה, נפתחת. בכיפה שחורה, עניבה אדומה וחיוך מרוח מפה לאוזן, מופיע נתניהו ולצדו ליצמן. הוא מפלס את דרכו בין המאבטחים בצעדים בטוחים, בטוחים מדי, לוחץ ידיים לאח"מים בשורה הראשונה ומנופף 'שלום' ליושבים בעשרות השורות הבאות. ליצמן נוטל את רשות הדיבור. מקדם את פניו בברכות חמות, אך גם לא חוסך את שבטו: "כשם שעמדת בכל ההתחייבויות הקואליציוניות, אנו מצפים ממך לשתי התחייבויות שטרם קיימת: טיפול בנושא הסיעוד הרפואי ודאגה לדיור החרדי". קהל אנ"ש מגיב במחיאות כפיים.

2.
ליצמן יורד, נתניהו עולה, ובדרך – להפתעת החסידים – הם מתחבקים אמיצות. נתניהו שולף מהכיס נייר מקופל ופותח בנאום-הכלום. בטוח בעצמו, דונלד טראמפ סטייל. בכוונה תחילה הוא מבזבז יותר משליש מזמן האוויר שלו על משפטי פתיחה, מחמאות חוזרות ונשנות לשר ליצמן, מחמאות לכלל הח"כים החרדים איש-איש בשמו (תנחומים ליעקב אשר. כדאי לעדכן את לשכת רה"מ ביישום החוק הנורבגי ב'יהדות התורה') ולמאות המשתתפים. גם ב'ליבת הנאום' הוא מנסה לשלב כמה שיותר הערות ביניים ובדיחות פנים-חרדיות. "רגע", הוא שואל, "מותר לי להזכיר פה שחמי, שמואל בן-ארצי ז"ל, למד בישיבה ליטאית?". מיד מוצא פתרון: "בעצם, היתה לו נפש של חוֹסיד" (ההגייה במקור – ש.ק.). ועוד שאלה: "איפה פרוש?". הקהל שמח, צוחק ומוחא כף.

אין לי בעיה עם המחמאות שביבי הרעיף עלינו. קשה לי יותר להבין את הבכיינים שקיטרו השבוע. כלום עדיף לכם נתניהו של ימי ברית לפיד-בנט ולילות גזירות קצבאות הילדים? שכחתם את דברי רבי חייא: אין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה? וגם אם זה לא אמיתי, כבר לימדונו רבותינו כי 'מתוך שלא לשמה – בא לשמה'.

בלוליינות אופיינית, הפך נתניהו את הנאום שלו למופע סטנד-אפ וחמק מנושאים רגישים, שלא לדבר על הבטחות שעלולות לזהות אותו בעיני הציבור הכללי קרוב מדי לציבור החרדי.

למה לא. מגיע להם, לאנשי-העסקים ולמנהלי המוסדות, קצת דאצ'ה. בימים עמוסי עבודה 'לשם שמים', מותר להם קצת רוגע, ועוד קצת מילתא דבדיחותא מפי ראש הממשלה המדבר אליהם באופן בלתי אמצעי.

ועדיין, עם כל הרצון הטוב, הבית הטבעי של ביבי איננו כאן. הוא לא באמת שולט בחומר. לאחר שהסביר על נצחיות לימוד התורה וחיוניותה לעם-הספר ולאחר שטרח לחשוף בפעם המי-יודע-כמה את חוג התנ"ך השבועי שבביתו, החליט לדבר על "חזון תורה ועבודה". בפעם הראשונה שהוציא מפיו את צמד המילים "תורה ועבודה", הגביר את הטון ונטל פאוזה, כדרכם של נואמים מקצועיים לסמן לקהלם: כאן יש למחוא כפיים! אבל הקהל לא התפתה, התשואות לא באו, חוסר הנוחות – כן.

כיצד דווקא הלוליין הלאומי טועה בטעות של טירונים? כנראה נציגינו בכנסת מעסיקים אותו יותר מדי בשיחות על תקציבים ומספרים, פחות מדי על המהות. משום מה, הם לא טרחו לספר לו שבעיני הציבור החרדי, הערך העליון הוא לימוד התורה. רק אחר-כך, אם אין ברירה, באה העבודה, בכורח המציאות. נכון שרוב האברכים הם בוגרי הישיבות הליטאיות, אבל גם החסידים המתפרנסים, לא עושים זאת מתוך אידיאולוגיה.

בחזרה לליבת הנאום: כל בר-דעת יודע כי הלו"ז של ראש-הממשלה חייב להיות מדויק ומתוקתק. באופן רשמי, אישר ראש הממשלה את הגעתו ל'ועידת המודיע' ברבע לשמונה. כתבי הערוצים הגדולים עמדו מוכנים, מצלמותיהם ומיקרופוניהם בידיהם, מקווים להעביר בשידור חי קטעים נבחרים מנאום ראש-הממשלה. בפועל, נתניהו התייצב באיחור של כמעט שעה. הוא התחיל לדבר לאחר שהסתיימו המהדורות המרכזיות של הערוצים. אצל נתניהו, כמו נתניהו, אין מקרה: מצד אחד, הוא הבין את הצורך להגיע. שווה לו – בוודאי כמי שעומד בראשות בקואליציה המדשדשת על חודו של קול – לשמור על יחסים תקינים עם השר ליצמן. מצד שני, חלילה וחס אם תתפרסם בתקשורת הכללית כותרת זו או אחרת על התחייבות לחרדים, או על יחסים צמודים מדי.

הספקולציה הזו עולה בקנה אחד עם הנאום שאין בו ממש. כך, באמצעות בדיחות והפגנת ידע בניואנסים פנים-חרדיים, הצליח להסיח את דעתם של הנוכחים, ובד בבד לא לספק דבר לציבור הכללי. עם כל הכבוד למחמאות על ליצמן ודרעי, זה מעניין יותר את קווי הנייעס ופחות את הערוץ השני. הוא היה חייב להיות, אבל לא רצה להיות. זה בעצם ביבי הישן והמוכר: להיות ולא להיות.

3.
שעות אחדות קודם לכן, ליוויתי עם חברַי לקהילת 'קהל חסידים' חבר יחיד ומיוחד מבני החבורה שהלך לעולם שכולו טוב בדמי ימיו. ר' יואל אנסבכר ז"ל, רואה-חשבון מוערך, בן 43, לקה בדום לב בערב השבת האחרונה – והותיר שישה יתומים, הורים שכולים, אלמנה כאובה, משפחה בוכייה, קהילה המומה והרבה חברים דומעים.

כל רגע במסע ההלוויה, היה מצמרר. הרב צבי-יהודה לאו, רב קהילת 'קהל חסידים' בכפר גנים, הזכיר כי יואל ז"ל נפטר בערב שבת 'וירא' שנפתחת בהכנסת אורחים – מצוה שהמנוח הידר בה באופן מיוחד – ומסתיימת באב העוקד את בנו; החברותא סיפר על הסוגיה האחרונה שלמדו במסכת מועד-קטן, 12 שעות לפני האסון הפתאומי: האם הלכות אבלות נוהגות בשבת; והשיא המר, כשיצחקי בן החמש, שעדיין לא למד לקרוא 'ארמית', חזר בקול מתוק שאין מר ממנו אחר מילות ה'קדיש' של דודו חגי. והלב, גם אם אבן הוא, נימוח.

חבריו לעבודה, שאינם נמנים על ציבור לומדי התורה, עמדו המומים בהלוויה. בכל-זאת, בחייו היה ר' יואל רו"ח עסוק, שהעבודה במשרד תפסה חלק נכבד מסדר-יומו, אך המספידים כולם עוסקים בדמותו של איש התורה שאבד בעיצומה של מלאכת הקודש. "הוא היה מגיע הביתה ב-9:00 בערב, סחוט, אחרי יום עבודה", סיפר החברותא בהספדו. "ישר שקע בסוגיה. כשהציעה לו אשתו לאכול, הוא אמר: 'האוכל יכול לחכות, קודם האוכל הרוחני'". והוא לא סתם למד. לפני כשנה כתב לעצמו 'תוכנית לימוד' מסודרת ל-20(!) השנים הבאות, כאשר בפעם הראשונה יסיים את הש"ס בקצב של שני דפים ליום, ובהמשך יסיים את הש"ס בעיון. בין לבין, הוא הראשון שהתייצב לכל שיעור-תורה ולכל דבר מצוה, בוודאי כשמדובר בכיבוד הורים והכנסת אורחים.

מדהים היה לגלות כמה התורה יכולה לתפוס מקום מרכזי בחייו של אדם, שבאופן רשמי רוב יומו הוקדש לענייני חולין. ואחרי ככלות הכול, זה מה שנשאר.

אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה. הקהילה – ובעקבותיה קהילות נוספות בעיר – נמצאות במצב של חיזוק. כל אחד יודע במה הוא צריך להתחזק. דבר אחר ברור: הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ר' יואל אנסבכר ז"ל מחייב את ה'בעלי-בתים' העסוקים.

טורו של שלמה קוק מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!