יעל מזרחי כתבה פוסט והסעירה את הרשת: "הבוקר הוא נרדם, לתמיד"

לאור גל נטיות אבדניות של גברים גרושים, החליטה יעל מזרחי לכתוב את הטקסט שיצא מדם לבה ממש. "כגרושה לשעבר, חשתי צורך לתת ביטוי גם לצד הגברי בסיפור", היא אומרת ל'לובי נשי'.

"היתה פעם אחת. פעם אחת. שעשיתי דרמה מזה שהוא איחר להחזיר את הילדים ואני מצטערת ואצטער על זה עד סוף ימיי. זה היה מיותר", היא מוסיפה מניסיונה הפרטי, ובתור מישהי שמצליחה לשמור על קשר טוב עם אבי ילדיה, לטובתם כמובן. "טובת הילדים צריכה להיות משותפת. בחיים לא השמצתי אותו - הפוך, האדרתי והעצמתי אותו בפני ילדיי רק כי רציתי ילדים בריאים ושמחים".

בעיניה של מזרחי, המוטו צריך להיות כזה:

"מספיק 'דפקנו' לילדים את החיים, אז היכן שהם יכולים להרוויח היום-בכיף.
למשל: השבת הם אמורים להיות אצלך אבל לאבא יש שמחה משפחתית או כרטיסים למלון או לונה פארק או לא יודעת מה? שחררי. לא להיתפס לחוזים ולנייר טפשי.

לתת לילדים להרוויח מכל הכיוונים ולהיות אנושיים. אם הוא חולה, או אם אפילו הוא יוצא לדייט, למען ה', תגלי אצילות ותאפשרי לו - וכן להפך. בואו לא נשכח, נשים, שהילדים בחזקתנו. להם המשבר כפול בגלל הנתק הפיזי מהילדים. לו יצויר שהילדים היו עוברים למשמורת שלו - הייתי שוכרת דירה מטר מהדירה שלו כדי להיות קרובה אליהם. אנחנו רואות כמובן מאליו את המשמורת הטבעית שלנו על ילדינו".

הפוסט של יעל מזרחי:

הוא מוסר לה את הגט,
בעיניים עצובות.
הוא לא רצה לפרק את הבית,
אבל היא התעקשה והתעקשה.
הוא גם מרגיש אשם.
יש לו חלק בפירוק הזה.

הוא אידיוט.

הוא נפרד מאהבת נעוריו,
שעכשיו,
מותרת לכל אדם,
לכל אדם, לכל אדם, לכל אדם,
לכל אדאאאם.

שקט!!!

כואב לו הראש.
הוא צריך קפה.
אולי יחזור לעשן.

רק היום.

הוא מגיע לדירה השכורה,
5000 ש״ח.
לא היו לו את הכוחות לחזור להורים.
מפגש ראשון עם הילדים.
הוא רק מחבק אותם.

״אבא למה אתה בוכה?״

כן, הוא מכיר את כל זיבולי המוח האלה שהפסיכולוגית אמרה:
"אמא ואבא נפרדו אבל הם לא נפרדו מכם",
"איזה כיף יהיו לכם שני בתים",

ומלא געגוע.

"ולא, מותק, זה לא בגללך,
אתה ילד טוב חיים של אבא".

הוא לוקח את הילדים לפיצה.
וכן, בקבוק משפחתי בבקשה.

בשבילי כלום, תודה.

חוזרים לדירה. הבית של אבא נקרא עכשיו "דירה",
לא בית.

בית זה הבית הקודם.

בשבע בערב הסמס הראשון: ״לא לאחר. שהילדים יחזרו נקיים. תזכורת: טיפול שיניים לילד, חוג לילדה, נותר חוב לפסיכולוגית ואני מבקשת העלאה במזונות".

ב-19:15 סמס שני: ״סיכמנו שתחזיר אותם עד השעה 19:00. מה קורה???".

והוא רק רוצה עוד קצת.

גם הילדים.

חיבוק אחרון ודי.

"אבא, למה אתה לא חוזר איתנו?״

חוזר לדירה, אוסף את פירורי חייו מהרצפה;
כאן מוצץ שנשכח, בקבוק עם שוקו ובובה של אלזה.

הוא מת לישון,

אבל לא נרדם.

לא נרדם.

המשכנתא, המזונות, המשכורת שהתאיידה,
התקוות, החלומות, האכזבות, העיניים העצובות שלהם,

גם שלה.

סמס ממנה: "בפעם הבאה שתאחר, אערב עובדת סוציאלית."

פעם היא אהבה אותו.

לא נרדם.
לא נרדם.

"היא שכחה את אלזה", הוא מסמס בחזרה.

בשחר של יום חדש
הוא מחפש עבודה נוספת,
אולי בכל זאת יסכים לגור ביחידה אצל ההורים
כל כך רוצה לרצות את הילדים ואותה -

ולא מצליח.

הוא עייף כל כך,
"אבל אבא הבטחת!״
"אבל סיכמנו משהו!!"
"אבא,
תבוא.
תלך.
תחזור.
תביא.
תיקח.
תשלם.
אני אתבע.
אני לא סולחת.
אתה תשמע ממני.
אתה עוד תראה.
אתה תצטער.
איפה אתה??
תדבר
תשתוק״.

הבוקר,
הוא נרדם.
לתמיד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!