מעיישה בנר, עצבים ומשפחה מבוהלת • סיפור לחנוכה

אנתרופולוגיה

ידידי הסוציולוג הפרופסור ע.א שלום.

אתה תוהה האם יש ביסוס לטענתי, שגם קיבלה בשעתו ביטוי באחד מטורי ב-ynet, כי למרות המגמות האנטי ציוניות המקובלות ברחוב החרדי, קיימים צמתים בהם קיימת נקודת מפגש בין שתי התרבויות הללו - החרדית והציונית - ובהם למרבה הפלא דווקא השפעתה האנתרופולוגית של ה"ציונות" על ה"חרדיות" הייתה מוחלטת.

ובכן, אפנה אותך אל הכושר או היכולת הבסיסית ביותר של בני האנוש לתיקשור בעזרת סימנים וסמלים – השפה. אי אפשר להפריז בחשיבותה של השפה ברמה האנתרופולוגית, הפסיכולוגית והסוציולוגית. על בני ישראל במצרים, למשל, בתקופת השעבוד הגדול, נאמר כי הם "לא שינו את שמם, את לשונם ואת לבושם".

השמירה על המאפיינים האלו סייעה לעם העבדים הנדכה לשמור על לאומיותו ואחדותו, לזכות ולהיגאל ממצרים, ובהמשך גם להפוך לאחד העמים החשובים בהיסטוריה האנושית. אלא שהדי, אן, אי, הסמנטי הזה לא הצליח לעבור, כך מסתבר, בגן היהודי, שכן כיום ניתן לקבוע בבירור כי למרות מאבקם העיקש של גופים חרדיים בראשית המאה הקודמת, ברור לגמרי כי החייאת העברית המודרנית הפכה לנחלת הכלל כמעט ללא חריגות. קשה למצוא כיום במדינת ישראל יהודים שהעברית איננה "שפת האם" שלהם, או לפחות שפתם היומיומית. קשה עוד יותר, או אפילו בלתי אפשרי, לאתר יהודי ישראלי שאינו מכיר או אינו משתמש כלל גם בשפה העברית.

ברוח ימים אלו כדאי להזכיר, כי גם אנשי העדה החרדית, או הפלגים הקיצוניים במאה שערים, משתמשים בחג החנוכה במילה "חנוכייה" למשל, שאותה המציאה חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של מחייה השפה. גם בבני ברק או בקרית ספר ילדים משחקים בסביבונים, מילה שאותה המציא, אגב, איתמר בן יהודה – הבכור לבית אב"י.

ואגב, בספר אור ישראל, חיבור על הלכות חנוכה שהתפרסם לא מכבר, חושף המחבר [הרב דרדק] את האמת הבאה: "מה שקוראים חנוכיה היום, אין זכר לזה בפוסקים, וזה המצאה מכלל המלים המחודשות בלשון העברית, וראוי שלא לקרותה אלא בשמה 'מנורה', כן אמר לי מו"ר וכו'".

ספרות תורנית

לפני יומיים, נר שישי של חנוכה וליל ראש חודש טבת, חל יום השנה לפטירתו של אחד ממחברי היצירות התורניות הגדולות של המאה האחרונה: הרב פנחס קהתי מחבר הפירוש 'משניות מבוארות' לששת סדרי המשנה. והתואר "אחד ממחברי היצירות הגדולות" איננו מופרז, ייתכן שהוא אף ממעיט מגודל העבודה המונומנטלית שב'משניות קהתי' - סדרת ספרים המצויה בכל בית כנסת וכמעט בכל בית יהודי.

מיה היה הרב פנחס קהתי? ובכן, מסתבר שהאיש שחיבר את הפירוש למשניות אתו נעזר כל יהודי, היה יהודי אשר השתייך לחוג המזרחי, ולפרנסתו שימש כפקיד בנק בבנק הפועל המזרחי שהפך לאחר מכן לבנק המזרחי. מה שמוכיח כמובן שלתורה ולכשרון, אין בסיס ביולוגי ליטאי, חסידי, ספרדי, או כל חוג או זרם אחר.

זריזין מקדימין

בביתו של מי לא התרחשה התופעה הבאה? שעת הדלקת הנרות קרבה, ובין האח הבכור ששב מן ה'ישיבה קטנה' לחופשת החנוכה, לאח הצעיר שעולה לכיתה ז ניטש ויכוח: אילו פתיליות טובות יותר להעלאת אור הנרות.

זה מציין שבישיבה שלו 'כולם' משתמשים בפתיליות האדומות, והצעיר עונה בביטחון כי אין כמו פתילות הצמר גפן שהוא אגב, מומחה בעשייתן.

הפולמוס המרשים נקטע באחת כאשר אב המשפחה מגיע ובנון שלנטיות של איש מקצוע הוא הודף את כולם וניגש בעצמו להיטיב את הנרות. כך היה עושה גם אביו ז"ל. אלא ש'הפינצטה' האדומה – פס הפלסטיק הכהה – אינו בקרבת מקום נראה לחנוכיה. האב בקול נרגן שואל היכן הפינצטה? וגם, למה תמיד נוגעים בזה, למרות שהוא ביקש מפורש לא להזיז אותה מהמדף, וכבר הוא מעיר ומאיץ בכולם לחפש את הפינצטה.

בני המשפחה כולה כולל הסבתא הזקנה שבאה לערב לביבות, מחפשים את הלהיט האדום כאחוזי טירוף, משתטחים אפרקדן תחת הרהיטים, והאב, מאויים משעת 'שקיעת החמה' הקרבה, משתאה בקול כיצד זה משפחה שלמה לא יכולה למצא דבר כל כך אלמנטרי. בינתיים, הוא נמלא עוז ועיזוז דקדושה והוא הולך ומתגבר כארי: מהבן הגדול הוא מבקש להביא כוסיות, מהאמצעי לבקש מכהנא השכן את הפתיליות המיוחדות שהוא הביא ממושב בצפון, ואת הבת הקטנה הוא שולח אחרי הבן האמצעי להזכיר לו שהוא צריך גם פתיליה לשמש.

הוא שוב מאשים את כולם באי מציאתה של הפינצטה עד שהוא מגלה שהיא היתה כל העת מתחת הכן של החנוכיה – היכן שהוא הניח אותה אמש. הוא מכריז כי כמו תמיד, הוא זה שמצא את האבידה וחבל שהוא זה שלא חיפש אותה לבד, והוא מנסה לחלץ את הפתיליות ספוגות השמן הנתונות במחזיקי ברזל מן היום הקודם.

קצה הפתיליה – מטבע הדברים - שרוף והשוטה כמובן לא מצליח לחלץ אותה והוא נמלא חמה ומנסה להדליק את הפתיליה כמות שהיא - שהרי הלכה היא שניתן להשתמש בכל לילה עם אותן פתיליות. הלהבה כילו משטה בו נכבית במהירות והוא מבקש שוב להוציא את חוט הצמר השרוף אלא שהברזל החם גורם לכוויה בידו והוא קופץ ומחבק את אצבעו כשהוא מקלל ומגדף חרישית.

סוף דבר הוא מחלץ את הפתיליות הישנות, והוא מנסה להשחיל את החדשות לתוך צינוריות הברזל. רק שהחור קטן, וראשיהם של הילדים הצמודים אליו גורם לידיו לרעוד והוא דוחף שוב ושוב ללא הצלחה את צמר הגפן המגושם לתוך החור הדק.

הוא דוחה בבוז הצעות מן המטבח לעשות שימוש ב'קיסם' ולאחר שעת ריאליטי מותחת הוא מצליח לחלץ את קיצה השני של הפתיליה מן הפתח העליון של צינורית הברזל. ההמשך כבר כמעט כרונולוגי: כוסית אחת נשברת ופוצעת את ידה של הילדה הקטנה. בני המשפחה המכונים 'חדלי אישים' על ידי האב שוב מתרוצצים בכל רחבי הבית הפעם במציאת פלסטר או כל איספלנית אחרת. פתחו הרחב של בקבוק השמן ['איזה חברה מטומטמת' מאשים האב] גורם לנוזל הסמיך להשתחרר מעט מוקדם מן הצפוי והחנוכיה כולה -חוץ מן הכוסיות- זוכה למקלחת שמן יומית. הגפרורים נעלמים והחנוכיות של הבנים דוחפים קלות את החנוכיה הגדולה של האב וגורמות לכל המערך המפואר לקרוס.

בסופו של יום, מדליק האב את החנוכיה שלו בגאון, ואל מול השלהבות הקופצות לכל עבר בשורה לא זהה הוא מפטיר לבני המשפחה המותשים: "אח, כמה אוהב אני להתעסק במלאכת מצוה זו".

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!