הקשר בין קומזיצים של בחורי ישיבה להיפים
מה הקשר בין תופעת הקומזיצים שמתעצמת לאחרונה לבין תופעת ה'היפים' בארצות הברית של שנות ה-60? • המשפיע הרב מענדל ראטה מגיש את הפרק הרביעי בבלוג האישי, ומגיע למסקנה מרתקת ומפתיעה • כנסו
- קובי הר צבי
- כ"א חשון התשע"ז
- 9 תגובות
תופעת ה'קומזיץ'
עוד לא התאוששנו מהסערה הקרליבכית - קומזיצית שהתחוללה שבוע שעבר. בכל פינה בעולם, מנייני קבלת שבת, קומזיצים, ערבי שירה, הופעות, מאמרים וכתבות, הרצאות וזיכרונות. גם אני כתבתי מאמר לזכרו, על ההשפעה הגדולה שהייתה לו לר' שלמה על נפשי. מורשת בלתי נשכחת הוא השאיר לדור שלנו, מורשת שרק גדלה ומתחזקת מיום ליום ומשנה לשנה. ואני שואל את עצמי, מה פשר הדבר, מהו הסוד הגדול של המשיכה הבלתי מובנת אל כל ההתקמזצות הזאת, אל כל התעשייה הרגשית - חווייתית הזאת? וזה לא קשור רק לתעשיית קרליבך. מיום ליום מתגברת התופעה שנקראת בשמה "קומזיץ". התכנסות של אנשים ובעיקר צעירים כשבידם כלי נגינה ובמיוחד גיטרות ודרבוקות, מתכנסים באיזה בית או חצר או מול איזה חוף שקט עם גלים, אוכלים כמה רוגאלאך ושותים קולה, ומיד אח"כ: 'לבקש רחמים, לבקש רחמים, אוי כעני בפאאייתח"... וככה מחרוזת ארוכה של שירי רגש. "אוי, ויהיו רחמיך מיייתגוללים...מייתגולאלייהיייייים... וכמובן מיד, "ריבון העולמים ידעתי ידעתי ידעתי"... תופעת ה'קומזיץ'. תופעה שהתחילה אולי יותר עם ה'ערסים', אבל השתרשה עמוק עמוק אל תוך המחנה, אל עולמם של בחורי הישיבות ושל האברכים הצעירים, חסידים, ליטאים או כל מגזר אחר. אז מה זה אומר על הדור שלנו, על הנוער שלנו, ומה פשר תופעה זו שבשנה האחרונה אפשר לומר קיבלה את הגושפנקא הרשמית של חלק בלתי נפרד מהווי החיים של הדור הצעיר?
אפשר לומר ככה ואפשר לומר ככה, אבל אני אומר: כל הקומזיצים האלו, ההתכנסויות הקומזיציות הללו בחיק הטבע, הם כולם סממנים מפורשים של תנועת מרד רוחנית. אני רוצה, ברשותכם, לחזור קצת אחורה, אל שנות השישים. תופעה עולמית ששוררת בעולם, תופעת ה'היפים', 'נוער הפרחים' כפי שקרו להם. מסתובבים להם עשרות אלפי נערים ברחובות, בעיקר באמריקה, נערים שמאסו בממסד ובחינוך הישן, והם עורכים להם התכנסויות המוניות. הם מסתובבים עם גיטרות ודרבוקות או כל מיני כלי נגינה, ישנים באוהלים, מקימים פסטיבלים של מוזיקה בכל מיני סגנונות, מדברים על היי רוחני, מקימים גם אוהלים או פסטיבלים במקומות טבע כמו שדות ויערות, מעודדים בכלל חזרה לחיים בחיק הטבע, מתנסים בכל מיני שיטות רוחנית שיביאו להם אולי את החוויה הרוחנית הנכספת, ומטיפים לאהבה, אחווה, ראיית הטוב שבכל אדם, ושלום עולמי. 'היפים'.
הדור הבוגר לא ממש ידע איך להתייחס אליהם. רובם ראו תנועה זו כשלילית מאוד וכתופעה של אנרכיזם רוחני, התפרקות המערכת. אך, מאידך, היו שראו את המגמה כניצנים של התפתחות רוחנית, ביקוש אחרי האמת, מיאוס הדור הצעיר בשקר וביובש הרוחני הפנימי של הדור הבוגר, וניסיון להביא אור גדול וגבוה יותר לעולם. הרבי מליובאוויטש זצ"ל, למשל, ראה בשורשי התנועה סממנים של ביקוש רוחני פנימי וצימאון לעולם של גאולה. מי שהתייחס אליהם בעיקר וראה את הקדושה הפנימית שבהם היה רבי שלמהל'ע קרליבך. הוא הקים להם בסן פרנסיסקו ובמנהטן בתי כנסת מרכזיים והביא להם את היהדות בסגנון הרוחני - חווייתי שהם ביקשו, וכך הוא הצליח להחזיר בתשובה רבים מהם. אבל בגדול, בעולם החינוכי לא נתנו להם את המענה הנכון, והרבה הרבה מהנוער הקדוש הזה אבד בתהומות הנשייה. חלקם פנו אז לתעשיית ההייטק והשקיעו שם את כל האנרגיות הגדולות שלהם והם אלו שפיתחו בגדול את מה שנקרא היום הרשת הגלובלית. בגדול מה שקרה הוא, שלא נתנו את הכלים הנכונים לאורות הגבוהים שהגיעו לעולם.
חברים יקרים. אני מזהה תנועת מרד חדשה. זוהי תנועת מרד רוחנית מה שאני רואה מול עיניי. תנועת מרד אמנם, אך חיובית וקדושה. וזה מזכיר לי מה שהבעש"ט הק' עשה בזמנו, כשהוא ראה את הקיבעון הרוחני, את היובש, את הערך המוחלט שנתנו רק לאליטה הלמדנית והזלזול בפשוטי העם, ואת הזלזול בעיקר, שהוא החיפוש הרוחני האינסופי לקרבת הבורא. הבעש"ט בא וגילה שאפשר למצוא את הבורא בכל מציאות. בטבע, בשירה, בדיבור לה' ובאמירת תהלים, באסיפת מרעים, באכילה ושתייה, ואף ביגיע כפיים. הבעל שם טוב ראה קדושה בכל הנעשה בעולם, בכל הבריאה. זו הייתה, בזמנה, במפורש תנועת מרד. ולא בכדי זה התקבל עם התנגדות חריפה. אבל כפי מה שאנו יודעים, האמת שלו ניצחה. אחד החידושים שהוא הביא זו היא הפריחה בעולם השירה והנגינה. בעוד שבדור לפניו, לשבת באסיפת מרעים עם שירה ונגינה ועם קצת מזונות ומשקה היה רק בבתי מרזח, הרי שהבעש"ט הפך דבר ועודד מגמה כזו, וראה בכך רק קדושה ותופעה רוחנית וחיובית.
מעולם לא הייתה פריחה כזו בתעשייה המוזיקלית, הן בעולם הגדול והן בעולם היהודי, כמו בדור הזה. אני מתכוון, כמובן, מאז תקופת בית המקדש והנביאים. מעולם לא היה ביקוש פנימי עצום כזה לחוויה, לרגש, להיי, להתמלאות רוחנית. אנשים מדברים היום על התמזגות ועל התחברות רוחנית, בעוד שבדור האחרון דיברו בעיקר על ציות והליכה בתלם. אנחנו בדור אחר וחדש, חברים. זה עניין אחר. אנשים רוצים היום תפילות עם שירה, הלל ראש חודש עם גיטרות, הצעירים הולכים לישון עם הנגנים, והמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מעולמם הפנימי. התרבות המוזיקלית פורחת, ובשנתיים האחרונים מתרבים האירועים המוזיקליים הגדולים מטעמי העיריות וכדו', בהם מביאים אמני רגש או אמני קומזיץ עם גיטרות, להביא חוויה יהודית מעוררת לב לנוער הצעיר.
כשהתחילו הצפירות של ערב שבת עם ניגוני השבת המרגשים, התבטא על כך בזמנו סבי הרבי משומרי אמונים זצ"ל ואמר: "זו היא הכנה רוחנית לביאת הגואל ולבניין המקדש, כי כשיתחילו הלוויים בשירתם בבית המקדש בוודאי יישמעו השירים המיוחדים והנשגבים הללו ברחובות ירושלים, ואי אפשר להביא אורות גבוהים כאלו בבת אחת, ולכן מרגיל אותנו הקב"ה בחוויות כאלו לאט לאט. גאולתן של ישראל קמעא קמעא. כמובן שהחוויה של שמיעת שירת הלוויים תהיה פי אלף יותר עמוקה ומטלטלת, אך לכך צריך הכנה נפשית רוחנית מספיקה". אני מוסיף ואומר: הפריחה המוזיקלית הגדולה הזאת היא אולי גם כן הכנה נפשית ורוחנית למוזיקה הרוחנית והעמוקה שבקרוב יתגלה אלינו, המוזיקה של הלוויים בבית המקדש.
אבל בגדול, הביקוש הגדול לשירה, לנגינה, לשהות בטבע, וההתרחקות של חלק גדול מהנוער מהמערכת המוכרת, זהו, במידה מסוימת, גלגול מחדש של תנועת ההיפים. תנועה שמקורה בצימאון רוחני אדיר, מרד קדוש, ביקוש אחרי אמת, אחרי חוויה פנימית אמתית, מה שהם לא זוכים לה בחסידות בו הם נמצאים או בישיבה בו הם לומדים. הבעיה העיקרית היא שחסרים אנשים במערכת שיכירו בחשיבות ובצורך הגדול. לפעמים אני מסתובב ברחוב ותיק הגיטרה בידי, ואני רואה צעירים חמודים עוברים לידי, מחייכים, ואני מבחין ומרגיש איך שהלב שלהם מתמלא באיזו געגוע. הם גם רוצים משהו. רוצים לצאת אל השדות ואל היערות, אל הסלעים והמעיינות. רוצים לצאת אל השקט, אל הטבע, קצת מוזיקה אמתית ורוחנית. אבל מוזיקה שהם יאהבו, ולא מה שהמשגיח יחליט להם שהם צריכים לאהוב. אני רואה והלב שלי יוצא. לו רק יכולתי הייתי פועל שפעם בשבוע כל הישיבות מוציאים את הצעירים אל חיק הטבע, עם כלי נגינתם בידיהם, ונותנים להם לשיר את מה שהם אוהבים לשיר. איזה תיקון עולם היה קורה בכך. איזה תיקון עולם.
אולי ביום אחד יבינו את זה, כמה אנשי חינוך בישיבות. אולי ביום אחד יבינו את זה בחסידויות. ואז הם יעודדו את צעיריהם ויארגנו להם חוויות כאלו בחיק הטבע, בהם ישולבו שיחות נפש פתוחות, מוזיקה רוחנית טהורה, וחיבוק טהור לטבע הגדול והכל כך אלוקי. אולי ביום אחד הם יבינו שזו איננה מגמה של בריחה אלא להיפך, מגמה של חיפוש רוחני טבעי, חיפוש אחרי רוחניות יותר כנה ובריאה וחיפוש אחרי קשר יותר גדול ואמתי עם הבורא. וביום שהם יבינו את זה, אחח... עולמינו הרוחני ייראה כל כך אחרת. הישיבות והחסידויות ייהפכו למרכזים רוחניים אמיתיים, בהם אפשר יהיה למצוא ולשמוע דיבורים של אמת. אני חוזה בעיני רוחי להקות של בני נוער צעירים המתבודדים להם עם משפיעים רוחניים שמבינים לליבם, שרים, משוחחים, בגילוי לב ובטוהר של מילים. אני חוזה בעיני רוחי, וליבי מתרומם. מי ייתן ואין זה חלום בלבד.
עוד לא התאוששנו מהסערה הקרליבכית - קומזיצית שהתחוללה שבוע שעבר. בכל פינה בעולם, מנייני קבלת שבת, קומזיצים, ערבי שירה, הופעות, מאמרים וכתבות, הרצאות וזיכרונות. גם אני כתבתי מאמר לזכרו, על ההשפעה הגדולה שהייתה לו לר' שלמה על נפשי. מורשת בלתי נשכחת הוא השאיר לדור שלנו, מורשת שרק גדלה ומתחזקת מיום ליום ומשנה לשנה. ואני שואל את עצמי, מה פשר הדבר, מהו הסוד הגדול של המשיכה הבלתי מובנת אל כל ההתקמזצות הזאת, אל כל התעשייה הרגשית - חווייתית הזאת? וזה לא קשור רק לתעשיית קרליבך. מיום ליום מתגברת התופעה שנקראת בשמה "קומזיץ". התכנסות של אנשים ובעיקר צעירים כשבידם כלי נגינה ובמיוחד גיטרות ודרבוקות, מתכנסים באיזה בית או חצר או מול איזה חוף שקט עם גלים, אוכלים כמה רוגאלאך ושותים קולה, ומיד אח"כ: 'לבקש רחמים, לבקש רחמים, אוי כעני בפאאייתח"... וככה מחרוזת ארוכה של שירי רגש. "אוי, ויהיו רחמיך מיייתגוללים...מייתגולאלייהיייייים... וכמובן מיד, "ריבון העולמים ידעתי ידעתי ידעתי"... תופעת ה'קומזיץ'. תופעה שהתחילה אולי יותר עם ה'ערסים', אבל השתרשה עמוק עמוק אל תוך המחנה, אל עולמם של בחורי הישיבות ושל האברכים הצעירים, חסידים, ליטאים או כל מגזר אחר. אז מה זה אומר על הדור שלנו, על הנוער שלנו, ומה פשר תופעה זו שבשנה האחרונה אפשר לומר קיבלה את הגושפנקא הרשמית של חלק בלתי נפרד מהווי החיים של הדור הצעיר?
אפשר לומר ככה ואפשר לומר ככה, אבל אני אומר: כל הקומזיצים האלו, ההתכנסויות הקומזיציות הללו בחיק הטבע, הם כולם סממנים מפורשים של תנועת מרד רוחנית. אני רוצה, ברשותכם, לחזור קצת אחורה, אל שנות השישים. תופעה עולמית ששוררת בעולם, תופעת ה'היפים', 'נוער הפרחים' כפי שקרו להם. מסתובבים להם עשרות אלפי נערים ברחובות, בעיקר באמריקה, נערים שמאסו בממסד ובחינוך הישן, והם עורכים להם התכנסויות המוניות. הם מסתובבים עם גיטרות ודרבוקות או כל מיני כלי נגינה, ישנים באוהלים, מקימים פסטיבלים של מוזיקה בכל מיני סגנונות, מדברים על היי רוחני, מקימים גם אוהלים או פסטיבלים במקומות טבע כמו שדות ויערות, מעודדים בכלל חזרה לחיים בחיק הטבע, מתנסים בכל מיני שיטות רוחנית שיביאו להם אולי את החוויה הרוחנית הנכספת, ומטיפים לאהבה, אחווה, ראיית הטוב שבכל אדם, ושלום עולמי. 'היפים'.
הדור הבוגר לא ממש ידע איך להתייחס אליהם. רובם ראו תנועה זו כשלילית מאוד וכתופעה של אנרכיזם רוחני, התפרקות המערכת. אך, מאידך, היו שראו את המגמה כניצנים של התפתחות רוחנית, ביקוש אחרי האמת, מיאוס הדור הצעיר בשקר וביובש הרוחני הפנימי של הדור הבוגר, וניסיון להביא אור גדול וגבוה יותר לעולם. הרבי מליובאוויטש זצ"ל, למשל, ראה בשורשי התנועה סממנים של ביקוש רוחני פנימי וצימאון לעולם של גאולה. מי שהתייחס אליהם בעיקר וראה את הקדושה הפנימית שבהם היה רבי שלמהל'ע קרליבך. הוא הקים להם בסן פרנסיסקו ובמנהטן בתי כנסת מרכזיים והביא להם את היהדות בסגנון הרוחני - חווייתי שהם ביקשו, וכך הוא הצליח להחזיר בתשובה רבים מהם. אבל בגדול, בעולם החינוכי לא נתנו להם את המענה הנכון, והרבה הרבה מהנוער הקדוש הזה אבד בתהומות הנשייה. חלקם פנו אז לתעשיית ההייטק והשקיעו שם את כל האנרגיות הגדולות שלהם והם אלו שפיתחו בגדול את מה שנקרא היום הרשת הגלובלית. בגדול מה שקרה הוא, שלא נתנו את הכלים הנכונים לאורות הגבוהים שהגיעו לעולם.
חברים יקרים. אני מזהה תנועת מרד חדשה. זוהי תנועת מרד רוחנית מה שאני רואה מול עיניי. תנועת מרד אמנם, אך חיובית וקדושה. וזה מזכיר לי מה שהבעש"ט הק' עשה בזמנו, כשהוא ראה את הקיבעון הרוחני, את היובש, את הערך המוחלט שנתנו רק לאליטה הלמדנית והזלזול בפשוטי העם, ואת הזלזול בעיקר, שהוא החיפוש הרוחני האינסופי לקרבת הבורא. הבעש"ט בא וגילה שאפשר למצוא את הבורא בכל מציאות. בטבע, בשירה, בדיבור לה' ובאמירת תהלים, באסיפת מרעים, באכילה ושתייה, ואף ביגיע כפיים. הבעל שם טוב ראה קדושה בכל הנעשה בעולם, בכל הבריאה. זו הייתה, בזמנה, במפורש תנועת מרד. ולא בכדי זה התקבל עם התנגדות חריפה. אבל כפי מה שאנו יודעים, האמת שלו ניצחה. אחד החידושים שהוא הביא זו היא הפריחה בעולם השירה והנגינה. בעוד שבדור לפניו, לשבת באסיפת מרעים עם שירה ונגינה ועם קצת מזונות ומשקה היה רק בבתי מרזח, הרי שהבעש"ט הפך דבר ועודד מגמה כזו, וראה בכך רק קדושה ותופעה רוחנית וחיובית.
מעולם לא הייתה פריחה כזו בתעשייה המוזיקלית, הן בעולם הגדול והן בעולם היהודי, כמו בדור הזה. אני מתכוון, כמובן, מאז תקופת בית המקדש והנביאים. מעולם לא היה ביקוש פנימי עצום כזה לחוויה, לרגש, להיי, להתמלאות רוחנית. אנשים מדברים היום על התמזגות ועל התחברות רוחנית, בעוד שבדור האחרון דיברו בעיקר על ציות והליכה בתלם. אנחנו בדור אחר וחדש, חברים. זה עניין אחר. אנשים רוצים היום תפילות עם שירה, הלל ראש חודש עם גיטרות, הצעירים הולכים לישון עם הנגנים, והמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מעולמם הפנימי. התרבות המוזיקלית פורחת, ובשנתיים האחרונים מתרבים האירועים המוזיקליים הגדולים מטעמי העיריות וכדו', בהם מביאים אמני רגש או אמני קומזיץ עם גיטרות, להביא חוויה יהודית מעוררת לב לנוער הצעיר.
כשהתחילו הצפירות של ערב שבת עם ניגוני השבת המרגשים, התבטא על כך בזמנו סבי הרבי משומרי אמונים זצ"ל ואמר: "זו היא הכנה רוחנית לביאת הגואל ולבניין המקדש, כי כשיתחילו הלוויים בשירתם בבית המקדש בוודאי יישמעו השירים המיוחדים והנשגבים הללו ברחובות ירושלים, ואי אפשר להביא אורות גבוהים כאלו בבת אחת, ולכן מרגיל אותנו הקב"ה בחוויות כאלו לאט לאט. גאולתן של ישראל קמעא קמעא. כמובן שהחוויה של שמיעת שירת הלוויים תהיה פי אלף יותר עמוקה ומטלטלת, אך לכך צריך הכנה נפשית רוחנית מספיקה". אני מוסיף ואומר: הפריחה המוזיקלית הגדולה הזאת היא אולי גם כן הכנה נפשית ורוחנית למוזיקה הרוחנית והעמוקה שבקרוב יתגלה אלינו, המוזיקה של הלוויים בבית המקדש.
אבל בגדול, הביקוש הגדול לשירה, לנגינה, לשהות בטבע, וההתרחקות של חלק גדול מהנוער מהמערכת המוכרת, זהו, במידה מסוימת, גלגול מחדש של תנועת ההיפים. תנועה שמקורה בצימאון רוחני אדיר, מרד קדוש, ביקוש אחרי אמת, אחרי חוויה פנימית אמתית, מה שהם לא זוכים לה בחסידות בו הם נמצאים או בישיבה בו הם לומדים. הבעיה העיקרית היא שחסרים אנשים במערכת שיכירו בחשיבות ובצורך הגדול. לפעמים אני מסתובב ברחוב ותיק הגיטרה בידי, ואני רואה צעירים חמודים עוברים לידי, מחייכים, ואני מבחין ומרגיש איך שהלב שלהם מתמלא באיזו געגוע. הם גם רוצים משהו. רוצים לצאת אל השדות ואל היערות, אל הסלעים והמעיינות. רוצים לצאת אל השקט, אל הטבע, קצת מוזיקה אמתית ורוחנית. אבל מוזיקה שהם יאהבו, ולא מה שהמשגיח יחליט להם שהם צריכים לאהוב. אני רואה והלב שלי יוצא. לו רק יכולתי הייתי פועל שפעם בשבוע כל הישיבות מוציאים את הצעירים אל חיק הטבע, עם כלי נגינתם בידיהם, ונותנים להם לשיר את מה שהם אוהבים לשיר. איזה תיקון עולם היה קורה בכך. איזה תיקון עולם.
אולי ביום אחד יבינו את זה, כמה אנשי חינוך בישיבות. אולי ביום אחד יבינו את זה בחסידויות. ואז הם יעודדו את צעיריהם ויארגנו להם חוויות כאלו בחיק הטבע, בהם ישולבו שיחות נפש פתוחות, מוזיקה רוחנית טהורה, וחיבוק טהור לטבע הגדול והכל כך אלוקי. אולי ביום אחד הם יבינו שזו איננה מגמה של בריחה אלא להיפך, מגמה של חיפוש רוחני טבעי, חיפוש אחרי רוחניות יותר כנה ובריאה וחיפוש אחרי קשר יותר גדול ואמתי עם הבורא. וביום שהם יבינו את זה, אחח... עולמינו הרוחני ייראה כל כך אחרת. הישיבות והחסידויות ייהפכו למרכזים רוחניים אמיתיים, בהם אפשר יהיה למצוא ולשמוע דיבורים של אמת. אני חוזה בעיני רוחי להקות של בני נוער צעירים המתבודדים להם עם משפיעים רוחניים שמבינים לליבם, שרים, משוחחים, בגילוי לב ובטוהר של מילים. אני חוזה בעיני רוחי, וליבי מתרומם. מי ייתן ואין זה חלום בלבד.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 9 תגובות