שר על האש • טורו של אבי בלום

פעלתנות התזזיתית על ראש ההר, בחפ"ק אוניברסיטת חיפה, לא פוסקת לרגע. ההמולה שאינה שוככת, מצליחה לרגעים להשכיח. כמו בהלת ארגון הלוויית קרוב משפחה יקר, שמדחיקה לרגעים אחדים את צריבת הבשורה המרה.

לילותיה של בירת הכרמל המנומנמת מעולם לא היו ערניים כל כך, כמו בסופ"ש האחרון. את תדירות תדרוכי העיתונות של ביבי, אפילו שדרני 'קווי הנייעס' החרדיים הבלתי נלאים מתקשים להדביק.

בקצב תצלומי המז"לטים, שמדפיסים אנשי חיל האוויר בכל רגע נתון, גם הכבאים המנוסים ביותר מתקשים לעמוד. מאות אנשי תקשורת טרוטי עיניים, רומסים בגלגלי ניידות השידור את מעט הירוק שעוד נותר על ההר. את בולמוס השידורים, גם הם מתקשים לשרוד.

רק כשאתה מתרחק מההמולה, בנסיעה שקטה ודוממת בג'יפ הכיבוי של נציב כבאות והצלה, רב טפסר שמעון רומח, משתלט שקט, משתררת דממה. הבזקי המחשבה, כמו לשונות האש, מדלגים במוחך מצד לצד, מקצה לקצה, ללא כל שליטה, ככל שהנך הולך ומתקרב למוקדי הבעירה. בינות הבתים השרופים בבית אורן, אודים עשנים ומפויחים שבצידם כלי רכב שרופים עד כלות, שוררת דממת מוות. רק יללת החתולים חותכת את האוויר. נשמעת לרגע כמו קינת אדם.

דרך המוות מתפתלת באיטיות, בין כבאים כבויים בצידי השבילים, לגזעים חרוכים החוסמים את הכביש. פנסי רכבי הכיבוי המהבהבים והפרוז'קטורים המסנוורים של כלא דמון השומם, מטילים אור נוגה עד לקצה המשעול, מקום האסון.

מוצאי שבת מקץ, יותר מארבעים ושמונה שעות אחרי, הריח הנורא עדיין עומד באוויר, הודף אותך לאחור. משכיח באחת את כל הספינים הפוליטיים והטריקים התקשורתיים שהפוליטיקאים שם למעלה, על ראש ההר, לא מפסיקים לייצר.

אנשי זק"א, עטופים מכף רגל עד ראש, משתלשלים בסנפלינג, מחזיקים שקיות אטומות ומלקטים שרידים. שמעון רומח מחווה בידיו לעבר המדרון: "לכאן הם קפצו ברגע האחרון, נערמו אחד על השני בתקווה אחרונה למצוא מחסה. כך מצאנו אותם, כולם ביחד. רק הכבאי שהכיר את התוואי, הבין שבין העצים אין סיכוי לשרוד וניסה לברוח על שביל האספלט, האש תפסה אותו אחרי מאתיים מטר, לא היה לו שום סיכוי".

מחשבה אחת לא יוצאת מהראש: מה הם חשבו ברגעיהם האחרונים, כשחוסר האונים אחז בהם, כשאימת המוות שיתקה אותם, איך הם סיימו, כמה סבלו. מאוחר יותר, בתחנת הכיבוי הסמוכה, אנו פוגשים בחבירו של צופה האש אלעד ריבן ז"ל, אשר זינק על רכב הכיבוי שדהר לעזרת הסוהרים הלכודים ועלה עמם באש. הצופה הזה – מספר רומח - הוא הנער הראשון שהגיע למקום השריפה, בעקבות חבירו שנספה. "אל תזכיר את שמי", מבקש הנער הצעיר בעיניים מושפלות, עיניים שמאגרי דמעותיהן יבשו: "אני כבר לא מסוגל לבכות. תאמין לי, האש לא התפשטה לעברנו רק בגלל הדמעות ששפכתי שם. אי אפשר להפסיק לחשוב מה עבר לו בראש ברגעים האחרונים. בבית אינני נרדם, לכן אני פה, מנסה לעבוד ולשכוח, אבל לרגע לא מצליח".

ועוד הרהור של מחשבה, בין ניצוץ לגץ, בין אפר לרמץ. כאן על הכרמל, בשיחה כואבת ומרתקת כאחת עם פרח כבאות שנכון להמית עצמו בכבשן האש בכדי להציל חיים, אתה חש לפתע, כזר שלא יוכל להבין את התחושה של מסירות נפש, במלוא מובן המשמעות. אם להבין אי אפשר, לפחות נלמד להעריך.

מנהיג לבעירה

בחזרה לפוליטיקה הקטנה שעל ראש ההר: מעולם, ולכל הפחות מאז מלחמת יום הכיפורים, לא היה בישראל ראש ממשלה שסיים לטפל במחדל, וחווה תוצאה מיידית של עלייה בסקרים.

מגולדה מאיר ועד לאהוד אולמרט, התרגלנו לעונש מיידי: עליהום ציבורי שאוחז בשדרות העם, מתפשט כמו אש תופת בכרמל, שורף את שאריות האהדה הציבורית של ראש הממשלה המכהן, חוסם את קנה הנשימה הפוליטי.

אצל ביבי, נס גדול היה פה, התוצאה הפוכה: תדמיתו שהייתה בשפל, התחזקה. אפילו הסקרים שהתפרסמו בראשית השבוע עם שוך הלהבות, מחמיאים ומקפיצים את הליכוד בחמישה מנדטים. זה קורה דווקא למי שלשכתו הפכה בשנתיים האחרונות לסמל הבלגן והבלבול. לאיש שעליו נאמר, שהתנהלותו מוציאה שם רע לחלטורה. דווקא התכונה הזאת של חוסר ארגון, הפכה את האיש לאומן האלתור, אלוף השליפות, ואפשרה לו לצלוח את מבחן האש.

נקודת התורפה, הפכה לנקודת החוזק.

לזכותו ייאמר, שקלט ברגע הראשון את פוטנציאל האש. האיש שתיאורי הססנותו נמרחים מדי שבוע בכותרות העיתונים, החליט וחתך. שיחות הטלפון למנהיגי העולם בבקשת סיוע אווירי, היו מיידיות, ללא רגע של התמהמהות מיותרת. זו הייתה החלטה שהכריעה את המערכה בשטח, ולא פחות חשוב, הצליחה לייצב את מצב הרוח הלאומי, ליצור תחושה של מנהיגות פנימית וחיבוק חיצוני. הישראלים חסוכי אהבת זר, מתרפקים על כל חיבוק, אפילו של ארדואן הטורקי.

ההתייצבות מול המצלמות והמיקרופונים, הייתה במקום. לבוש שחורים על פי צו אופנת המלחמה. נטול עניבה מהודרת, שברגעים כאלו עשויה להפוך לעניבת חנק. עם מבט רציני ונוקב, אך לא חרד והיסטרי. בקול הבריטון הסמכותי החביב עליו. רק קסדת כבאים לראשו, סטייל פוטין, חסרה כדי להשלים את התפאורה. ביבי, כמו למד מטעויות של מנהיגים אחרים בארץ השידורים הבלתי מוגבלים: הנשיא בוש בסופת קתרינה, ואובמה במשבר דליפת הנפט במפרץ מקסיקו, שידרו ריחוק והיסוס. כשיצאו לאומה, עשו זאת מעט מדי ומאוחר מדי.

ביבי, כאילו התבונן בהתנהלותם ולמד מה כן צריך לעשות: טיסות מתוקשרות מעל מוקדי האש, תדרוכים מוקפדים בנוכחות צמרת המשטרה והצבא, הנחתת הוראות לשרים לעיני המצלמות והתעניינות בפרטי הפרטים. ההרגשה הייתה כי יש מנהיג לבעירה.

לרגעים מסוימים הייתה תחושה של טו מאצ' – יותר מדי: כך כשהתעקש, מול המצלמות, שה'סופרטאנקר', המטוס האימתני, ימריא לגיחה לילית. כאשר אנשי המקצוע ייתרו את הצורך, תמה, כמו ילד שקיבל צעצוע: "הרי שילמנו". גם נאום הניצחון, שהוגש במונחים ובעגה של נאום צ'רצ'יליני, היה פתטי משהו. ואחרי הכל, ביבי לא היה יכול לצפות לתוצאה טובה יותר. את 'טבילת האש' הוא עבר בשלום. אחרים פחות.

להפציץ מהאוויר

התלוויתי לאלי ישי במוצ"ש האחרון, בדרך הארוכה מהר נוף השלווה לנופי הכרמל הבוער. לא קלה דרכו. למעלה מעשור מכהן ישי כיו"ר ש"ס. כבר עברו עליו שעות קשות, לילות מרים, רגעים מעיקים. לא כאלו. עם עוצמת אש כזאת הוא מעולם לא התמודד. ליצמן בפרשת ברזילי וגפני במשבר 'הבטחת הכנסה לאברכים', לא חוו ביחד פרומיל ממה שעובר עליו בימים אלו.

לישי לא לקח זמן רב מדי כדי לקלוט שהוא עומד להפוך ל'שר על האש'. כבר בשעות בין הערביים של יום חמישי האחרון, כשהחלו להתברר ממדי האסון, הבינו בסביבתו כי 'משטר הרוחות' התקשורתי, לא יפסח עליהם. שר הפנים, ממונה מתוקף תפקידו על מערך שירותי הכבאות. רק טבעי שייאלץ להתמודד עם שאלות קשות.

ישי פתח ומסיים את העשור כשר הפנים. הוא מכיר את המשרד יותר מכל השרים האחרים שכיהנו בין לבין. השאלות שמרחפות באוויר, אמיתיות ומתבקשות: כיצד הידרדר מערך שירותי הכבאות לתחתית הסולם, מה עשה בעניין, ובעיקר מה לא עשה. האם הטיל את מלוא כובד משקלו, או שמא ירה אזהרות לחלל האוויר, רק כדי להפיל את התיק על אחרים.

בלשכת ישי הריחו את העשן, וכמו כבאים המצוידים בכלים לא רלוונטיים, ניסו לחפש תשובות בדרך המקובלת: אנשיו, לא עצמו עין. ישבו על המחשבים לתוך השעות הקטנות של הלילה עד ששמו את היד על ים של מסמכים ופרוטוקולים שטור פוליטי מצומצם בן שני עמודים לא יכול להכיל. כדי לעשות זאת, יש צורך בהוצאת כרך חדש של 'מכתב מאליהו'. יש שם הכל: פרוטוקולי דיונים, תיעוד התרעות, חלופת מכתבים עם כל גורמי השלטון, כולל מבקר המדינה.

המכתב הבולט ביותר, הוא זה שנשלח בתקופת כהונתו הראשונה במשרד, בממשלת שרון. היה זה כאשר מפקד חיל האוויר, אז איש חוות השקמים דן חלוץ, וכיום המתפקד הטרי של 'קדימה', הצליח להוביל החלטה על הפסקת מערך הכיבוי המוטס שהתבצע באמצעות מסוקי היסעור. שר הביטחון שהביא את ההחלטה לממשלה, היה פואד בן אליעזר. אלי ישי היה היחיד שהתנגד. מה חבל שנהרי לא הגיש ערר.

שר הפנים ישי, שלח אז מכתב בהול לשר הביטחון בן אליעזר: "שריפות יער וחורש לרוב מסכנות חיי אדם ועלולות להתפתח לאסון המוני. העובדה כי הצתות יער וחורש מתבצעות על רקע לאומני מחריפה את המצב. אבקש להנחות את צה"ל להמשיך ולסייע בכיבוי מהאוויר". את המכתב הזה, שלפו השבוע אנשי ישי והתאימו לסיטואציה, כמו דורשי רשומות שתמיד ימצאו לאחר מעשה בהפטרת פרשת השבוע, פסוק שחזה את האירוע.

ביום שישי, עוד היה מי שחשב שהצפת המסמכים הזאת תסייע כדי להפוך את המגמה, להסיט את האש מהם והלאה. נציגי הכבאות צידדו בעמדתו, ח"כ שלי יחימוביץ הביעה תמיכה. אפילו איש שינוי, שר הפנים לשעבר אברהם פורז, הסביר שאלי ישי לא אשם. "נראה שיש מישהו ששמר עליך ואמר לך מראש מה לכתוב", אמר לישי בצהרי יום שישי שר הביטחון, אהוד ברק.

עצם המחשבה שבכך יהיה די, הייתה טעות. כשמדובר בשר פנים שמתנהלת נגדו הסתה תקשורתית במספר מוקדים - מילדי העובדים הזרים ועד אמסלם – הבערת מוקד ההסתה הנוסף, הייתה רק עניין של זמן.

חלפו מספר שעות והתברר לישי כי כל מסמך שישלוף, ייזרק כחומר בעירה נוסף למדורה התקשורתית. פיזור המסמכים, הועיל כמו שליחת מטוס פייפר של 'כים-ניר' ליערות הכרמל. המים לא משפיעים במאום, מתאדים באוויר מעוצמת השריפה. במוצאי שבת, מול התקשורת העוינת שנעצה בו שיני רוטוויילר, גילה ישי שמצבו זהה לזה של ח"כ הרב אמסלם בפני מועצת החכמים: כל מה שיאמר ישמש לרעתו.

ניפגש בוועדה

בלי לומר מילה, נקט נתניהו עמדה. כשהודה לשרים הפעילים, השמיט את שמו של ישי. כשיצא לסיור בשטח, בחר לעשות זאת בלעדיו. אז נכון, מאחורי הקלעים מנהלים השניים שיחות - בעיקר חד-צדדיות, שבהן ממטיר ביבי על ישי את כל החומרים מעכבי הבעירה שיש לו במלאי, במטרה להניא את ישי מדרישתו להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אבל בימים שכאלו, כשהרייטינג של שידורי החדשות שובר שיאים, התקשורת היא חזית וחזות הכל. כל מעשיך במסך מתועדים, וביבי הוא הראשון שמבין זאת.

ישי נאלץ לבחור בין דבר לכולירה: מחד, שתיקה הייתה מתפרשת כהודאה באשמה ולפיכך לא היוותה אופציה. מאידך, כשדיבר וגלגל את כדור האש ממנו והלאה, קומם עליו את ראש הממשלה. "למה הוצאת את המסמכים לתקשורת?", שאל אותו במוצ"ש גורם בכיר באוצר המקורב לראש הממשלה. ישי הזכיר לבכיר שעל הקו, כי בסיפור הזה, הוא התגונן ולא תקף: "לא אני רצתי לתקשורת מיד אחרי האירוע כדי לספר שהאוצר העביר מאה מיליון שקלים למשרד הפנים".

אפרופו סיפורי המיליונים: מעיון בים המסמכים מתברר כי לא רק שהאוצר התחייב להעביר מאה מתוך חמש מאות מיליון שנדרשו. גם המספר מאה הוא אגדה בלבד. בפועל, העביר האוצר 27 מיליוני שקלים בלבד, וגם זה רק לפני שבועיים. בצד נותרו עוד 13 מיליוני שקלים, כהרשאה תקציבית לשנת התקציב הנוכחית, שאינה ניתנת למימוש מיידי וזקוקה לאור ירוק סופי של נערי האוצר. כל שאר הסכום, הוא הבטחה תקציבית לשנים הקרובות שתלויה, כמו חלום באספמיה, במימון עצמי נלווה של הרשויות.

הררי המסמכים שמתויקים בקלסרים, מוכנים ומזומנים לוועדת חקירה, עושים לביבי רע על הנשמה: כך לדוגמה, פרוטוקול המתעד דיון שנערך לפני כשנה, בהשתתפות ראש הממשלה, בתאריך 30 בדצמבר 2009, בנושא מערך הכבאות. על הפרק עמדה השאלה האם להתנות את תוספת התקציב לכבאות, בהטלת איסור על כבאי ישראל להתאגד במסגרת ועד עובדים ולנקוט בשביתות - דוגמת ההגבלה שהונהגה בחוק כלפי צה"ל והמשטרה.

שמעון רומח ואלי ישי שישבו בדיון, טענו שאי אפשר להשתמש בתוספת התקציב החיונית כקלף במשא-ומתן מול הכבאים, בשעה שעל כף המאזניים מונחים חיי אדם. אבל ביבי חשב אחרת,
והציע, "לבחון אם הציבור אכן סבור שתהיה זכות שביתה". ואיך? באמצעות ביצוע סקר. אלא מה?
ראש ממשלת הלמ"ס, ביבי נתניהו, הסביר במהלך הישיבה כי: "הדיון במערך הכבאות אינו מוכן דיו לדיון בראשות ראש הממשלה. על מנת להביא את הנושא להכרעת ראש הממשלה יש לבצע סקרים בנושא תפיסת הציבור את מערך הכבאות כמציל חיים". לקרוא, וכשמדובר בביבי, גם להאמין.

ושוב, בל נתבלבל. בקרב התקשורתי בין ראש הממשלה לשר הפנים, ביבי ניצח בנוק-אאוט. הרי רק מול אלי ישי, יכול ביבי נתניהו לזכות באהדת התקשורת העוינת. שר הפנים מבין זאת. דרישתו להקמת ועדת חקירה, מזכירה את התנהלות אותם אישי ציבור חשודים שהתקשורת חורצת את גורלם בלא משפט, ובלית ברירה, תולים את יהבם ביושרת המערכת המשפטית בתקווה שלא תושפע מהכרעת התקשורת.

וכי מה עוד נותר לאלי ישי במצבו? רק לכוון בתפילת 'מי שענה לאליהו בהר הכרמל'.
שר הפנים באמת מאמין, שבכל קונסטלציה, בטח שמול חבורת קשישים בגילאי וינוגרד וטירקל – והרי אין סיכוי שביבי יסכים ליותר מכך – הוא ייצא נקי. והרי הוא היחיד שהתריע, הזהיר, שלח, תיעד. יש לו ים מסמכים, שיותירו על קשישינו רושם בל יימחה. זו הסיבה שכבר בישיבת הקבינט ביום שישי, זרק שר הפנים לחלל חדר הישיבות את הדרישה להקמת ועדת חקירה. ביבי הגיב בלוליינות: "במועד המתאים תקוים הפקת לקחים ראויה". כעת הוא עושה הכל כדי שהמועד המתאים לא יגיע.

ועדת חקירה היא אימתו של נתניהו, ולא פחות מכך, של שר האוצר שטייניץ. נערי האוצר הם בעלי הבית האמיתיים במדינה. העליהום על ישי מילט אותם ממוקד האש. בוועדת בדיקה הכל ייפתח מחדש. בכלל לא בטוח שישי ייצא נקי (ממכתב המבקר הנלווה לדו"ח שעומד להתפרסם ביום רביעי, גם שר הפנים לא יוצא טוב, בלשון המעטה). בטוח שביבי ושטייניץ ייצאו מלוכלכים.

זו הסיבה שביבי עושה ויעשה הכל כדי להימלט מוועדה – כל ועדה: לא בדיקה ממשלתית, ובטח שלא חקירה ממלכתית. אם אפשר, אפילו לא דו"ח מבקר המדינה, שבקונסטלציה מסוימת, אם הוועדה לביקורת המדינה שנשלטת בידי ח"כ יואל חסון מקדימה תחליט, עשוי (בעיני ביבי, עלול) להוביל לוועדת חקירה ממלכתית. לכן ניסה ביבי, בה בשעה שהזמין למרחב האווירי של ישראל את כל מטוסי תבל, לשכנע את המבקר לעכב את פרסום דו"ח הביקורת על מערך שירותי הכבאות, במטרה להרוויח זמן. לינדנשטראוס לא קנה את הספין. אם יש מישהו שמבין בתקשורת טוב יותר מראש הממשלה, זהו מבקר המדינה.

ביבי כאמור, בונה על הטווח הקצר, ובאשר לטווח הארוך: בפרפראזה לאמרתו הכלכלית של ג'ון מיינרד קיינס, "לטווח הארוך כולנו מתים". פוליטית. רק פוליטית.

העיירה בוערת

עד לרגע שבו נשלף הנשק החלוד של תקציב הישיבות, זה היה הקרב האישי של אלי ישי: שר הפנים מול כל העולם. טרם נולד הפוליטיקאי שלא רכש לו אויבים. גם לישי יש כאלו, אפילו בתוך הבית.

כל זה השתנה באחת, כשהמשוואה התקשורתית שהוצגה הייתה: תקציב הישיבות והבטחת הכנסה לאברכים, מול מערך שירותי הכבאות. זה מול זה, 'מה עשית בשביל מדינה', ישיבות או כבאות. בסרט הזה היינו, ולצערנו גם נהיה. ליער ההסתה הזה אנו נכנסים מראש בעמדת נחיתות. אפילו לכבאי ישראל יש אמצעי כיבוי אפקטיביים יותר.

כשהעיירה בוערת, אין לנו את הלוקסוס לנהל בינינו את מלחמות היהודים שכה חביבות עלינו. זו הסיבה שראינו השבוע את כל המערכת החרדית מתייצבת כאיש אחד נגד המגמה, המודיע כמו המבשר, יתד כמו יום ליום.

בסיפור הזה, אלי ישי הוא הכתובת. כולנו המטרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!