מה הרב שך היה אומר על בחירת טראמפ

1.
אחרי שעיכלנו את ניצחונו ההיסטורי של הנשיא דונלד טראמפ במרוץ ההיסטרי לבית הלבן בוושינגטון, תגובותיו של עם-ישראל מתחלקות לשלוש קבוצות מרכזיות (ויש יהודים טובים, שבתוך-תוכם קיימות שלוש דעות משתנות): אלה החיים באופוריה, אלה השמחים ואלה שעדיין חוששים.

יום למחרת הניצחון, שאל אותי בן-משפחה, תושב אחת ההתנחלויות הגדולות: "אתה הרי כהן, האם אתה כבר מוכן לקראת בניית בית-המקדש?". מה?!, תמהתי. על מה אתה מדבר? הוא מיהר להסביר: "הרי טראמפ, עם ה'שיגעון' החיובי שלו, מסוגל מחר לשלוח מסר לישראל: מצידי, אתם יכולים להתחיל לבנות על הר הבית את בית המקדש!".

ובאמת, משוגע או לא, מה שחשוב לנו – כיהודים וכישראלים – הוא יחסו של הנשיא הנבחר לעם ישראל ולארצו. יועציו וידידיו היהודים לצד ראשי הערים החרדיות אשר מעבר לגבולות הקו הירוק, מיהרו לחגוג את ניצחונו ולנופף בהבטחותיו המפורשות של הנשיא הנבחר בעד בנייה בהתנחלויות.

לשמע קולות אלו, קפצתי על מקומי. על שום מה ולמה צהלות השמחה? כלום הפכנו באחת לחרדים-לאומנים? הרי מרן ראש-הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, עמוד האש אשר הלך לפני המחנה עד יום הסתלקותו לפני ט"ו שנים – זעק שוב ושוב נגד 'התגרות באומות'?

תורה היא, וללמוד אנו צריכים. שוחחתי השבוע עם תלמיד-חכם ירושלמי, מתלמידיו הקרובים, כדי לקבל דעת-תורה בהירה להשקפתו המדינית של ראש הישיבה.

לדבריו, חברי מפלגות השמאל נהנו לחשוב תמיד שגדול הדור סבור כמותם בהשקפת 'שטחים תמורת שלום'. אליבא דאמת, דעתו של ה'ראש-ישיבה' היתה הפוכה בדיוק: אנשי השמאל תמכו ותומכים בהחזרת שטחים, בשל אהבתם לערבים, הגוברת, למרבה הצער, על אהבתם לאחיהם היהודים בכלל ולאנשי הימין בפרט. אך אהבת-ישראל טהורה שזרמה בדמו של ראש-הישיבה כלפי כל יהודי הביאה אותו להיות דואג וחרד לביטחונם של היהודים, כולל המתיישבים, כאשר התגרות באומות עלולה להביא עליהם ועל כולנו נזקים בלתי הפיכים. ואכן, מי ששמע את הרב שך מדבר בקולו על 'התגרות באומות', שמע את הכאב, את הלב-הרחום, מתוך אחריות לכלל ישראל.

2.
רגע, שאלתי את התלמיד. באילו אומות חשש הרב שך להתגרות? איראן? עיראק? לבנון? עזה?
מה פתאום, השיב לי התלמיד. הוא דיבר על הגדולה שבאומות: המעצמה הגדולה ביותר, ארצות-הברית. עוד מהדהדת באוזנינו זעקתו הנוקבת לראשי המדינה דאז שניסו להפגין שרירים מול הממשל בוושינגטון "דל גאה"! צריך לזכור שאמריקה היא בת-הברית האסטרטגית החשובה ביותר לישראל והמפרנסת העיקרית שלנו. אסור לאבד אותה. ומה לעשות שמאז קום המדינה, מרבית הממשלים ששלטו בארה"ב התנגדו לבנייה בהתנחלויות ו'דחפו' להסכמי שלום.

במובן זה, בחירתו של טראמפ היא בשורה מדהימה. נפל דבר בישראל. ההשקפה הזו – שהפכה את הבנייה בהתנחלויות ל'התגרות באומות' – הייתה נכונה כל זמן שהממשל בארה"ב מתנגד לבנייה בישראל, כך שכל 'התחכמות' ישראלית בנושא היוותה התגרות בארה"ב, אך מהיום והלאה, כאשר לממשל האמריקני אין כל בעיה עם בנייה – מה הבעיה לבנות? אדרבה, יש כאן שמחה גדולה, ואפילו הזדמנות להרחיב את גבולות הארץ ולקיים מצות ישוב הארץ.

ובכל-זאת, יש סיכוי שהחגיגות היו מוקדמות מדי. החיים דינמיים, וטראמפ עוד יותר. כבר למחרת החגיגות, העביר הנשיא הנבחר הבהרה לירושלים אודות ההתנחלויות, וגם מינה כאסטרטג ראשי את סטיבן בנון, שיש המכנים אותו 'אנטישמי', ומישהו הזכיר גם שדווקא בתקופת חוסיין אובמה, צמחה התמיכה הכלכלית של ארה"ב בישראל.

בקיצור, התפילה לא סיימה את תפקידה וטראמפ הוא לא המשיח. נא להירגע.

ועוד מילה: כולם, כולל כותב השורות, נסחפו לכנות את טראמפ 'משיגינע'ר'. אבל רגע, מי החליט שהוא משוגע? ובכלל, במה מתבטא השיגעון של טראמפ? כלום מידותיו מושחתות יותר מהנשיא הקודם-קודם, ביל קלינטון? נקודה למחשבה.

3.
בשבת זו, פרשת וירא, אנחנו לומדים על הכנסת האורחים הראשונה בהיסטוריה. התורה מתארת בפרוטרוט את הכנסת האורחים המופלאה של אברהם אבינו – מזג האוויר, החולשה הפיזית, המלאכים המחופשים לישמעאלים, התפריט הקולינרי העשיר. לעומת זאת, בהכנסת האורחים של לוט במסירות נפש בתו – המופיעה אף היא בפרשה – התורה מקמצת במילים.

מרן הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ה'בית הלוי', מבאר את הדברים בעקבות מקרה אישי שאירע עמו.

ה'בית הלוי' נקלע לאכסניה. בעל האכסניה, שלא הכיר את פני אורחו הדגול, אירח אותו בזלזול והשפלה. מאוחר יותר, כאשר נודע לבעל האכסניה כי מדובר באחד מגדולי הדור, הוא השתטח לרגליו וביקש סליחה ומחילה. "לו ידעתי מי אתם, הייתי מארח את הרב במלא הכבוד", טען. ה'בית הלוי' השיב: "אמחל לך בתנאי שתבוא להתארח בביתי".

בעל הבית נעתר לבקשת הרב. בשהותו בבית רבה של בריסק, הבחין כיצד מארח בעל-הבית את העניים והאומללים לצד רבנים ונכבדים, וכולם מקבלים יחס של כבוד.

לאחר ימים אחדים, פנה בעל 'בית הלוי' לאורחו-מארחו לשעבר ואמר לו: "איזו התנצלות היא זו שאתה אומר לי שלא הכרתי אותי? היחס המשפיל לו זכיתי ממך, אינו ראוי אפילו לאדם מן השוק שבא להתארח אצלך".

וכך הסביר ה'בית הלוי' את שאלתו: אורחיו של אברהם נראו אנשים פשוטים, ישמעאלים, מלוכלכים באבק. לפיכך, להכנסת האורחים של אברהם שיצא מגדרו בעבורם, היה ערך רב. לעומת זאת, לוט ראה שלפניו מלאכים, ולכן אין חידוש במה שכיבד אותם, כי מי לא ירצה לארח בביתו מלאכים?!
מידת הכנסת אורחים איננה נבחנת ביחסו של המארח לאנשים גדולים, אלא דווקא ביחס לאנשים פשוטים הפוקדים את ביתו.

ולא רק הכנסת אורחים. קל לנו להתייחס למי שמקובלים ואהובים בחברה. אבל זאת לא חוכמה גדולה. החוכמה היא להתייחס יפה לאנשים הפחות פופולאריים, פחות חשובים.

אני נזכר בחמלה באותם אזרחים קשיי-יום המשרתים אותנו נאמנה. המנקה בחדר-המדרגות, עובד העירייה שבא לפנות את הזבל, השומר בכניסה לסופר-מרקט, הדוור, הטכנאי שהוזמן מטעם הקבלן כדי לתקן ליקוי בדירה. לעתים, בלא כוונת מכוון, אנו צועקים עליהם (במקרה הרע) או מתייחסים אליהם כמו לעציץ (במקרה הטוב). היי, רגע, גם עציץ צריך להשקות. מדוע כל-כך קשה לנו להאיר להם פנים, לומר "שלום", להגיד "תודה", לשאול "מה שלומך", להציע להוריד למנקה כוס מים או קפה? זה יקח כמה רגעים, ואתם תעשו לו את היום. וגם לכם.

שלמה קוק הוא העורך הראשי של עיתון 'בקהילה' והטור פורסם בעיתון השבוע

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!