אחת ולתמיד - מהי הפרעת או.סי.די?

עד היום, המילה "כפייתיות" הייתה שייכת אצלי לסוג המילים החביבות – אינטליגנטיות, כזאת, שאפשר וכדאי לשלוף אותה מאמתחת המילים המבריקות המשתלבות היטב בכל שיחה, מילים שנשמעות מצוין, ומשתמשים בהן כשרוצים להרשים מישהו. למשל: "הו, אני ממש כפייתית בכל מה שקשור לסדר וניקיון", והנה הכנסנו פן לשוני מתוחכם, המתאר באופן נמלץ ומדעי את המקור הביתי המצוחצח שלנו.

או "אכלתי שוקולד שלם. אני ממש אכלנית כפייתית", ומרגישים, שאולי את לא רזה במיוחד, אבל בהחלט יש לך אוצר מילים עשיר. ולפעמים, סתם, את אומרים: "הדבר הפך אצלי לאובססיה", במקום להגיד שהדבר מעסיק אותנו רבות.

אכן כן, "כפייתיות" וגם "אובססיה" הן מילים המיועדות, לכאורה, לתיאורים משובבים על הדודה שולה, המטורפת אחרי ניקיון וסדר, שאינה מצליחה להירדם אם יש מזלג אחד שאינו רחוץ בכיור החלבי. דודה שולה שהחולצות והמגבות בארונות שלה מועמדות לפרס הסרגל הישר ביותר, שאפשר לאכול אצלה מהרצפה בלי שום הגזמה, וכאשר היא יוצאת לנופש, הגרביים שלה חייבים להיות במגירה הימנית בדיוק כמו בבית.

אנשים מסודרים עד שאפשר להשתגע, אנשים שפנקסי הצ'קים שלהם הם מחזה משובב של כתיבה תמה ומאוזנת, מכונים על ידינו "כפייתיים" ומושכים אליהם חצי הומור.

אבל, קורבנותיה הרבים של מחלת הOCD: הפרעות חרדה כפייתיות טורדניות – סובלים. מאד. הכפייתיות שלהם א י נ ה נושא להתבדחות, לפחות לא בשבילם! אותן מחשבות טורדניות, שאינן בשליטתם כלל, פולשות אל מוחם ומסתחררות בו, אינן מרפות ודורשות התנהגות מסוימת, הנתפסת אצל הצופה מהצד כהתנהגות טיפוסית של חולי נפש: טקסים מטקסים שונים ומשונים, לעיתים ארוכים. לעיתים מוזרים, ותמיד, אבל תמיד, מייגעים ומיותרים.

מקורה של הפרעה חמורה זאת הוא במחשבות אבסורדיות, מביכות או מפחידות המתרוצצות בראש במעגל אין סופי וגורמות לבעליהן להיות מ ו כ ר ח י ם לנהוג בצורה מסוימת, כמו למשל, להיכנס דרך הדלת ואז לחזור שתי פסיעות אחורנית, ושוב להיכנס, על רגל אחת. לספור עד עשר בין מילה למילה שהם קוראים, לשטוף את ידיהם אחרי שנגעו בדבר מה "מזוהם" ונושא חיידקים כמו כסף, מפתחות, ידית של דלת, או כל רעיון אחר שיעלה במוחם, ולחזור ולשטוף, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהן כבר יבשות, סדוקות, ואפילו מדממות. שני אחוזים מכל האוכלוסייה סובלים מהפרעות אלו. בירושלים, מסתבר, יש ארבעה עשר אלף אנשים שכאלו. בארצות הברית ארבעה מיליון וחצי. עד לפני עשרים וחמש שנה, נכללה המחלה בין מחלות הנפש השונות. החרדות והפוביות היו מתפרשות כהתנהגות נוירוטית. אולם כיום יודעים שזוהי מחלה נוירולוגית בלבד. לא מחלת נפש אלא "מחלת מוח", אם אפשר לקרוא לזה כך. כאשר מקור הבעיה הוא בראש, במחשבות. טיפול ביהביוריסטי-קוגניטיבי מחזיר תוך זמן קצר את המטופל לתפקוד תיקני.

מוטרדים
לכל אחד מאיתנו יש לפעמים, לזמן מועט, מחשבות טורדניות. אנחנו לא בטוחים שכיבינו את הגז, והולכים לבדוק פעמיים. יש ימים בהם אנחנו מעט אכלנים כפייתים מרוב לחץ, מתח או דכדוך. אנחנו חושבים שוב ושוב על דברים שאיננו רוצים לחשוב עליהם, ודואגים רבות בידיעה שהדאגה הזו מזיקה נטו, וכמעט כולנו על סף משבר, כאשר חברתנו הטובה לא מתקשרת שבועות ארוכים, ואנחנו שואלות את עצמינו האם הייתי רעה/בלתי נחמדה/דוחה/מעצבנת מדי בשיחתנו האחרונה, שוב ושוב, עד שהיא מתקשרת, ומספרת שהיו לה כמה שבועות עמוסים בטירוף.

יש גם את "חולות הניקיון" המפורסמות, כדוגמת הדודה שולה המוזכרת לעיל, ואני לא מכירה מישהו שלא מבין על מה אני מדברת כשאני מתלוננת ש"שוב נתקע לי שיר בראש ועכשיו אני אצטרך לזמזם אותו עד הערב". אבל כל הדוגמאות הללו אינן התנהגות כפייתית טורדנית, והאדם שחווה אותן יכול לשלול אותן ולשכוח מהן. הריהן רק סימפטומים רגעיים שאינם מלמדים על הכלל. לעומת זאת, הם כן יכולים ללמד על הכעס וחוסר הנוחות שסובל מי שסובל באמת, כלומר מי שלוקה באובססיה.

יש סיכוי סביר, שכאשר תקראו את הדברים, תמצאו שאתם מכירים מישהו שהתנהגותו מזכירה לכם את התיאורים כאן, בין אם הוא מודה בבעייתו ובין אם הוא מסתיר אותה (ויש רבים כאלו), כדאי שתפנו את תשומת ליבו לעובדה שהסבל לא חייב להימשך. הטיפול המקצועי הוא קצר למדי, והסיכויים להיגמל הם רבים מאוד!

ד"ר אברהם בן יוחנן, פסיכולוג רפואי, וד"ר פייגי סורוצקין, פסיכולוגית חינוכית, העובדים במכון "נתיבי לב", הואילו לשוחח איתי על הבעיה, שהיא, לדבריהם, אחת הנפוצות שבעטיין פונים אליהם, ואשר לוקים בה ילדים ומבוגרים כאחת.

"חרדה ופחד הן בעברית מילים נרדפות", מסביר ד"ר אברהם בן יוחנן, "אבל בכל זאת, בפסיכולוגיה, יש ביניהם הבדלים. פחד הוא אותה תחושה בלתי נעימה הנובעת מהיתקלותנו בסכנה או במצוקה ממשית:חיה מסוכנת, דאגה לילד שחזר הביתה הרבה אחרי הזמן, רעשים חשודים בקומה למטה המצביעים על אפשרות שגנב נכנס הביתה, חשש מאי נעימות הכרוכה בנזיפות מאת הבוס, כל אלו הם גורמים אמיתיים וממשיים לפחד. ואולם לחרדה יש פירוש אחר - חרדה היא פחד בלתי רציונלי מפני משהו שלמראית עין אין כל סיבה לפחד ממנו, פחד מוגזם ומופרך".

"אם אנחנו חוששים כאשר כלב בעל מראה מאיים עובר ברחוב, ועוברים למדרכה אחרת או קופצים על הגדר-אנחנו פוחדים. לעומת זאת, אם אנחנו רואים ילדה קטנה בתוך מכונית מחזיקה כלבלבון קטן עם סרט ורוד בזנב ואנחנו עושים את כל הפעולות האלו - אנחנו חרדים. עוד דוגמא: אם אנחנו שומעים רעשי התנפצות בחלון, יהיה זה אך טבעי ללכת ולבדוק, ותוך כדי כך להרגיש איך הלב הולם בפחד. אבל אם איננו שומעים רעש כלל, אבל בכל זאת הולכים כל רגע לחלון, לבדוק תוך חשש והלמות לב, הרי שזוהי חרדה. כאשר עולים במעלית שאינה תקינה, והיא חורקת ומתנדנדת הרי שכל אחד שנמצא בה רשאי לפחד, ואולם מי שנמנע מלהיכנס לכל מעלית, גם לכזו שתקינה, הרי שהוא חרד. פחד ממעליות הוא חרדה נפוצה הנקראת "קלסטרופוביה"- אחת מכמה וכמה סוגים של פוביות".

מה קורה במוח?

"הפרעות כפייתיות מתרחשות כאשר המוח אינו משדר את המסרים הנכונים. עקרת בית נורמלית שואלת את עצמה: "האם הורדתי את החמין מהאש?" ולאחר רגע, היא נזכרת: "כן, הורדתי". והמחשבה גם היא 'יורדת' מהראש. לעומת זאת, בהפרעת חרדה, המסר ש'הכל בסדר' לא מגיע. מחשבות 'נתקעות וחוזרות שוב ושוב. כמו שיהוקים טורדניים.

"לשם סיבור האוזן", ממשיך ד"ר בן יוחנן, "ניתן לדמיין שהמוח הוא כמו דואר, אנחנו מקבלים את המידע הנשלח אלינו: הדואר נקרא וממוין - החומר החשוב נקלט ומעובד, ואת השאר, את הפסולת, אנחנו זורקים. לא כן קורה אצל הסובלים מהפרעות כפייתיות: אצלם הזבל נדבק לתודעה, אותם מכתבים בלתי חשובים מסרבים להיות מושלכים אל סל הניירות, והם משדרים שוב ושוב את המסרים הבלתי חשובים ובהחלט מטרידים שלהם".

"יש משהו טוב בלהיות דרוך, מוכן לסכנה", מעירה הגב' פייגי סורוצקין, "אבל אחרי שאנחנו בודקים, ומוציאים שאין סכנה, יש, באופן טבעי 'אזעקת הרגעה', המוח מקבל את השדר 'עמוד נוח'! וכמו מסמן לכל העמדות להירגע". כל זה אינו קורה למי שסובל מבעיות חרדה. הללו כמו לא חדלים 'לבדוק' שוב ושוב ולעולם לא להיות בטוחים שזה בסדר. ו'זה' יכול להיות קשת רחבה של דברים.

במחקרי מוח שנעשו לאחרונה, התברר, שאנשים שאינם סובלים מאו.סי די, מועבר חומר הנקרא 'סרוטונין' במוח והוא מועבר מתא לתא ביעילות פלאית, ואילו אצל אלו הסובלים מאו סי די, הסרוטונין נספג בחזרה בתא לפני שנקלט כהלכה ע"י התאים הסמוכים, המחשבות כביכול, ואינו עובר לתא הבא אלא חוזר אחור. כדי לבחון את עצמכם האם אתם סובלים אכן מההפרעה או לא, עליכם לשאול את עצמכם שאלה אחת בלבד: כמה זמן מהיממה גוזלות המחשבות הללו? הסובלים מהפרעת חרדה מקדישים לה יותר משעה ביום.

אם כך הוא, ללכת לטיפול ידידינו, ומהר. כי ניתן לטפל בזה היום בקלות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!