כך ירוויחו החרדים מהדרמה בין ראשי מפלגות הימין סביב "חוק ההסדרה"

עם הגב לכותל
אם זו לא היתה הממשלה שלהם – דרעי וליצמן היו יכולים ליהנות בגלוי, בלי להסתיר את החיוך מתחת לשפם. לא בכל יום מזדמן משבר כה יצרי, עם כותרות שליליות ומאבק נגד ביהמ"ש העליון – בלי כל נגיעה לענייני חרדים. בשבוע החולף, היו לנו ימים כאלו לרוב, במסגרת המאבק שלא נגמר על העברת חוק ההסדרה והניסיון שתוצאותיו הכושלות ידועות מראש, למנוע את פינוי עמונה.

ראשון השרים ואולי היחיד מבין המשתתפים בפורום ראשי המפלגות שהטיח בנוכחים את האמת כהווייתה, היה שר הביטחון איווט ליברמן. כפיצוי על הפתיל שהוא האריך לעצמו, איווט נהנה כנראה להדליק פתיל של חברים. "מה שקורה כאן לא מקובל עלי", אמר איווט לשרים בנט ושקד, "אתם הרי יודעים שחוק ההסדרה לא יעבור ועמונה תפונה, אתם הרי מבינים שמבחינה בינלאומית זה יגרום לנו נזקים, וכל מה שאתם עושים זה לנסות להרוויח כמה קולות משיקולים פוליטיים".

ראשי המפלגות נדרכו והתבוננו לעברו של בנט שלא נותר חייב. "אתה מאשים אותי בשיקולים פוליטיים?", ירה שר החינוך מתוך הנגמ"ש, "אתה אשם. אתה זה שהצהיר לפני חצי שנה שעמונה תפונה. רוח המפקד ירדה לשטח והאווירה שנוצרה היא שאין מה לסייע למתיישבים". ליברמן הגיב במבט מצמית ובנט סיים את דבריו. אמר, גמר וקם. "איילת קומי, בואי נצא מפה", הוא קרא לעברה של שרת המשפטים.

בעוד שרת המשפטים עושה דרכה כאיילה שלוחה לכיוון היציאה, השמיע ראש הממשלה את שורת המחץ שלו: "שרת המשפטים, מה קורה פה?", הפטיר נתניהו לעברה לפי עדות אחד הנוכחים המשועשעים, "מה, את העוזרת שלו או שאת שרת המשפטים? מה זה, קומי? כך את נגררת?".

שקד עשתה את דרכה לקומה העליונה – נחושה להעלות להצבעה את הצעת חוק ההסדרה, בוועדת השרים שהיא עומדת בראשה. במשך שעה שלמה נשאר נתניהו בחדר עם ראשי המפלגות – למעט הבית היהודי, כדי לנסות להיחלץ מהמבוך, שהוא עצמו שרטט והתווה. רק חסר היה שידרוש מאיילת שקד בוועדה, כמו מאילנה דיין ב'עובדה', להקריא את תגובת ראש הממשלה בסיומה של הישיבה.

"לכולם היה ברור שאנחנו משחקים בפוליטיקה תקשורתית", שיקף אחד השרים את תחושת הנוכחים, "הרי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שאינו חשוד כשמאלני הסביר לנו שאין ברירה. החוק לא חוקתי, בג"ץ יפסול אותו ומבחינה בינלאומית רק נפסיד נקודות. הוא באמת משוכנע בזה ושכנע גם אותנו. היועץ המשפטי הסביר לנו בטוב טעם שאם אויבי ישראל לא מצליחים כיום להאשים אותנו בפשעי מלחמה ונכשלים בניסיונות להטיל עלינו חרם זה בגלל שיש לנו בית משפט מוערך.

"גם במצב שהעולם כולו רואה ככיבוש, בית המשפט העליון מוסיף לשמור על זכויות האדם והזכויות הקנייניות של הפלסטינים. ברגע שבית המשפט פסק שההיאחזות בקרקעות האלו היא לא רק כיבוש אלא גם גזלה וגניבה, ואנחנו מעבירים חוק כדי לעקוף את החלטה, אין סיכוי שתהיה לנו הגנה של בית המשפט העליון, שהוא המוסד היחידי שמגן עלינו כיום בדין הבינלאומי". עד כאן נאום אחד השרים, שמעולם לא נחשד בעודף אהדה לעטויי הגלימה היושבים במגדל השן.

לומר שנתניהו לא רצה שהחוק יעבור, זהו האנדרסטייטמנט בהתגלמותו. לפי תיאורי הנוכחים, גם לשרת המשפטים, שעשתה קילומטראז' לא רע בתפקיד ונחשבת לשרה משפיעה ומוערכת, ממש לא היה נוח עם הסיטואציה של עימות חזיתי מול בית המשפט העליון. בסיבוב הקודם מול הנשיאה נאור היא החזיקה מעמד פחות מיממה, עד שקיבלה דה-פקטו את הדרישה להימנע מתמיכה בשינוי יחסי הכוחות בוועדה.

בחלל האוויר נותרה תלויה שאלה אחת ויחידה - מחניקה ומוחשית כמו ענן הסיגרים הכחלחל של נתניהו: מי יפיל על מי את האשמה? נתניהו רצה ששרי הבית היהודי יעכבו את ההצבעה, ובשלב מסוים הציע שהיא תידחה ביומיים - עד לשלישי בערב, אחרי שבג"ץ יכריע בשאלת דחיית הפינוי. ביבי הסתמך על הערכת היועמ"ש שהימר בסבירות של שלושים אחוזים על כך שבג"ץ יאשר את בקשת הדחייה, אם לא יתקעו לו אצבע בעין, בוועדת השרים לחקיקה. במונחי ההימורים של הפטרון שלדון, זהו סיכוי ששווה בהחלט לשים עליו כמה ז'יטונים.

שקד טענה מנגד, שההכרעה הפנימית בבג"ץ ממילא כבר נפלה. בסופו של דבר החוק אושר בוועדת השרים ביום ראשון ולמחרת היום דחו שופטי בג"ץ את בקשת עיכוב הפינוי. לשני הצדדים התאפשר להמשיך ולטעון, אמרנו לכם, למרות שהפסיקה נראתה כמו תגובת נגד מהירה. בנט ושקד, הרי הבהירו לנו במערכת הבחירות, שאת המילה התנצלות, הם הוציאו מהלקסיקון.

הווטו הישראלי
בשעה המתוחה שחלפה, בין הדרמה בפורום ראשי המפלגות להצבעה בוועדת השרים לחקיקה, התנהל קרב פסיכולוגי בין בנט לביבי. בשלב מסוים, ניסה ראש ממשלתנו - כמה לא מפתיע - להשתמש בשרים החרדים כמו בפיונים על לוח השחמט. לרגע החליף נתניהו בין ביטן לדרעי, בין הנגבי לליצמן.

בלשכת שרת המשפטים רק חיכו לרגע שנתניהו יעשה שימוש בזכות הווטו השמורה לו, וימנע את העלאת הצעת חוק ההסדרה להצבעה בוועדת השרים לחקיקה. ביבי מצא עצמו, על משבצת אובמה בחודשיים הקרובים, מתלבט, מתחבט ומתייסר בשאלה האם להשתמש בווטו או להימנע.

מי ששכנע אותו לבסוף לנקוט ב'שב ואל תעשה' היה שר התיירות יריב לוין שמשמש כסגן יו"ר ועדת השרים לחקיקה. "אסור לך להוציא לבית היהודי את הערמונים מהאש", הסביר לוין לנתניהו לפי תיאור אחד הנוכחים, "הרי ברגע שזה יקרה הם יאמרו שאתה הוא זה שמנע את הסדרת עמונה. אם זה מה שהם רוצים, נשחק את המשחק עד הסוף. שיעבירו את הצעת החוק בוועדה, יאשרו אותה גם בכנסת, ואחר כך יחטפו בבג"ץ".

בשלב הזה ניסה נתניהו להפעיל לחץ פיזי מתון על השרים החרדים וביקש מהם להתנגד בהצבעה, או להגיש ערר אחרי שההצבעה תאושר. אם ערר היה מוגש, הדיון היה עובר לממשלה ועולה להצבעה במליאת הממשלה המורחבת, כשראש הממשלה יחפוץ בכך ולא שנייה לפני. רק שדרעי וליצמן, לא ששו להיות ה'גוי של שבת'. בטח לא של ביבי נגד נפתלי ואיילת. בוודאי לא כשהמשמעות הציבורית תהיה, נתינת יד לעקירת יהודים מאדמתם.

נתניהו שהפך את המושג שמאל לדמון המאיים מכל, ומאשים כל יריב, תקשורתי כפוליטי, בנטייה שמאלה – גילה שהגולם קם על יוצרו. לא הפינוי בעמונה שהוא עובדה מוגמרת עמד על הפרק, אלא השאלה מי יצליח להדביק למי את הטיקט "סמולני" (השגיאה במקור, ברשתות החברתיות).

מרגע שהחוק אושר בוועדת השרים, חברי הקואליציה מחויבים עקרונית להצביע בעד, למרות שהחקיקה הספציפית הזאת לא נכללה בהסכם הקואליציוני. ובכל זאת, ברור לכולם כי גם אם יימצא הרוב במליאה להעברת הצעת החוק בקריאה טרומית היום (רביעי), ולאחריה בקריאה ראשונה, שנייה ושלישית תוך שבועיים – החוק הזה, ינפח את נשמתו עם לידתו.

גם אם נתניהו לא יעכב את החוק בוועדות, וההליך יושלם לפני שיגיע מועד הפינוי, הרי שעתירה לבג"ץ תוגש, החוק ייפסל ועמונה תפונה, כמו גם המקומות הנוספים שניתן בעניינם פסק דין חלוט. את המחיר ישלמו המתיישבים האומללים שלקחו משכנתא כדי לרכוש קרקעות גזולות מסוחרי הקרקעות הידועים ביהודה ושומרון, יהודים מתוחכמים שדיבורם הרך מטעה, והסנדלים הנעולים לרגליהם, מבלבלים אויב וגם אוהב.

את הפוליטיקאים תעניין כרגיל, תודעת הקרב ולא הניצחון או ההפסד במערכה. בנט יאשים את ביבי, ביבי את בנט. אלי ישי שהתחיל את הקריירה הפוליטית כמגן שמאלי ("אני אומר במפורש: כן אוסלו, כן פינוי חברון, כן ערפאת" – מתוך ראיון ל'הארץ' 1.12.2002) וסיים כבלם ימני קיצוני, ימשיך להאשים מן הסתם את דרעי, עם סיבה ובעיקר בלי. בעניין הזה, מסוכן להכביר מילים, כי לאיש שהתרעתו אומנותו, יש אקדח בקרסול, כפי שהעיד השבוע על עצמו. האיום מרתיע למדי בהתחשב בסמיכות המאורעות בלוח השנה, למרות שלאחרונה, הוא לא ממש מצליח לקלוע למטרה.

אחד השרים הסביר בסיום הישיבה כי בסופו של דבר, מי שיקבע אם המשבר הזה ייצא מפרופורציה או לא – יהיה הנשיא הנבחר טראמפ: "אם טראמפ יממש עשרה אחוזים ממה שהוא ואנשיו הבטיחו לפני הבחירות ויאפשר לבנות בגושים, במעלה אדומים, בגוש עציון ובמקומות נוספים, אף אחד לא יזכור את עמונה. אם לעומת זאת נגלה נשיא שלא עושה חשבון, ומנסה לסגור את מה שהוא הגדיר השבוע 'עסקה' - על חשבוננו, עמונה עלולה להפוך לניצוץ שידליק תבערה גדולה".

דינה דמלכותא
אם הכותל המערבי היה ממוקם בעמונה – סביר להניח שהסוגיה הבוערת בימים אלו, הייתה פרשת הכותל הדרומי שמאיימת על שריד בית מקדשנו. הצביעות חוגגת אך לפחות לקח חשוב אחד נלמד מעמונה וצריך להיות מיושם בכותל. זוהי אותה תובנה שלימד ינאי המלך את אשתו לפני מותו: "אל תתייראי אלא מן הצבועים". אם הלל מחייב את העניים, הרי שעמונה מחייבת את הפוליטיקאים הדתיים-לאומיים.

במשמרת של בנט כשר התפוצות, קיבלו הרפורמים לגיטימציה להתנחל בכותל הדרומי שכונה במכבסת מילים: "עזרת ישראל". החברים בבית היהודי הסבירו לנו שאין ברירה. היועמ"ש מחייב ואי אפשר ללכת לו על הראש ולהעביר חוק שייכשל בבג"ץ. דינא דמלכותא דינא (או דינה. זילבר דינה), אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו – וכל שאר פתגמי חז"ל, שיפי הנפש יודעים לצטט ולהנגיש כדי לתרץ ויתורים ופשרות.

אז איך זה פתאום, שכל התובנות הממלכתיות הנהדרות הללו שאפשרו לשנות סדרי בראשית במקום המקודש ביותר, לא תקפות כשמדובר בגבעה שאין בה שום קדושה מיוחדת, לבד מהעובדה שהיא קרקע בבעלות פלסטינית? בכותל אסור להרהר אחר הוראות היועמ"ש וביהמ"ש, אבל כשזה נוגע לעמונה אפשר לצפצף על היועמ"ש, לזלזל בבית המשפט העליון ולרמוס את הדין הבינלאומי. אם פרשת עמונה לא באה לעולם אלא כדי ללמדנו את הלקח הזה, דיינו.

העיסוק האובססיבי בעמונה השכיח את הסוגיה החשובה של שריד בית מקדשנו, אך גם היא, מסתבר, עומדת אחר כותלנו. בסופ"ש הנוכחי יפקע המועד שקצב ביהמ"ש למדינה, להגיש את תגובתה לעתירה המורחבת בעניין מתווה הכותל. ראש-הממשלה, שר הדתות, הרבנים הראשיים ומי לא – אמורים להגיש את תגובתם, באמצעות פרקליטות המדינה. נכון למועד כתיבת השורות בבוקר יום שלישי, איש מהמעורבים החרדים, לא ראה אפילו טיוטה.

למרבה האירוניה צריך לומר תודה דווקא לחברים במחנה הציוני שהזכירו לנו את הדד-ליין המתקרב. סיעת המחנ"צ הגישה ביום שני הצעת אי אמון בממשלה, לנוכח גרירת הרגליים במשבר הכותל ויצירת קרע עם יהדות התפוצות. תודו שזה תפור על בוז'י, לדבר על הכותל, כשהזרקורים מופנים לעמונה.

הצעת האי-אמון בסוגיית הכותל, שהוגשה ביום שני, נכרכה באי אמון נוסף בנוגע ל'תוכנית הצפון'. בסוג של רצחת וגם ירשת ביקשו במשרד האוצר משר הפנים דרעי שמתקוטט עם האוצר על תקצוב הגליל, לעלות ולהשיב, במקומם, בנוגע לאי-אמון הצפוני. הם שפשפו עיניים בתדהמה כשדרעי הסכים מיד, והבינו מדוע רק בדיעבד. שעה קלה לפני שהוא עלה לדוכן להשיב, הבהיר דרעי לחברים בלשכת רה"מ שהוא מתכוון להשיב גם לאי-אמון של המחנ"צ בנוגע למשבר הכותל.

רק זה היה חסר לראש-הממשלה שקלט באיחור כי מצפון תיפתח הרעה. אחרי הביקורת הפומבית שהוא מתח לראשונה בשבוע שעבר נגד הרפורמים, חטף נתניהו גינויים מכל החברים בחו"ל עם הכיסים העמוקים, אלה שקראתם עליהם בתחקירי דרוקר ושות'. הביקורת שלהם הפכה לצונאמי אחרי הנאום הפנטסטי של דרעי, שר בממשלת נתניהו, שהזכיר להם וגם לאלה מתוכנו ששכחו, כי במשך שנות הגלות הוציאו הרפורמים מספרי התפילה את הכיסופים והערגה לשוב לציון הבנויה. דרעי שאל, מה יש להם לחפש בכותל אם אינם מייחלים לבניין בית המקדש - חוץ מאשר את הפרובוקציה לשמה.

ביבי שמע שדרעי מתכוון לעלות ולהגיש מנה שניה ושלח את ראש הלשכה יואב הורביץ' כדי להרגיע. "אל תעלה על הדוכן. אל תגרום לנתניהו כאב ראש נוסף", אמר יואב לאריה.

"מה אתה אומר לי בעצם", שאל דרעי, "שביבי סופר את הרפורמים ולא אותנו?". הורביץ' בתגובה, נשבע ביקר לו (ואתם הרי יודעים מהו הנכס היקר ביותר בבית רה"מ) שלא בכך עסקינן, והבטיח לתאם את תגובת הממשלה שתובא על הדוכן בשם צחי הנגבי.

רק לאחר שהוחלפו טיוטות, ולבסוף גובש נוסח עם גינוי ברור אך בלתי מתלהם, לפרובוקציה הרפורמית, ניאות דרעי להעביר להנגבי את זכות העמידה – על דוכן הכנסת. צחי עלה ובטון שלו ורגוע, הלם בעדינות בבטן הרכה. בפעם הראשונה, דובר רשמי מטעם רה"מ תקף אישית את "ראש התנועה הרפורמית שהגיע לארץ ולא ביקש פגישה עם ראש הממשלה אבל כן מיהר להיפגש עם יו"ר האופוזיציה". כל זה, לדברי הנגבי - שתואמו מראש, הועלו על הכתב ושוגרו לדרעי, מהווה "סימן נוסף לספקות בכוונת הזרמים הלא אורתודוכסים למציאת פתרון". ואת זה, לא אנחנו אמרנו. זה הוא אמר.

הפרחים לטראמפ
מיותר להתגולל על נתניהו גם בפרשת הכותל. ראש הממשלה הוא האחרון אותו ניתן להאשים במשבר. בסיפור הזה, הוא שלח את מנדלבליט, עוד בתפקידו כמזכיר הממשלה, לתאם עמדות מול ח"כינו האמיצים מהרגע הראשון. הם ולא הוא, נסוגו מההסדר הראשוני שאושר בממשלה, ותואם עמם מראש בהסכמה שבשתיקה. עכשיו, כשהעסק הסתבך והכרעה לא נראית באופק, אנו מוצאים עצמנו שוב, מובלים בקוראלס – נתיב השוורים בדרך למשחטה. גרירת רגליים והימנעות מהכרעה, מובילות לתוצאה ידועה מראש, ואף פעם לא לטובה.

תקדימים שליליים להתנהלות מן הסוג הזה לא חסרים. הדוגמה הזכורה היטב, מהשנה האחרונה, היא תגובת המדינה לעתירות נגד חוק הגיוס. הנציגים החרדים לא ראו, לא ידעו ולא שמעו – או אולי לא רצו לראות, לדעת ולשמוע – מה עומדת המדינה להשיב. מדיניות של בת יענה, אפקטיבית כידוע, עד לרגע המגע בין הצייד לניצוד. איך זה נגמר בחוק הגיוס, כולם יודעים. התגובה שיקפה פרשנות הפוכה בתכלית מעמדתם של חברי הכנסת החרדים.

תגובת פרקליטות המדינה בעתירת הכותל, תהיה רק הקדימון למה שיחכה לנו בבג"ץ, בהיעדר הכרעה פוליטית מוקדמת. התחמקות מלהכריע, תגרור הכרעה קשה הרבה יותר בבג"ץ. לעתירה המורחבת של שבעה ארגונים ובמרכזם ארגוני הרפורמים, הדורשים להפקיע את סמכות הרבנות הראשית במתחם, ולהוסיף נשים מטעמם כחברות בקרן למורשת הכותל, נוספה דרישת נשות הכותל לאפשר להן להתפלל בתוך הרחבה. כל יום שעובר ללא הכרעה בממשלה, מקדם הכרעה מרחיקת לכת בבג"ץ, שלאחריה, המצב בכותל יגיע לנקודת האל-חזור, כמו בעמונה.

אפשר להבין את דרעי, גפני וליצמן שאינם מוכנים לשכב ולעצור בגופם את האבנים המתגלגלות. בסיבוב הקודם, הם גילו שהתודעה הציבורית החרדית - כפוית טובה. אם בעבר חששו מכך שהתקשורת החרדית ברשת, תגלח לגולשים את הזקן והפאות (מטאפורית, מטאפורית), הרי שכיום החשש (של הפוליטיקאים) הפוך. הכותרות השליליות מעמיסות על כתפיהם של הפוליטיקאים החרדים פרומקייט מכביד ולא מידתי. אין מקום לפשרות, אין סדק להסדרים. לסאטמר היינו, לתולדות אהרון דמינו. ראינו לאן זה הוביל במשבר הרכבת. יש מי שטוען (הדמות הרבנית ידועה), כי גם בכותל מדובר באותה תופעה. התסכול לפשר ההתנהלות מובן, אך לגופה של השוואה, לא בטוח שהיא נכונה. בנוגע לכותל, כשיורדים לעומקה של סוגיה, מגלים שכבות גיאולוגיות נוספות, מורכבות וטעונות.

בשיחות סגורות כבר הביע ראש-הממשלה נכונות ללכת לפשרה מרחיקת לכת מבחינתו. בשתי נקודות המחלוקת המרכזיות – כניסה משותפת ומועצה בהשתתפות נציגי הרפורמים – הבהיר נתניהו כי הוא מוכן ללכת כברת דרך נוספת לקראת החרדים. כל זה היה רלוונטי לפני שנודעו תוצאות הבחירות בארצות-הברית. על אחת כמה וכמה לאחריהן, כשהרפורמים איבדו את מועמדת-ההמשך מטעמם בחדר הסגלגל, וקיבלו במקומה, נשיא שמרן עם חתן אורתודוקסי. בחג החנוכה הקרוב, הם יצרכו לחפש במקום אחר מי שיעשה נס, "לאבותיהם ולאמותיהם".

תקדים עמונה
ג'ארד קושנר, חתנו שומר השבת של טראמפ, לא יטמין פתקים בכותל הדרומי, אך הישועה תבוא מפה, ולא משם. בשבוע שעבר נועד רב הכותל והמקומות הקדושים, הגר"ש רבינוביץ, עם חברי סיעת דג"ל (דרעי, גפני, ליצמן), אולם גם אחרי הפגישה, לא הסתמנה התקדמות שתאפשר להכריע בממשלה ולהורות לפרקליטות מה להשיב, כדי לנסות להציג בפני בג"ץ הכרעה ממשלתית ברורה. שבוע חלף ודבר לא השתנה לטובה. לרעה, דווקא כן, הואיל ושעון החול הולך ואוזל. פגישה נוספת עם רה"מ אמורה להתקיים בסופ"ש. זה כבר לא בדקה התשעים אלא בזמן פציעות. נכון למועד כתיבת השורות, מסתמן כי המדינה תגיש בקשת ארכה להגשת התגובה.

הוויכוח הגדול בין החברים מתמקד בדילמה האם יש להסתפק בהתרככות הנוספת של רה"מ ולהסכים ברגע האחרון לפשרה שהיא הרע במיעוטו, או שמא עמדת רה"מ היא בסך הכל מבוא להשגת תוצאה הרבה יותר טובה. נתניהו כבר הביע נכונות להתגמש בעניין הכניסה הנפרדת והמועצה המשותפת – אליה יצורפו פקידי ולא נציגי ציבור. הוא את שלו עשה. כעת זה תלוי בנו.

מיותר לנסות לחלק את הצדדים לקיצוניים מול מתונים, בהתאם לדמויות שכולנו מכירים. דווקא דרעי, שנתפס תמיד כסמן מתון, השמיע השבוע בסוגיה הזאת עמדה עקרונית ברורה. הוא חזר אחורה בגלגל הזמן, ומצא ששרי ש"ס היו מעורבים בהליך המשפטי כבר בשלהי שנות השמונים, כשנציגת מרצ בעיריית ירושלים ויו"ר ארגון נשות הכותל, ענת הופמן, עתרה לבג"ץ נגד רב הכותל והמקומות הקדושים דאז הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל ומשרד הדתות, בדרישה לאפשר לנשות הכותל להתפלל ברחבה. ש"ס דרשה להצטרף כמשיבה, ובניגוד לעמדת היועמ"ש העמידה עו"ד מומחה מטעמה, צבי טרלו.

עו"ד טרלו, ליברל ערכי אמיתי, מהזן שהוכחד במהפכה החוקתית של ברק, נחשב אז לשם דבר בעולם המשפט המנהלי-חוקתי. בתפקידיו בשירות המדינה, טרם יציאתו לפנסיה, הוא עמד בראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה ושימש כסגן פרקליט המדינה. במלחמת ששת הימים ולאחריה הוא שימש כיועץ משפטי לכוחות צה"ל באזורי יהודה ושומרון. חוות הדעת שניתנו אז על ידי המשפטנים המוסמכים, ממשיכות לעורר סערה עד היום, ראה ערך עמונה. באותה תקופה הוא מונה ליועץ מיוחד לשר המשפטים דאז יעקב שמשון שפירא. את הנוהג המשפטי שהוחל על המקומות הקדושים - ולא רק ליהודים - הוא לא רק הכיר, אלא גם החיל.

טרלו הוכיח על סמך תקדימים משפטיים שהוא הכיר מקרוב, כי במקומות הקדושים, סוגיית חופש הפולחן לא יכולה להיות מוכרעת בערכאה שיפוטית. היות וקשה לשכנע את שופטי ישראל באמצעות ראיות ממקורותינו, הוא הביא דוגמאות, להבדיל, דווקא מכנסיית המולד הנוצרית בבית לחם ומהמסגדים המוסלמיים שעל הר הבית. טרלו שאל את השופטים איך היו מכריעים אם זרם שולי, מוסלמי או נוצרי, היו תובעים "חופש פולחן" משלהם, ודורשים לדוגמה, להניף צלב במסגד. אללה אכבר.

הטיעון הזה התבסס על תובנה משפטית עמוקה. טרלו הסביר כי בניגוד לבתי תפילה סטנדרטיים – שאפשר לבנות לכל זרם בדרכו, הרי שאת המקומות הקדושים, שאדמתם ספוגה בהיסטוריה, אי אפשר לחלק לשניים. "אין שתי כנסיות מולד, לא שני מסגדי אל אקצה, ולהבדיל גם לא שני כותל מערבי", הסביר טרלו, "חופש פולחן אישי צריך להיות לכולם, אבל אופי הפולחן חייב להיות אחיד בכל אחד מהמקומות הואיל ואחרת ייווצר כאוס. רק הרשות המבצעת שנבחרה על ידי הציבור, ולא הרשות השופטת, רשאית וצריכה להחליט מה יהיה אופי הפולחן".

הקצאת הכותל הדרומי לרפורמים, היא ניסיון לפתור את הדילמה המשפטית הזאת וליצור למעשה שני כתלים. התובנה הנשכחת של טרלו מלמדת שהפשרה הגדולה שהוצגה לנו כהישג, היא בעיקר על חשבוננו. "גילינו מכתב של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שהתנגד בשנת תשכ"ח אפילו לקיום גן ארכיאולוגי בכותל הדרומי", מסביר דרעי וגם מבטיח, "במצב שנוצר איאבק בכל הכוח כדי שלרבנות הראשית יינתן ייצוג פרטי ויתאפשר לה ולנו להביא את הטענות המשפטיות האמיתיות שהבאנו אז, כשהוכחנו שבית המשפט לא מתערב באופי הפולחן אלא רק בעצם הגישה החופשית לכל אדם. באופי הפולחן, הוא לא יכול להתערב כפי שלא יעז להתערב להבדיל, באופי הפולחן במסגדים שעל הר הבית".

אותנו לא צריך לשכנע בצדקת טענותיו של דרעי, אבל בבג"ץ של ימינו, כבר לא יושבים אנשים מסוגו של טרלו ולפיכך הסיכויים שעמדתו תתקבל – דומים לסיכויי ההישרדות של חוק ההסדרה. ובכל זאת, דרעי מאמין - ואולי נכון יותר לומר: מקווה - שעמידה עיקשת בממשלה, תביא לכך שבג"ץ לכל היותר, יאלץ את הממשלה לקבל הסדר מרוכך, מעין זה שהציע לאחרונה רה"מ. עדיף שבג"ץ יכפה פשרה רפורמית – הר כגיגית, ולא שיקבלו זאת עליהם באהבה, הנציגים החרדים לדבר ה', במסגרת החלטה בממשלה.

הבעיה היא שגם זה לא בטוח. מרחב התמרון של החלטת בג"ץ אינו מוגבל, ואם יגיעו הדברים לפתחו – ההכרעה עלולה להיות הרבה יותר קשה ופוגענית ממתווה הפשרה הראשוני שאושר בממשלה. לשופטי בית המשפט העליון יש אופי שיפוטי ומזג ליברלי – מהסוג שנשיא אמריקני שמרן, מעולם לא היה מאשר לבחירה במולדתו. בארצות-הברית, הזהות הערכית של השופטים עומדת במרכז מערכת הבחירות, ואילו בישראל, הבוחר יכול לדבר אל העצים ואל האבנים. בינתיים גם אל הכותל.

אפשר לפחות לומר לזכותה של שרת המשפטים ויו"ר הוועדה לבחירת שופטים, איילת שקד, שבסבב הבחירה הקרוב לשופטי העליון, היא מתכוונת לנסות לחולל שינוי ולמנות גם שופט או שניים מבית המדרש הציוני-דתי. לצערנו הרב, במגרש שלנו, המועמד היחיד שהתחנך בישיבה חרדית ונכלל ברשימת המועמדים לעליון, הוא השופט משה סובל, 'חברונער' מבריק ומשפטן בחסד, שבשבתו בביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים, היה זה שפרץ את חומת ירושלים בפני נשות הכותל וקבע שהסדר רחבת קשת רובינזון – אינו מספק.

אם כך נראה המועמד בעל השורשים החרדיים, עדיף לתור אחר מועמדים ליברליים-חילונים מסוגו של טרלו. עד שזה יקרה ולעליון ימונו גם שופטים מהמיליה הזה, אין שום סיבה שנשליך את יהבנו על שופטי הבג"ץ.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!